"הוטל עליי משא הדורות": הילד שנמלט מפרעות תרפ"ט והיה למגן העיר צפת

בנימין גייגר, מאחרוני העדים לטבח בצפת ב-1929, הפך בבגרותו לאחד ממפקדי כוחות ההגנה בעיר במלחמת העצמאות, ולימים עסק ללא לאות בשימור מורשת המקום בדורות האחרונים. "מפקד הקרבות סיפר לנו שאבא היה הלוחם הכי אמיץ שהכיר", סיפר בנו. לפני שבועיים הלך לעולמו בגיל 96

12/09/2020
"היום הארוך של נירים - דנגור" - סרטם של יהודה קווה ודליה גוטמן ארכיון קיבוץ נירים, באדיבות המצולמים עריכה: ירדנה עבודי-פוקס

בנימין גייגר הגדיר את עצמו "אחד מזקני צפת", וכך גם נקראה האוטוביוגרפיה שחיבר. ואמנם, קורות העיר במאה האחרונה וקורות חייו נשזרו זה בזה. גייגר, יליד צפת ודור שישי למשפחה שורשית בעיר, היה כנראה אחד העדים האחרונים לטבח הנורא שהתרחש בעיר בתרפ"ט, ממפקדי כוחות ההגנה בעיר בימי מלחמת העצמאות, ופעיל מסור למען שימור מורשת צפת בדורות האחרונים. לפני שבועיים הלך לעולמו והוא בן 96.

גייגר נולד ב-1924 להוריו אליהו וברכה, בן זקונים ואח למשה, דב, והתאומים ברוך וטובה. בצפת של אז גרו כעשרת אלפים ערבים וקהילה של אלפיים יהודים בלבד, אנשי "הישוב הישן", שומרי דת ומסורת. בצפת של אז, מיילדת מוזמנת לביתה של היולדת. בספרו (הוצאת דפי חיים), מתאר גייגר את לידתו בידי חוה "דה בובע" (הסבתא), משום שלא עלה ביד אביו לשלם למיילדת הטובה יותר. מחמת גילה המתקדם של חוה ו"בגלל מצב בריאותה, היתה המהירות ממנה והלאה, וכל תזוזה סחטה מפיה אנחות וגניחות משונות", הוא כתב.

"כשניסיתי לצאת לאוויר העולם, חוה המיילדת דחפה אותי בכוח ולא נתנה לי לצאת, עד אשר סיימה לשתות את כוס התה שהוגשה לה", כך סיפרה לו אמו. לדבריו, מאז נשאר על מצחו סימן מהדחיפה של המיילדת.

דור שישי בעיר צפת. בנימין גייגר, אשתו רחל והבן אהרון(צילום: אתר רשמי, -)

סבו של בנימין, יוסף צבי גייגר, נחשב אחד מבכירי הקהילה היהודית בצפת. רוב היום היה ספון בביתו ועסק בכתיבת גיטין ומכתבים לאנשים שלא ידעו קרוא וכתוב. הוא נחשב ל"בעל עצה טובה" ונתמנה למזכיר וממונה של כמה "כוללים" (מושג שתיאר באותה העת התארגנות של יהודים לפי מקום מוצאם - א"א). הוא היה גם אמן מוכשר, שצייר בסגנון נאיבי וכמה מיצירותיו אף הגיעו אל מוזיאון ישראל בירושלים.

משפחתו של בנימין גייגר חיה בדלות. אביו אליהו עבד בחברה קדישא, ולצורך פרנסת המשפחה גם היה עובד בשאיבת מים לקירור מכונות יקב מקומי, והיה חוקק באבן שלטים ומצבות, מלאכה שהעביר גם לבנו בנימין. החינוך בבית המשפחה היה רחב אופקים. "אבא גדל במשפחה שהיה בה שילוב מיוחד של חיי דת, של מסורת וחרדיות, וביחד עם זאת זו הייתה משפחה שהיו בה ספרים של תקופת ההשכלה מגרמניה. משפחה שסומנה כעין משפחה כופרת", סיפר אהוד גייגר, בנו של בנימין.

"סבא שלי לא קיבל את הפנאטיות, והיה איש רחב אופקים שדגל בפתיחות. זה היה בית מאוד פלורליסטי ופתוח. אפשר לומר שהוא עודד את ילדיו, בשתיקה, להפוך לחילונים". לדבריו, "זה התקבל בטבעיות. צפת היתה אז סובלנית ופתוחה".

"מייצג את דור התקומה". גייגר כשומר שדות, 1942(צילום: אתר רשמי, -)

האירוע שעיצב את חיי בנימין התרחש כשהיה בן חמש בלבד, כשהיה עד לפרעות שהתרחשו ברובע היהודי בעיר ב-1929. המיעוט היהודי בצפת סבל קשות מגל האלימות שהחל ב-16 באוגוסט בירושלים והתפשט לישובים נוספים. בטבח שהתרחש בצפת כשבועיים לאחר מכן נרצחו 18 יהודים, וכ-80 נפצעו.

גייגר סיפר כי באותו יום, 29 באוגוסט, הוא נרדף על ידי ערבי חמוש בגרזן, אך ניצל הודות לזריזות ולתושייה שהפגין כשקפץ לתוך ביב שופכין, בבית הכנסת "אבריטש" הידוע, הסמוך לבית הוריו. בספרו מסופר כי בסוף אותו יום נוראי נאספו כל היהודים בבית הסאראיה בעיר, בו ישבו מוסדות הממשל. בלילה נורו יריות לתוך הקהל, ובנימין מצא מחסה באורווה ונרדם בין הסוסים. בבוקר נמצא סוס מת, והילד החי לצדו. אירוע טראומטי זה נחרט עמוק בתודעתו.

עוד בוואלה!

"רופא בנפשו ובמהותו": הקרדיולוג מהגליל ששבה את לבבותיהם של מטופליו

לכתבה המלאה

"על בנימין אפשר לסמוך"

"חייו של אבא התעצבו בין מאורעות תרפ"ט למלחמת העצמאות", מספר בנו, אהוד. "הכיוון היה די ברור והוא החליט לקחת את גורלו בידיו. הוא וחבריו מייצגים את דור התקומה. דור שידע להילחם ולעמוד על זכויותיו, לעבוד ולהתפרנס".

בגיל ההתבגרות הצטרף גייגר לשורות ההגנה. בגיל 12 עבר קורס קשרים במסגרת ארגון ההגנה, שם למד איתות, מורס והגנה עצמית. יחד עם בני גילו שימש כמקשר בין העמדות במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936). עם הזמן שימש מדריך לנוער צעיר ממנו. בהמשך נשלח לקורסים שונים ורכש מיומנויות בהפעלת נשק והגנה עצמית.

בגיל 17 התגייס ליחידת הנוטרים (משטרת היישובים העבריים תחת המנדט הבריטי - א"א) שבסיסה היה בקיבוץ כפר גלעדי. הוא שימש כנוטר, שומר שדות ומדריך נשק במשך חמש שנים, ובמקביל היה מגיע לצפת ומדריך בני נוער בהגנה עצמית. כשנרכשו אדמות קיבוץ מנרה על גבול הלבנון, הוא יצא עם שניים מחבריו לשמור על המקום במשך שלושה חודשים עד שהגיעו לשם ראשוני המתיישבים. כל אותו זמן הם חיו במערה בסביבה, ושמרו על המקום. כשעלה הצורך להגן על היישוב היהודי הקטן בעין זיתים שליד צפת, היה בין אלה שנשלחו להעביר נשק ליהודים שהתבצרו שם.

"חייו של אבא התעצבו בין מאורעות תרפ"ט למלחמת העצמאות". גייגר בשורות הנוטרים(צילום: אתר רשמי, -)

ההיסטוריה זימנה לגייגר תפקיד נוסף: במלחמת העצמאות הוא מונה לפקד על אזור בצפת שכונה גם "קטע סטאלינגרד". קטע זה נחשב הרגיש ביותר, בגלל החיכוך בין הרובע היהודי והרובע הערבי. הבתים נשקו זה לזה ורק מדרגות הפרידו ביניהם. לגייגר נאמר כי נבחר לתפקיד משום שנולד וגדל ברובע, בשל הניסיון שצבר בהגנה וכן בשל כושר המנהיגות שלו. "על בנימין אפשר לסמוך", אמר מפקד העיר ולימים ראש העיר, מאיר מיבר, בסיום אותה ישיבה גורלית בה הוטל עליו התפקיד. "ידעתי את גודל האחריות המוטלת על כתפיי", אמר לימים גייגר.

בדצמבר 1947 החלו החיכוכים בין יהודים וערבים לגבור, והחמירו בשבת, 13 בדצמבר, שאחריה הבין גייגר כי עליו ועל עוד 20 בחורים "הוטל משא הדורות". כעבור חודש, ביום ערפל אחד, פרץ עימות באותו הקטע, וכוחות אויב החלו להסתער על הרובע היהודי.

הקפיד להגיע לטקסים ולחלוק כבוד לנופלים. גייגר מניח זר על קבר הרוגי תש"ח, יום הזיכרון התשכ"ז-1967(צילום: אתר רשמי, -)

ישעיהו עשני גולל את אותו האירוע בספר "בוא עמי לצפת", שם תיאר את גייגר כמי ש"פני נערה לו ועיניים שקדיות, ערניות ומבריקות". לדבריו, באותו היום "בנימין הוציא מן הסליק את הכלים - ברטה איטלקית, כלי חצי אוטומטי, רובה צרפתי ועשרה רימונים. אבינועם הגיש לו שני רימונים. בנימין הטילם בריכוזים שהתקרבו, וכן ירה כמה כדורים מאקדחו".

"לפתע הזדעזעה המרפסת. רימון ערבי התפוצץ בה, אולם עפר שקי המגן כיסה אותה. בנימין זרק עוד שני רימונים, בכיוון הרחוב העליון. נשמעו צעקות וזעקות הפצועים. מיד הפעיל את הברטה ואחריה את הרובה הצרפתי. הוא קפץ מאשנב לאשנב, מעמדה לעמדה, וכל פעם השתמש בכלי אחר", כתב עשני. "הערבים פתחו באש איומה. כל העמדות וכל האשנבים רותקו באש המקלעים. בנימין התגנב לשער הראשי, יצא ממנו, התקרב לבית הרשל גרוס שממול המרכז והטיל רימונים. בפינת ביתן המרכז המסחרי ארבו לו שני ערבים, ושניהם הפעילו אש אוטומטית. כדוריהם פגעו בשריקה בקיר המרכז מעל לראשו של בנימין. הוא התכופף, הסתער עליהם, הטיל רימון - והפינה שותקה. מבעד לקיר מגן הטיל עוד שני רימונים. זעקת הפצועים גברה. ברגע האחרון הגיע משמר נע אזורי, מ"ן - שישה אנשים עם ברן אחד… בנימין החזיק בעמדה והבריח את הערבים בעזרת ה'סימפוניה' שלו, שניגן על כל כלי הירייה שהוצאו מהסליק", כתב עשני על אותו הקרב.

"אבא וחבריו ממש נלחמו על חייהם". צפת ההרוסה אחרי מלחמת העצמאות(צילום: מערכת וואלה! NEWS, זולטן קלוגר, לע"ם)

מפקד העיר מיבר, שהגדיר את אותו ינואר צפתי קפוא כ"ימים אפורים ואדומים", הרעיף לימים שבחים על פעולותיו של גייגר באותו יום קרבות. "גייגר... בעל אומץ לב נדיר, זכר לבטח כיצד לפני עשרים שנה, בתרפ"ט, בהיותו ילד, ברח מהרוצחים שרדפו אחריו. הוא קפץ אז לתוך בור ביוב והתחבא בו, כשהוא מפחד פחד מוות. עתה הוא דילג ממקום למקום ומאשנב לאשנב, ירה וזרק רימונים לעבר הפורעים המתקדמים", תיאר.

בתום הקרבות בצפת התגייס גייגר לצבא ושירת יחד עם חבריו, מגיני צפת, בחטיבה 9 ("חטיבת "עודד"), אשר השתתפה בקרבות קשים בגליל המערבי ובאזורי לחימה נוספים, כולל בית גוברין.

"היו לאבא סיפורים מסמרי שיער על קרבות שחווה אז", סיפר בנו אהוד. "הוא היה מתאר את הקרבות בסיורים שערך בעיר העתיקה. הוא וחבריו ממש נלחמו על חייהם. אלעד פלד, מי שפיקד על הגדוד השלישי של הפלמ"ח שהגיע לצפת ושניהל את הקרבות לשחרורה, אמר לנו כי אבא שלנו היה הלוחם הכי נועז שהוא הכיר".

"חלון הראווה שאני מבקש להראות"

עוד לפני המלחמה, ב-1946, נישא בנימין לרחל, ילידת צפת אף היא, ונולדו להם שלושה ילדים: אהרון, נאוה ואהוד. המשפחה התגוררה בבית קטן בעיר העתיקה בצפת. גייגר ניהל במשך 18 שנה את בריכת השחייה העירונית ב"עמק התכלת", שבאותן השנים הייתה מקום מרכזי למפגש ובילוי של תושבי העיר. מסופר כי הוא נהג להכניס לבריכה, ללא תשלום, ילדים מיעוטי יכולת, איתם שמר על קשר לאורך השנים. ב-1978 התמנה על ידי העירייה לתפקיד ניהולי וביצועי במסגרת הפרויקט לשיקום העיר העתיקה, ופעל מתוך תחושת שליחות להפוך את המקום לאתר מורשת לדורות הבאים.

גייגר פעל ללא לאות לשימור מורשת משפחתו והעיר צפת, והקפיד לתעד ולשמור כל פיסת מידע הקשורה להיסטוריה המקומית. "כמעט עד יומו האחרון אבא היה אורים ותומים בכל הנוגע להיסטוריה של צפת ב-90 השנים האחרונות. ידע איפה כל משפחה התגוררה בעיר העתיקה", סיפר בנו אהוד. חלק ממאמץ השימור היה גם כתיבת הספר על תולדות משפחתו וסיפור חייו. "התמונות והדמויות, שאותן אני מבקש לראות ולזכור, מקיפות אותי, והן גם חלון הראווה, שאותו אני מבקש להראות לאורחים ולכל המעוניינים", כתב גייגר בספרו.

מהאסופה הזו הצטבר מאגר גדול המקיף את כל תולדות המשפחה בדורות האחרונים. "הוא אגר ושמר מסמכים של המשפחה, שישה דורות אחורה - סידר, מיין, קיטלג ואפיין הכל ויצר ארכיון גדול", סיפר בנו. "לצורך סידור הארכיון אחותי עברה קורס ארכיבאות וסרקה וסידרה הכל. כעת אנחנו חושבים להקים בעיר העתיקה מעין מוזיאון קטן שיספר את סיפורה של משפחת גייגר, ואותו סיפור משפחתי גם יספר את סיפורה של צפת בקרוב למאתיים השנים האחרונות. מעין מסע בזמן".

"אורים ותומים בכל הנוגע להיסטוריה של צפת". גייגר בסיור בצפת(צילום: אתר רשמי, -)

גייגר הקים משפחה ענפה, והיו לו 14 נכדים ו-14 נינים. אחרי שילדיו עזבו את צפת, גייגר עבר לגור לידם בעיר רחובות, אך המשיך להגיע עם משפחתו לדירה בצפת. ביקורים רבים בעיר הקדיש להדרכות וסיורים בסמטאות העיר העתיקה, סיפר על ילדותו בין בתי האבן ועל הקרבות העקובים מדם בהם לחם ברחובות הצרים.

בשנת 2004 הוענק לו אות יקיר צפת, יחד עם חבריו לארגון ההגנה בעיר, בזכות "עמידתם, מסירותם, רוחם האיתנה, אומץ ליבם, עוז רוחם וגבורתם, תוך ליכוד מלא ואחדות ישראל במלחמת הקוממיות", כפי שנכתב בתעודה שהוענקה ללוחמי העבר. מדי שנה הקפיד להגיע לטקסי הזיכרון בצפת ולחלוק כבוד לחבריו לנשק שנפלו בקרבות.

למרות שעזב את העיר, גייגר דאג לרכוש בצפת חלקת קבר לו ולאשתו, סמוך לקברי משפחתו, אותם שיפץ במו ידיו וסמוך לקברי לוחמי תש"ח, וביקש שקברו יהיה זהה לקברי סבו וסבתו. הוא מת ב-א' אלול, 21 באוגוסט, ונקבר לפני שבועיים נקבר בעיר, שממנה בעצם לא נפרד לעולם.

  • צפת
  • מלחמת העצמאות

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully