שיר לכת

ב-106 שנותיו, הוא נתקל לא פעם במצוקה. על החיוך הוא מעולם לא ויתר

יעקב רביבו נולד במרוקו ב-1916 ועבד כסוחר בדים. לאחר שעלה לארץ נשלח לשדרות בניגוד למה שהובטח לו, היה ממייסדי העיר, עבד 30 שנה במפעל וגידל משפחה ענפה באוהל שהפך לפחון. כמעט שנה לאחר שנהרג נכדו החייל עמית בן יגאל, הלך לעולמו ביום הזיכרון לחללי צה"ל, בגיל 106

24/04/2021
יעקב רביבו. באדיבות המשפחה, אתר רשמי
"כוח פנימי חזק ביותר". יעקב רביבו(צילום: אתר רשמי, באדיבות המשפחה)

יום אחד, כשיעקב רביבו רכב על הפרד שלו במסעותיו כסוחר בדים בדרום מרוקו, הופיע מולו נמר. רביבו מלמל בשקט תפילה, וביקש שהוא והפרד לא ייפגעו. הנמר הביט בהם ונמשיך בדרכו.

במשך שנות חייו הארוכות, התמודד רביבו לא אחת עם קושי ומצוקה. למרות זאת, הוא "תמיד שמר על חיוכו המפורסם והאופטימיות המדבקת שלו לא פסחה על איש בסביבתו", כפי שאמר עליו חבר המשפחה, השר עמיר פרץ. לפני שבוע הוא הלך לעולמו, והוא בן 106.

"הם בירכו על מה שנתן להם האלוהים". יעקב רביבו עם חנה, רעייתו(צילום: אתר רשמי, באדיבות המשפחה)

רביבו נולד בשנת 1915 בחבל דרע שבדרום מרוקו, להוריו מיכאל ופרחה, אח לארבעה ילדים נוספים. אב המשפחה היה סוחר בדים, ולאחר שמת, יעקב המשיך בדרכו. במשך מספר שנים היה עובר עם ערימות הבדים בין שווקים בעיירות ובכפרים, ומוכר את סחורתו. מיכאל, בנו, אמר כי "הוא היה יוצא לתקופות ממושכות, ולעתים אפילו לא היה חוזר הביתה בחגים. הוא עבד קשה לפרנסת המשפחה".

אחרי שנישא לחנה, התיישבו השניים בכפר אמזארו, ושם גם שכר יעקב חנות. לבני הזוג נולדו שם ארבעה ילדים.

עוד בוואלה!

לוחם למען הסולידריות: האיש שעבר מקיבוץ לקיבוץ כדי להציל את "פרי גליל"

לכתבה המלאה

אחרי הקמת מדינת ישראל, לקראת מחצית שנות החמישים, החל החלום להגיע לציון לקרום עור וגידים. מרבית יהודי האזור, בעידוד ובעזרת שליחים שהגיעו מישראל, החלו לעזוב את בתיהם ולעלות לארץ. ב-1956 החליטו גם בני הזוג רביבו לעשות זאת.

הבן מיכאל מספר שהוצבו אז מגבלות בריאותיות שונות על היוצאים למסע, ומפני שהוא עצמו היה אז פעוט ובמשקל נמוך מבני גילו, עמדה עליית המשפחה בסימן שאלה. אך במהרה נמצא לכך פיתרון: "ההורים ראו שכולם עוזבים, וכדי להצטרף לעולים חיברו לסוליות הנעליים שלי ברזלים - שגרמו לכך שמשקלי עלה". המשפחה עברה לעיר קזבלנקה ומשם המשיכה לצרפת. אחרי זמן מה הפליגו על אוניה במשך שבוע ימים, עד שהגיעו לחופי ישראל.

"נישאר כאן, על מה יש לנו להתלונן?"

אחרי שהות במחנה "שער עליה", נאמר לבני הזוג רביבו שהם יעברו לגור בבאר שבע. עם עולים נוספים הם עלו על משאית ובאישון לילה התבקשו לרדת בשדרות. זו הייתה אז עיירה קטנה. שבאותם ימים צמחה במהירות - ל-90 המשפחות במקום נוספו באותה שנה עוד כ-400 משפחות, מרביתן מצפון אפריקה.

"כשהתעוררנו בבוקר, אבא שאל אם זו אכן באר שבע. אמרו לו שבאר שבע במרחק של חמש דקות מאיתנו", סיפר הבן מיכאל. לתחושות הקשות התווספה עוגמת נפש נוספת: הארגז עם הרכוש שהביאו איתם ממרוקו לישראל נעלם. ובכל זאת, ילדיהם של יעקב וחנה רביבו מספרים כי הוריהם לא נשאו עמם כעס או עלבון, ולאורך השנים היו גאים בתרומתם לבניינה של העיר והמדינה. "הם נישקו את האדמה ובירכו על מה שנתן להם האלוהים", אמר מיכאל, בנם. "הם אמרו: נישאר כאן, על מה יש לנו להתלונן?".

בתחילה התגוררה המשפחה באוהל, ואחר כך במקומו הוקם פחון קטן. עם השנים נולדו לבני הזוג עוד עשרה ילדים, ויחד עם המשפחה גם הפחון גדל לאט-לאט, עד שלבסוף הוקם במקומו בית קטן. בבית זה גרו בני הזוג עד מותם.

מוותיקי שדרות. רביבו(צילום: אתר רשמי, באדיבות המשפחה)

בשנים ההן האזור הורגשה מתיחות ביטחונית באזור, בשל חדירות מסתננים (פדאיון) מרצועת עזה. הבן מיכאל זוכר שבאחד הלילות ניסה מחבל לחדור אל הבית, דרך חלון הצריף המסורג.

שדרות באותן שנים סבלה גם ממחסור קשה במקורות תעסוקה. בני הזוג רביבו עבדו בעבודות חקלאיות בקיבוצי הסביבה. העבודה ניתנה במשורה, והתחלקה בין דורשי העבודה הרבים. לדברי בנם, השניים היו רוכבים על זוג אופניים אחד לעבודתם. באחד הימים נפלו מהאופניים ונחבלו, אבל למרות הכאבים המשיכו לעבודתם, מחשש לאבד שכר של יום עבודה.

עם הזמן מצא יעקב עבודה במפעל "דקו" לעיבוד ירקות בקיבוץ אור הנר, ואילו חנה עבדה במועצה הדתית בשדרות. רביבו עבד במפעל קרוב ל-30 שנה, ולצד פרנסת משפחתו היה שותף מלא עם חנה בגידול ילדיהם. "אבא חינך אותנו לאהבת הארץ ולאהבת אדם", אמרה הבת, נורית. "הוא האמין שצריך לגדל ילדים תוך הבעה של רגש אהבה ולא בהבעה של כעס. הוא פעל תמיד במתינות ובנחת רוח". הבן מיכאל העיד כי היה לאביו "כוח פנימי חזק ביותר, אותו הוא ביטא בשקט שלו".

ביום שבו זוכרים את עמית

כאחד מוותיקי שדרות, היה רביבו דמות מוכרת בישוב. במשך 50 שנה התפלל דרך קבע בבית הכנסת הגדול של שדרות, והיה מוכר בחיוך ובשמחה שהפיץ סביבו.

כמו בשנותיה הראשונות של העיר, גם בדור הנוכחי יודעת שדרות מתח ביטחוני. באחת הפעמים בהם נורו על העיר קסאמים מרצועת עזה, נחתה רקטה בחצר בית משפחת רביבו.

"זו הייתה מכה קשה עבורו". חלל צה"ל, עמית בן יגאל(צילום: אתר רשמי, פייסבוק)

בשנים האחרונות ספג רביבו מכות כואבות. לפני ארבע שנים הלכה לעולמה חנה, אשתו, ואחר כך נפטר בנו, מאיר, מורה לביולוגיה, שהיה בן 58 במותו. בנוסף, בחודש מאי האחרון נהרג נכדו, החייל עמית בן-יגאל, לוחם סיירת גולני. "זו הייתה מכה קשה עבורו", אמרה הבת נורית.

יעקב רביבו הלך לעולמו ב-ד' אייר, היום בו מצוין יום הזיכרון לחללי צה"ל. "אבא, אתה מבין מה זה אומר שאת האזכרות שלך נעשה ביום הזיכרון, שבו בוחרים לזכור את עמית?", אמרה נאוה, בתו של יעקב ואימו של עמית.

במותו ספד לו עמיר פרץ. "נהפוך את חיוכו של יעקב לסמל של אהבת האדם באשר הוא אדם, כי הוא מעולם לא הבחין בין עדות או דתות, בשבילו כולם היו בני אדם שנולדו בצלם", אמר.

  • שדרות
  • עמיר פרץ

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully