שיר לכת

לוחם למען הסולידריות: האיש שעבר מקיבוץ לקיבוץ כדי להציל את "פרי גליל"

אלברט בן זקן עלה ממרוקו והתבסס בחצור הגלילית, שם צמח כמנהיג חברתי שפעל לביסוס המפעלים בצפון ויזם שלל אירועי תרבות. כמי שכיהן בשורה של תפקידים ציבוריים, האיש "שהרשים את כל שומעיו" שאף ליצור גשרים בין הקיבוצים והעיירות. בשבוע שעבר מת בגיל 85

"הרשים את כל מי שפגש אותו באופן הרהוט שבו דיבר". אלברט בן זקן נואם ב-1963 (צילום: אתר רשמי, יצחק קבילו)

את העמוד הראשון של חוברת מספר 1 של ביטאון ההסתדרות בחצור - "הדי חצור" - שיצאה כגיליון חגיגי במרץ 1963, עיטר ציור שנקרא "ידי עמלים מלוכדות". בציור נראות ארבע כפות ידיים אוחזות בחוזקה מוט. "ידיים אלו נבחרו על ידי מזכירות מועצת הפועלים לסמל את מטרתה: גיבוש וחיזוק חברי ההסתדרות במקום, לביצוע תפקידיה הרבים בחיי היישוב", נכתב לצד הציור.

מי שהיה חתום על אותו ציור בן 58 שנים הוא אלברט בן-זקן, תושב חצור ומנהיג מקומי. הציור ביטא את האידיאולוגיה, שתבוא לידי ביטוי לאורך שנים של עשייה ציבורית: אמונתו ברוח האדם, בשוויון, בסולידריות ובשילוב ידיים למען הגשמת מטרות משותפות שיצעידו את חצור הגלילית קדימה.

בשבוע שעבר הלך בן-זקן לעולמו בגיל 85, ונטמן בחצור.

"ידי עמלים מלוכדות", מתוך הגיליון הראשון של "הדי חצור", מרץ 1963 (צילום: אתר רשמי, יצחק קבילו)

בן זקן נולד בשנת 1935 בקזבלנקה, מרוקו, לאיידה וחיים שגידלו חמישה ילדים. כשהיה בן 6 מתה אמו והיא רק בת 36. אביו התחתן בשנית - והילד אלברט גדל בבית דודתו. מותה של האם בגיל כה צעיר, הותיר בו כאב שנשא כל חייו. "עד היום אני חש בחסרונה", אמר לפני מספר שנים בראיון לשמחה בוקובוזה-גואטה, שנעשה במסגרת עבודת הדוקטורט שלה שעוסקת בשני העשורים הראשונים של חצור (התוספת "גלילית" הגיעה רק בשנת 1968).

בסוף שנת 1950 עלה לישראל במסגרת "עליית הנוער" והגיע לקיבוץ רגבים, ממזרח לגבעת עדה, שרק שנתיים לפני כן עלה על הקרקע. רגבים, אותו ייסדו עולים מצפון אפריקה ומאיטליה, השתייך לתנועת הקיבוץ המאוחד וחבריו הזדהו עם מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת). שני דגלי הקיבוץ המאוחד - ציונות וסוציאליזם - השפיעו מאוד על אלברט הנער.

עוד בוואלה!

הילד העשיר מבגדאד שבחר בחיי קיבוץ ודיג, וגם אחרי גיל 90 המשיך לתקן אופניים

לכתבה המלאה
נפצע קשה במבצע קדש. בן זקן כחייל (צילום: באדיבות המשפחה)

הוא התגייס לנח"ל, וב-1956, בזמן מבצע קדש, הוא נפצע קשה. לאחר הפציעה הוא השתחרר מהצבא, עזב את רגבים והחליט לעבור לחצור, שם גרו קרובי משפחתו. בהמשך הגיעה ליישוב עליזה, והשניים הפכו לזוג ונישאו. עם השנים נולדו לבני הזוג שלוש בנות ובן.

"גם לא צם בכיפור, וגם אלוהים שם אותו מנהל"

באותן שנים התפרנס, כמו רבים מתושבי חצור, מעבודות דחק זמניות, כמו נטיעות עצים וסיקול אבנים בחורשות קק"ל ובחפירות ארכיאולוגיות בתל חצור יחד עם עוד רבים מתושבי העיירה, כמו גם מצפת ומקרית שמונה.

בוקובזה-גואטה מציינת כי יגאל ידין, שעמד בראש משלחת החפירות באתר, אמר על החופרים מחצור כי "הם הראו לא רק כושר עבודה כי אם גם התעניינות, דבר שקידם מאוד את החפירות". למרות זאת, הוסיפה, "מרשימת התודות בספרו על החפירות בתל חצור נפקדה תודה לפועלי הדחק מהעיירות".

גידלו שלוש בנות ובן. אלברט ועליזה בן זקן בחתונתם (צילום: באדיבות המשפחה)

כושר המנהיגות של בן-זקן בלט באותן עבודות והוא מונה לתפקידי ניהול, וכך לדוגמה מינה אותו הארכיאולוג יוחנן אהרוני למנהל אזור חפירה בתל חצור. במהלך העבודה באתר, מיד לאחר יום הכיפורים, אסף בן זקן את החופרים מחצור והודיע להם שהוא ישמש כאחראי על עבודתם. "שמעתי אותם ממלמלים: 'ולד אל-חראם, גם לא צם בכיפור, וגם אלוהים שם אותו מנהל'...", סיפר לבוקובוזה-גואטה.

ואכן, בשונה ממרבית תושבי חצור שהיו דתיים-מסורתיים, בן-זקן גדל בבית לא דתי ולא הסתיר את העובדה הזו בקרב תושבי חצור, דבר שגרם לעתים לקונפליקטים. עם זאת הוא לא התריס או זלזל בחבריו הדתיים, ולמרות שהתגאה בחילוניות שלו - כיבד את הדת והמסורת.

המתח המעמדי והאידיאולוגיה הקיבוצית

בן-זקן האמין שיש לפעול למען שוויון ולהילחם בניצול עובדים ככוח עבודה זול. ראובן ארביב, אותו הגדיר בן-זקן כ"מנהיג מלידה", החזיק באותן דעות - והשניים חברו יחדיו ובעידודו של יגאל אלון הקימו בחצור סניף של מפלגת אחדות העבודה (שלימים ביחד עם המפלגות מפא"י ורפ"י חברו להקמת מפלגת העבודה).

עם הזמן החל בן זקן לעבוד במוסדות ההסתדרותיים ובלט בכושר ההובלה והארגון שלו. "אלברט הרשים את כל מי שפגש אותו באופן הרהוט שבו דיבר", אמרה בוקובוזה-גואטה. הוא הקים ספרייה ניידת וחוג תנ"ך, היה אחראי לקליטת עולים והפנייתם לאולפנים בקיבוצים, היה רכז תרבות ואירגן מסיבות ופעילויות חברתיות ותרבותיות ענפות. בעזרת כשרונו לציור, היה מצייר את התפאורות לאירועי התרבות.

דוגמה לפעילותו הענפה ניתן למצוא בדיווח של כתב עיתון "דבר", שביקר בחצור בפברואר 1967 ופירט על הפעילויות שבן זקן ארגן כמזכיר התרבות בסניף ההסתדרות המקומי בחודש החולף: "ערב עגנון עם 160 שומעים, חוג פסיכולוגיה עם 130 משתתפים, קבוצת יחסי אנוש בת 40 משתתפים, הרצאות באנגלית ובכלכלה. ערב תיאטרון עם 500 צופים".

בן זקן בלט בכושר הובלה וארגון. הספרייה הניידת שהקים (צילום: אתר רשמי, יצחק קבילו)

ב-1976 נבחר בן זקן לתפקיד מזכיר מועצת הפועלים של חצור, ראש פינה, טובא-זנגריה ויסוד המעלה. בתפקיד זה פעל רבות לביסוס המפעלים בחצור, שהתקשו לשרוד כלכלית. כך, לדוגמה, מחשש לפיטורי עובדים ב-"פרי הגליל" בשל אי-אספקה שוטפת של תוצרת חקלאית לאריזה במפעל, הוא עבר מקיבוץ לקיבוץ על מנת לדרוש שיספקו למפעל את היבול החקלאי שלהם. בזמן כהונתו כמזכיר מועצת הפועלים גם עמד על כך שבמפעלי הקיבוצים השכנים שבהם עבדו תושבי חצור תהיה להם נציגות בהנהלה.

בוקובוזה-גואטה אמרה כי בשיחות ביניהם "הוא העלה את נושא המתח המעמדי שהתפתח בין הקיבוצים לעיירות הפיתוח, שנבע לדעתו מהעסקת תושבי העיירות בעבודה השכירה שיצרה מעמדות. לדבריו, לפי האידיאולוגיה הקיבוצית הסוציאליסטית, הקיבוצים לא היו אמורים להיות 'בעלי בתים', וגם אם העסיקו פועלים, הרי לפי האידיאולוגיה הזו הם היו אמורים להעסיק פועלים מתוך שותפות - מה שבפועל לא התקיים. פה לדעתו התחיל המתח המעמדי שסתר את האידיאולוגיה הקיבוצית".

קרבות חינוכיים

בשנות ה-60 שרר בחצור מאבק פנימי סביב שאלת הזרם החינוכי שיפעל ביישוב: חינוך ממלכתי או ממלכתי-דתי. הרוב העדיף חינוך ממלכתי-דתי, אך בן זקן דגל בחינוך הממלכתי מתוך אמונה שבחירה בזרם זה תביא להשתלבות טובה יותר של תושבי חצור בחברה הישראלית, שהייתה באופייה חילונית אז.

"הוא קיווה שהשינוי שהוא עבר כשעלה לארץ, ואופן ההשתלבות שלו בחברה הישראלית, יכולים להיות נכונים גם עבור העולים שהגיעו לחצור בעיקר מארצות האסלאם", אמרה בוקובזה-גואטה. לדבריה, "אלברט האמין שהשכלה מודרנית - אותה זיהה בחינוך הממלכתי - היא הדרך למוביליות חברתית וכלכלית והיא תשפר את מעמדם של העולים בחברה, אולם הוא חש שתושבי חצור שהיו מסורתיים יותר לא קיבלו זאת, והרגיש תבוסה שלא הצליח להשפיע עליהם".

באמצע שנות השבעים, היה בן זקן בין אלו שהובילו להקמת בית ספר מקיף משותף שבו למדו גם ילדי ראש פינה השכנה. הוא ראה בכך הישג, כי האמין שהשילוב יכול לקרב בין האוכלוסיות, אך במשך השנים עברו ילדי ראש פינה למוסדות חינוך אחרים. "כאשר סיפרתי לו שילדי ראש פינה כבר לא לומדים בחצור אלא בקיבוץ דפנה, הוא הסתכל אליי בעיניים עצובות ושאל: 'מה, הם באמת כבר לא לומדים ביחד?'", סיפרה בוקובוזה- גואטה. "ניכר היה שידיעה זו מצערת אותו מאוד, כי בחזון שלו הוא רצה לראות יותר שיתופי פעולה בין חצור לסביבה שבה היא נמצאת".

עשייה ארוכת שנים. בן זקן נואם, 1969 (צילום: אתר רשמי, יצחק קבילו)

לאורך השנים כיהן בן-זקן בשורה של תפקידים ציבוריים באזור. בין היתר, הוא נבחר לתפקיד מזכיר ההסתדרות בחצור וסביבתה שלוש פעמים, והיה בתפקיד עד 1991. במקביל כיהן בין 1985-1961 כחבר המועצה המקומית והיה גם סגן וממלא מקום ראש המועצה. בתחילת שנות ה-70 היה יושב ראש המתנ"ס המקומי ובמסגרת זו ייסד את תזמורת הישוב. "זכיתי לנגן בפסנתר באותה תזמורת", סיפרה בתו, הילה פרץ בן-זקן. היא תיארה את אביה כאדם "ישר וערכי, מנהיג מוכשר ואיש חכם ביותר עם ידע רחב ועצום. כל פעם הייתי נפעמת בשל כך מחדש".

לפני שבוע וחצי הלך לעולמו ונקבר בחצור.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully