הכול חוץ מאקטיביזם שיפוטי: בג"ץ הגיור חושף את החידלון של ממשלות ישראל

פסק הדין של בג"ץ השבוע, שקבע כי גיור רפורמי או קונסרבטיבי שנעשה בישראל תקף לחוק השבות, פתח את שערי הגיהנום בקמפיינים של המפלגות החרדיות. עם פרסום פסק הדין, הפרסומאים של יהדות התורה וש"ס החלו לעבוד על ספידים; המקלדות שלהם החלו לפלוט במהירות האור סיסמאות, סרטונים, ובעיקר הרבה שקרים.

שר הפנים, אריה דרעי, פרסם סרטון ובו דרישה קואליציונית לחוק גיור ממלכתי, ח"כ יצחק פינדרוס (יהדות התורה) קרא להורים שבנם מתחתן עם חיילת שעברה גיור בצה"ל לשבת שבעה, שכן מדובר ב"שיקסע", והשיא היה הפקת הסרטון הפוגעני שהשווה את הגיור הרפורמי לגיור כלב, סרטון שפייסבוק הסירה מהרשת.

התגובה הקיצונית והצינית מצד המפלגות החרדיות, שמיד נתעכב עליה, הייתה צפויה, ואם להיות כנים - גם חוסר התגובה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שקשר את גורלו הפוליטי עם המפלגות החרדיות. ובכל זאת, מותר לומר שבמדינה שפויה היה מצופה מראש הממשלה לגנות את הסרטון המכוער הזה.

אחרי הכול, היהדות הרפורמית, שהיא רוב יהדות ארצות הברית, היא תומכת ותיקה וחשובה של מדינת ישראל, ומהווה מאגר כספים בלתי נגמר עבורה. מי כמו נתניהו יודע זאת? לכמה יש קילומטראז' כמוהו בשמוזינג, ובדינרים לגיוס כספים בקרב פעילים בולטים בקהילה היהודית הרפורמית בארצות הברית? מילא שנתניהו לא מקדם ערכים שחשובים ליהדות הזאת, כמו ברית הזוגיות למשל, אבל לא לפצות פה מול סרטון כזה? וכן, ויש עוד נקודה למי ששכח - אשתו השנייה של נתניהו הייתה פלייר קייטס, שעברה גיור רפורמי זריז רק כדי שתוכל להינשא לו.

אבל בואו נחזור שנייה לפסק הדין שהוציא את הקצף. הגרים, שביקשו אזרחות ישראלית ונדחו, עתרו לפני 15 שנה לבג"ץ להכרה בהם כאזרחים ישראלים, ככאלה שחוק השבות חל עליהם. דיוני בג"ץ בעתירה הופסקו, לאחר שהכנסת הודיעה על הקמת ועדה ציבורית בראשות פרופ' יעקב נאמן שתנסה להגיע להסכמות בין מפלגות הכנסת השונות. רק לאחר שהניסיון כשל לפני כחמש שנים, חודשו הדיונים בבג"ץ.

בינתיים קרה דבר פנטסטי: אנשים שעברו גיור פרטי, לא בקהילות רפורמיות וקונסרבטיביות אלא בקהילות חרדיות קיצוניות בירושלים ובבני ברק, שלא מקבלות את מרות הרבנות, ביקשו להירשם לאחר גיורם כישראלים. המדינה התייצבה מולם ואמרה - לא, הגיור צריך להיות ממלכתי ולא פרטי. הלכו אותם אנשים וביקשו סעד מבג"ץ. ובכן, בג"ץ העניק להם את הסעד, וקבע כי כל עוד הגיור נעשה בקהילה יהודית מוכרת - הוא תקף לצורך חוק השבות.

על הדרך הזאת, שדווקא מגיירים חרדים קיצוניים סללו, ביקשו הרפורמים והקונסרבטיבים לרוץ קדימה: אם מקבלים גיורים שאינם ממערך הגיור הממלכתי, אז אין שום סיבה חוקית להבדיל בין גיורי הרב קרליץ והרב פרנק ובינינו. אנחנו, אמרו הרפורמים והקונסרבטיבים, קהילות לא פחות מוכרות מהקהילות של פרנק וקרליץ, ובג"ץ הוא בטח לא זה שיוכל לקבוע מי יותר מוכרת מהשנייה, שכן אין לו את הכלים המשפטיים לקבוע זאת.

ובאמת, ההחלטה הייתה צריכה להינתן מזמן; אלא שבית המשפט, בניגוד לתדמיתו המתודלקת על ידי הימין, עושה במשך כל השנים מאמצים רבים לזרוק תפוחי אדמה לוהטים מידיו לעבר ידיהן של הרשויות האחרות.

ביולי 2017 ביקשה ממשלת נתניהו חצי שנה נוספת, לפני הכרעת בג"ץ, שבה תפעל ועדה נוספת שתנסה להגיע להסדרים. בראש הוועדה הועמד שר המשפטים לשעבר, משה נסים. לאחר חצי שנת עבודה, הוועדה שהקימה ממשלת נתניהו הודיעה כי העלתה חרס, כמובן לאחר שחברי הכנסת החרדים הכשילו כל ניסיון פשרה למציאת הליך גיור ממלכתי. כמה, אם כן, מניפולטיבית ושקרית הייתה הצהרתו של דרעי שכתנאי לשותפותו בקואליציה ידרוש חקיקת חוק גיור ממלכתי. הרי היינו שם. ניסו לחוקק חוק, והוא וחבריו הכשילו אותו.

המריחה המשיכה כשהממשלה ושר הפנים ביקשו עוד ועוד אורכות מבג"ץ, כל פעם באמתלה אחרת, עד שבג"ץ, באיחור מוגזם, אמר די - ונתן השבוע פסק דין. בג"ץ הבהיר לשר הפנים שהוא, כבית משפט, לא יכול להבדיל בין "קהילה יהודית מוכרת" אורתדוקסית, לבין "קהילה יהודית מוכרת" רפורמית.

אם יורשה לי, אוסיף שאם היה עושה זאת היה מפגין בדיוק את אותה אקטיביסטיות שהימין כל כך נרתע ממנה. מה לו לבית משפט להבדיל בין סוגי קהילות יהודיות מוכרות. איננו סנהדרין, ואיננו כנסת גדולה. אילו כלים בכלל יש לו לעשות זאת? וכך כתבה הנשיאה חיות: "שר הפנים לא העלה כל טענה המצדיקה לערוך הבחנה בין עניין רגצ'ובה (העתירה לקבלת הגיורים החרדיים הלא ממלכתיים) ובין ענייננו".

הטקסטים הצפויים התעופפו להם בחלל האוויר: "בג"ץ מתערב", "בג"ץ מחליט לכם", "מפלגת בג"ץ" ונוספים. מי שרוצה להבין עד כמה הם שקריים, שיקרא דווקא את דבריו של השופט נעם סולברג, שהיה בדעת מיעוט וחשב שצריך לתת שנה נוספת לכנסת כדי שתחוקק חוק.

"שנים על גבי שנים", כתב סולברג, "ממתינים אנו, שופטי בית המשפט, מחכים העותרים, מצפים רבים בקרב הציבור, למוצא פיו של המחוקק. הנושא חשוב מבחינה לאומית, חברתית, דתית, אנושית, חשוב לציבור כולו, הרה גורל לרבים מיחידיו". סולברג מתאר את הוואקום החקיקתי, שאליו בלית ברירה נכנס בית המשפט. "הלכות אלה לא היו באות לעולם", מדייק סולברג, "אלמלא הריק, חוסר המעש החקיקתי".

השופט דוד מינץ, ששרת המשפטים לשעבר, איילת שקד, נוהגת להתהדר בו כ"מינוי שמרני", חבר דווקא לדעת הרוב. מינץ מאוד לא בעד גיורים רפורמים וקונסרבטיבים, ואף הדגיש זאת בכתיבתו, אבל הוא סבור שהמחוקק חסר המעש לא הותיר לו ברירה, במיוחד אחרי פסק הדין בדבר מערכי הגיור החרדיים הפרטיים. "הללו באו לתקן ויצאו מקלקלים", כתב עליהם מינץ.

למי שעוד קצת מתבלבל נבהיר שוב כי כל הדיון הזה בבג"ץ, שנערך זה 15 שנה, עוסק בגיור לצורך חוק השבות - קבלת אזרחות. בכל הקשור לשירותי דת - נישואים והלוויות, לא עלינו - יידע כל אזרח במדינה הזאת שהוא חי במערב פרוע הלכתי. בכל עיר יש שריף, ראש מועצה דתית, שחורץ גורלות הלכתיים על כל אחד מאיתנו, על פי הזרם החרדי שאליו הוא משתייך.

ראו לדוגמה, גיורי צה"ל. אם ילכו סרגיי או סטפני, שעברו גיור בצה"ל במסגרת המבורכת קורס נתיב, להירשם לנישואים, למשל במועצה הדתית ראשון לציון, הם יקבלו הודעה באופן לא פורמלי, שילכו לחפש את החברים שלהם - דרך המועצה הדתית בראשון הם לא יתחתנו.

במשך שנים נלחם במועצות הללו ארגון "עתים" בראשות הרב שאול פרבר. ניסיונות האכיפה של הרבנות לא ממש הועילו. כשהרב הראשי לישראל הורה לרבי המועצות הדתיות לכבד את גיורי צה"ל, התחמק הרב המקומי ואמר שהדבר מנוגד לצו מצפונו. השיטה הזאת גרמה סבל אדיר לעשרות אלפים אנשים שמוגדרים במועצות הדתיות וברבנות כפסולי חיתון.

המצב השתפר משמעותית, במסגרת חקיקת הטלאי על טלאי המכונה "חוק צהר". באותו חוק נקבע שכל אחד יכול ללכת להירשם לנישואים בכל מועצה דתית שיבחר, גם אם אינה במקום מגוריו. כך, אנשים שהתגיירו למשל בגיור צה"ל, הולכים להינשא במועצות דתיות שנשלטות על ידי רבני צהר המתונים יותר, וההשפלה נמנעת מהם.

התרגלנו לעיוות הזה. מערך הגיור בישראל נחטף בחסות ראשי הממשלה לדורותיהם, וביניהם הנוכחי. על ידי האסכולה הקיצונית ביותר בהלכה כלפי סוגיית קבלת אנשים ליהדות. זה מקומם, שכן הספקטרום הוא אדיר. יש גישות בהלכה היהודית הקאנונית שסבורות שהליך הגיור צריך להיות קל ומהיר, ושיש להסתפק בדקלרציה כללית של הגר על כך שהוא "מקבל עול מצוות", מבלי להיכנס לשאלה מה בדיוק משמעות האמירה הזאת.

בישראל, החרדים הנחילו את התפיסה הקיצונית ביותר, הכוללת בירור עומק, מבחנים, ומעקב אם הגר באמת מקבל עול מצוות או רק מחרטט. למה? הרי אפילו בספר שולחן ערוך, שהוא המיינסטרים של ההלכה היהודית האורתודוקסית, נכתב על תהליך הגיור: "ומודיעים אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד ה' ואיסור עבודת כוכבים ומאריכין עמו בדבר זה, ומודיעים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות ומודיעים אותו מקצת עונשין של מצוות... ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו... אם קיבל מלים אותו מיד". מה להליך המתואר פה, מול ההליך הקיצוני שהחרדים החליטו שיהווה את שער הכניסה ליהדות במדינת ישראל? איך "אין מדקדקין עליו" מסתדר עם שאלות חודרניות, מבחנים, תהליך ארוך ומתיש, מעקב לאחר הגיור ועוד.

פה ושם, במשך השנים, ניסתה הציונות הדתית הפוליטית להרים ראש אל מול המונופול החרדי במוסדות הדת במדינה ובמערך הגיור בפרט. תמיד זה נגמר בכניעה, ולכל היותר בהישגים מינוריים. הרב חיים דרוקמן, שעמד בראש מערך גיור במשך כמה שנים, בוזה על ידי דיינים חרדיים של בית הדין הרבני הגדול שפסלו את גיוריו. בג"ץ ביטל את הביטול, אבל מהפכה אמיתית לא התרחשה.

אם כן, פסק הדין השבוע בבג"ץ הוא לא ביטוי לאקטיביזם שיפוטי. אם כבר להפך. הוא אפילו לא ביטוי לתפיסות ליברליות; מה הוא כן? בעיקר ביטוי לחידלונה של ההנהגה הישראלית על שתי רשויותיה - המבצעת והמחוקקת - שחוץ מלייצר קמפיינים ופילוג מבחירות לבחירות, לא יודעת לפתור סוגיות נפיצות, לא יודעת למצוא פתרונות, לא יודעת לקדם את החברה הישראלית לעבר הסכמות והבנות חברתיות.

כל שבג"ץ עשה בפסיקה האחרונה הוא להיכנס לוואקום השערורייתי שהותירה הכנסת, ולתת מענה לחוסר המעש המייאש של ממשלות ישראל. זה לא משנה. בסוף כרגיל חטף בג"ץ מהפוליטיקאים, כי זה הרי הריטואל התקשורתי, ויצירת ריטואל תקשורתי זה מה שההנהגה הישראלית הכי טובה בו, בוודאי ב-12 השנים האחרונות תחת הנהגת בנימין נתניהו.

ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13