בואו נדבר רגע על תקדימים. ראש הממשלה בנימין נתניהו שב וטוען שהאישומים נגדו הם תקדימיים. "לא היה דבר כזה", הוא טוען. בראיון האחרון לחדשות 12 הוא הזכיר את "כל ההמצאה הזאת של עבירת שוחד שלא קיימת באף ספר חוקים". משונה, עבירת השוחד נאכפה כאן בפלשתינה-א"י בתקופת השלטון העותמאני, בתקופת המנדט הבריטי, ואחר כך התגלגלה לחוק הישראלי. שלא לדבר על האיסור המפורש שקיים לעבירה הזאת בתורת ישראל, איסור שהופיע רק בפרשת השבוע האחרונה (פרשת משפטים) - "ושוחד לא תיקח, כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים".
כן, כן, אני יודע, נתניהו לא באמת התכוון לעבירה עצמה - "עבירת השוחד" - אלא לסוג המתת המיוחס לו - "סיקור חיובי". אבל זה בדיוק העניין. מבחינתו פחות חשובה, לעניין זה, בחירת המילים, בטח בתקופת מערכת הבחירות - העיקר ששטיפת המוח תעבוד: המערכת רודפת אותו, בין אם תאמצו לצורך העניין הזה את הנראטיב המוזר שהוא נציג המזרחים, בין אם תאמצו את הגרסה שהוא נרדף בשל ימניותו, ובין אם תאמצו את הטענה שפשוט לא אוהבים אותו. כל הקונספירציות יתקבלו בברכה, העיקר שישרתו אותו. אגב, גם לגבי סוג המתת, אפשר בהחלט להתווכח. הנושא קיים בהחלט בהיסטוריה המשפטית של ישראל, אבל אין ספק שלא במסה הזאת ולא בהיקף הזה.
אל תפספס
לכן, לצורך הדיון, בואו נסכים כולנו שהאישום בתיק 4,000 הוא אישום תקדימי. האם יכול להיות שאדם מסוים מפתיע את המערכת בהתנהגות פלילית לכאורה? תקדימית? האם זה אומר שאכיפה שתופעל נגדו היא אכיפה בררנית? המעניין הוא שמי שעסק בעבר בשאלה הזאת הוא אחד משופטי ההרכב של נתניהו, השופט עודד שחם.
לפני 11 שנה, ביולי 2010, התפרסמה הכרעת הדין של בית משפט השלום בירושלים בעניין פרשת המינויים הפוליטיים של צחי הנגבי. זה היה פסק דין שהביע בצורה המושלמת כמה מבולבלת מערכת המשפט ביחסה לשאלה המדוברת. שלושה שופטי בית משפט השלום נתנו שלוש פסיקות שונות, ואיכשהו היה צריך לשקלל את התוצאה: ראש ההרכב, השופט יואל צור, סבר שהנגבי פעל בחלל חוקי לכאורה, ושאיש לא אמר לו שאסור להציע מעין טובות הנאה בתמורה לתמיכה בו, "מה גם שכך נהגו כל קודמיו בתפקיד". השופטים אריה רומנוב ועודד שחם סברו שהנגבי עבר עבירה פלילית. עם זאת, השופט רומנוב כן סבר שצריך לבטל את כתב האישום נגד הנגבי מטעמי "הגנה מן הצדק", בעוד השופט שחם חשב שצריך להרשיעו.
השופט צור ביקר את המשטרה על כך שלא בדקה פוליטיקאים אחרים על אותן עבירות, וכינה את החקירה "בררנית ומגמתית". צור טען כי הנגבי "סומן", לדבריו, בעוד ש"עברייני מינויים אחרים" זכו להתעלמות מוחלטת. על מפקד היחידה החוקרת אז, יואב סגלוביץ' (כיום חבר כנסת), כתב כי "הוא לא בדק את המשרד לאיכות הסביבה לפני תקופתו של הנגבי... הנושאים הנ"ל לא עניינו אותו... מכל האמור לעיל עולה שהייתה פה חקירה בררנית, ואף מגמתית". תפישתו של שחם הייתה הפוכה ב-180 מעלות. הוא דווקא שיבח את המשטרה, וכתב כי "לא ניתן להתרשם מקיומה של חקירה מוטה. ניתן להתרשם מכך, שהחקירה מוקדה בנושא המינויים הפוליטיים בתקופת הנגבי". לסיכום, הוא דחה את הטענה לאכיפה הבררנית.
חתיכת ראיה
שימו לב למלים הפשוטות והמדויקות כל כך של שחם: "החקירה מוקדה בנושא המינויים הפוליטיים בתקופת הנגבי". חוקר ופרקליט צריכים לבחון מה שמונח בפניהם. נכון, לעתים נוצר אבסורד. קחו לדוגמה את תיק 2000. לכאורה, באמת יש בו משהו מוזר. דווקא נתניהו, שאין ויכוח על כך שכלל לא קיבל במשך השנים סיקור חיובי מידיעות אחרונות, דווקא הוא מואשם במעין קשר מושחת עם נוני מוזס שלא היה גלוי לעין כל? מחשבתית, רעיונית, באמת יש פה אבסורד, אבל יש פה גם דבר נוסף. זוכרים שפעם חברת הכנסת לשעבר, רוחמה אברהם, אמרה בדיון חסינות כלשהו את המשפט המצחיק "ובגלל מה? בגלל ראיה"? אז זהו, זה העניין, בגלל ראיה. הדבר הנוסף שיש פה הוא פשוט - ראיה.
הקלטת מוזס-נתניהו היא חתיכת ראיה. ברגע שלרשות אכיפת החוק מגיעה ראיה כזאת, אין לה שיקול דעת של אכיפה מפלה, או לא מפלה? החוקרים לא אמורים לשאול עצמם אם בדקו את הקשרים הקודמים של מוזס? או לא בדקו? החוקרים צריכים ללכת בעקבות הראיות והמידע המודיעיני שמועברים להם. קחו לדוגמה את ההתבכיינות הקבועה של שר החוץ גבי אשכנזי על ההקלטות המביכות שנחשפו אודותיו. הוא שב ואומר: "מעניין מאוד שההקלטות מהלשכה של אהוד ברק נעלמו". וואלה מעניין באמת - אבל לא רלוונטי אליך, מר אשכנזי. מה שרלוונטי הוא מה תוכן ההקלטות לגביך. האם החוקרים רצו לאתרג את ברק ולתקוע את אשכנזי? התשובה היא כמובן לא. אם לא היו בודקים ראיות שניתנו להם בעניין ברק, והיו עושים זאת רק לאשכנזי, אז התשובה הייתה כן.
זה בדיוק היה הקו של שחם בפסיקתו בעניין הנגבי - המשטרה, שהלכה בעקבות דוח חמור מאוד של מבקר המדינה בעניין הנגבי, שהתבסס על עדים שתיארו את השחיתות הזאת, עשתה את עבודתה. אגב, גם לשופט רומנוב לא הייתה ביקורת כלפי המשטרה, אבל עדיין היה סבור שלהנגבי מגיעה "הגנה מן הצדק". למעשה, בתיק הזה כל שלושת השופטים היו בדעת מיעוט, אבל התוצאה המעשית הייתה כמובן שהנגבי זוכה מהעבירה הספציפית הזאת, והורשע רק בעבירה אחרת. זה היה מקרה קלאסי שרצוי היה שיתגלגל לערכאת ערעור לבית המשפט המחוזי, ומשם לבית המשפט העליון. הפרקליטות הייתה נסערת מהתוצאה, ורצתה לערער, אלא שהייתה רק בעיה אחת: הכרעת הדין של הנגבי ניתנה בתקופת שביתת הפרקליטים על תנאיהם. הפרקליטים נשמעו להוראות הוועד ולא ערערו, וכך פספסנו את תקדים הנגבי בעניין הגנה מן הצדק.
מכל מקום, הפסיקות שכן קיימות של בית המשפט העליון בעניין "אכיפה בררנית", מציבות רף גבוה מאוד לנאשמים. פרקליטי נתניהו עושים הכול כדי לטעון שזכויותיו של נתניהו נפגעו באופן קיצוני. אם תפישותיו של השופט שחם, שעליהן למדנו בתיק הנגבי, מייצגות גם את תפישותיהם של שאר חברי ההרכב, נראה שבית המשפט מייחל לרגע שבו פשוט יוכל ללמוד את התיק לגופו, בלי רעשי רקע וטענות אפליה.
תקדימים שלא חלמנו עליהם
אבל בואו נדבר על עוד כמה תקדימים שקורים במשפט הזה ובתקופה הזאת: מתי לאחרונה שמעתם על נאשם במגה תיק שמנהל שיחות טלפוניות, ידידותיות, לאחר תחילת המשפט, עם עד התביעה מרכזי נגדו? שמעתם על דבר כזה? אם כן, ספרו לי. אני מסקר את המערכת הזאת שנים רבות, וכן, נתקלתי במקרים כאלה, אבל לא ממש בפרשות הצווארון הלבן, דווקא יותר בתיקים של ארגוני פשע. אגב, גם שם, הברכות שהעביר הנאשם לעד הן ברוח: "חג שמח", "מה שלומך". לעתים גם מוסיפים: "רק רוצה לראות שאתה בסדר".
כשנתניהו נשאל על כך בראיון ליונית לוי, הוא שלף: "פעם אחת", ואז כעבור כמה שניות, נזכר: "פעם, פעמיים, אני כבר לא זוכר". ואני שואל, אדוני ראש הממשלה, רוצה לחשוב שוב? רק פעמיים? וכשאתה נוקב ב"פעמיים", אתה מתכוון רק לשיחות הקוליות ביניכם? אולי הועברו מסרים באמצעות מתווך כלשהו? כי כבר הוזכרו כמה כאלה בתקשורת, ויש כמה שלא הוזכרו. אחד מאלה שכן הוזכר הוא המיליארדר לארי אליסון. על תוכן השיחות אומר נתניהו: "בירכתי אותו... בירכתי אותו על... מותר לך לדבר, אבל על מה דיברתי איתו, דיברתי איתו על... אמרתי לו: 'חג שמח', או לא זוכר מה". אז זוכר או לא זוכר? כי המילים שהשתמשת בהם, אדוני ראש הממשלה, הן די חשובות במקרים כאלה.
בואו נדבר על עוד תקדים: בכמה מקרים נתקלתם שעו"ד שייצג שני עדי תביעה מרכזיים במהלך כל החקירה, מייצג בסופו של דבר את הנאשם במשפט? נכון, הוא מייצג אותו אמנם בתיק 4000, ולא בתיקי 1000 (שבהם העידו מילצ'ן ועוזרתו הדס קליין), אבל מדובר בצוות הגנה אחד, שגם עכשיו חתום יחדיו על כל הבקשות המקדמיות. ארנון מילצ'ן טוען כי עו"ד בן צור אישר לו להתקשר לנתניהו, אמנם מבלי לדבר על התיק, תוך שהוא אומר לו כי "יש לו פינה חמה בלב בשבילך".
ועוד תקדים: מתי ראיתם ראש ממשלה משתלח, מסית ומשסה את הציבור בשידור חי נגד רשויות אכיפת חוק, כפי שעושה נתניהו? אולמרט עשה זאת אמנם, במהלך חקירתו ומשפטו, ובאופן בוטה גם כן, אבל עדיין רחוק מאד מהאופן שבו נתניהו עושה זאת בקולו ובשידור חי. האם סביר, שראש ממשלה, גם אם הוא בטוח שנעשה לו עוול, יסית ציבור שלם נגד התביעה הכללית במדינת ישראל שאחראית על עוד כמה תיקים חוץ מהתיק שלו?
ולתקדים האחרון והמופרע מכולם: ראש ממשלה מוביל את ישראל לבחירות רביעיות, רק בשל נושא אחד - היותו נאשם בפלילים. אין חולק שללא האישומים נגדו, הייתה מורכבת קואליציה בראשות הימין כבר ב-2019.
אז כן, גם אם האישום נגד נתניהו הוא אישום תקדימי, הוא נובע מהתנהגות חסרת תקדים, שרשויות האכיפה היו צריכות לתת להן מענה. בית המשפט יחליט בעתיד אם להתייחס לתקדים הזה כמו שחם (חבר ההרכב הנוכחי), רומנוב, או צור. מה שבאמת מדאיג הם התקדימים ההרסניים והמסוכנים שנתניהו גזר עלינו כתוצאה מהתיקים הללו, תקדימים שבאמת לא חלמנו עליהם - זיהום ההליך המשפטי נגדו, ללא בושה, שיסוי הציבור נגד מערכת המשפט, וגרירת המדינה למערכת בחירות רביעית.
ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13