ההתרפסות בפני ההנהגה החרדית החלה אצל בן גוריון. נתניהו שכלל אותה כרב אומן

העיוות ביחסי חילונים-חרדים חוזר עוד לימי רה"מ הראשון, ובתחילת המילניום סוגיית השוויון בנטל היתה לוהטת. מאז הציבור נהפך אדיש לנושא, הניסיונות לתיקון כשלו - ואז הגיעה הקורונה. מן המשבר הנוכחי יש מתווה יציאה אחד אופטימי - כזה שמצריך מנהיגים ולא פופוליסטים

29/01/2021
בווידאו: נתניהו מגיב לביקורת על כך שצלצל לנכד של הרב קנייבסקי (צילום: קונטקט)
גם אם נתניהו הביא את ההתרפסות בפני המנהיגות החרדית לשיא, הוא לא האחראי למקורות העיוות

ביקורת צפויה ומוצדקת הושמעה בשבוע האחרון על התרפסותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בפני מנהיג הזרם הליטאי, הרב חיים קנייבסקי, או יותר נכון, בפני נכדו. הביקורת עסקה בניסיון לקבל מהרב קשב ושיתוף פעולה, כדי שאיכשהו אפשר יהיה לוודא שהתקנות והחוקים במסגרת הניסיונות להילחם במגיפה יחולו על כולם באופן שווה. זאת, כדי שאפשר יהיה להוריד את התחלואה, להבין שהמשימה הזאת היא של החברה הישראלית כולה, ושכאן, בשונה ממטלות אחרות על כלל אזרחי ישראל, באמת כולם צריכים לשאת בנטל. כי השאלה כבר איננה תיאורטית, היא מוחשית, היא נמדדת יום יום בחיי אדם.

הנגיף לא מודע לשום הסדרים ותובנות סוציולוגיות שמלווים את מדינת ישראל מתקומתה, אבל גם אם נתניהו הביא את ההתרפסות הפוליטית בפני המנהיגות החרדית לשיא במגיפה הזאת, צריך לומר ביושר, הוא לא האחראי למקורות העיוות.

במשך שנים ארוכות זה היה נושא חם. קראו לו "שוויון בנטל". פעילים שבתו רעב, מפלגות חרטו את הנושא על דגלן. הנושא היה מדובר בסלון הישראלי. החרדים צריכים להתגייס? לא צריכים? צריכים לבצע לכל הפחות שירות אזרחי, או לא? מוסדות החוק הישראלי וגם הפרלמנט הישראלי הלכו בעקבות המיית הרחוב, והמחשבה היתה שהחברה הישראלית צריכה לתקן עיוות, שלא קל לתקנו, אבל צריך לתקנו.

בפשטות, העיוות הוא בדואליות שרבים בישראל חשו שאי אפשר לחיות איתה - מצד אחד חוק גיוס חובה לכולם; מצד שני פטור לאלה שתורתם אמנותם. ובמקום שהחברה תלך לכיוון מסמך שמחייב את כל שבטי החברה הישראלית לחוק אחד ולסמכות אחת, כמו המחויבות של החברה האמריקנית, על כל שבטיה ופלגיה, לחוקה האמריקנית, העיוותים רק הלכו והיכו שורש.

במגיפה, כולם צריכים לשאת בנטל. נתניהו במוקד חיסונים של כללית(צילום: AP, גילי אליהו)
בהיסטוריה יטענו שההגעה הפיזית של בן גוריון אל הרב, ולא ליהפך, היא שקיבעה את כללי המשחק

באוקטובר 1952 ראש הממשלה דוד בן גוריון הבין שמנהיגי החברה החרדית בזים למוסדות המדינה, ובהם גם לרבנות הראשית. לכן החליט להגיע פיזית אל מקור הסמכות, רבי אברהם ישעיהו קרליץ הידוע בכינויו "החזון איש". אלה שמחפשים רגעים בהיסטוריה יטענו שההגעה הפיזית של בן גוריון אל הרב, ולא להיפך, היא שקיבעה את כללי המשחק. מבחינה זו הצרחות של ח"כ אוסנת מארק השבוע בוועדת החוקה על כך שלא נתניהו המציא את החנופה הזאת היו מוצדקות בהחלט. מאז אותה פגישה אצל החזון איש, ראשי ממשלות משמאל ומימין משחרים לפתחם של המנהגים הדתיים.

על המהלך של בן גוריון הושמעה ביקורת רבה, בין השאר מהציונות הדתית ומתנועת חירות. השאלה שנשאלה היא כיצד בן גוריון נותן לגיטימציה לאי מתן הלגיטימציה של החרדים למוסדות המדינה.

מזכירו של בן גוריון, לימים נשיא המדינה יצחק נבון, תיאר מה השיב החזון איש לבן גוריון כשהאחרון שאל אותו, כיצד יחיו פה זה לצד זה חילונים וחרדים. הרב השתמש במשל העגלה הריקה מהתלמוד. "אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול", אמר, "וגמל אחד טעון משא והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא - יש עלינו עול של הרבה מאד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך".

ייתכן והגעתו אל הרב קיבעה את כללי המשחק. דוד בן גוריון ושמעון פרס, 1963(צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, משה מילנר)
מישהו או משהו היה צריך להזכיר לחברה הישראלית עד כמה ההבנות בין האוכלוסייה החרדית לכלל החברה מזויפות. הנגיף לקח על עצמו את המשימה

ההיסטוריה ידועה. הסדר "תורתו אמנותו" התקבע, ולא רק, עמו התקבעה גם תרבות הכוללים שהוציאה חלקים עצומים מהחברה החרדית מהמעגל היצרני - תופעה שאין לה אח ורע בעולם. כבר נכתב הרבה על החרדים בארצות הברית, שאחוזי האברכים שם ביחס לאלה שבמעגל העבודה מצומצמים, כלומר נורמליים.

כאמור בתחילת המילניום הזה גברו הקולות שקראו לתקן את העיוותים. בג"ץ קבע כי ההסדר ההיסטורי של אי-גיוס חרדים לצה"ל הוא בלתי חוקי; הכנסת חוקקה את החוק המכונה חוק טל, אך החוק נפסל ב-2012. ב-2014 נחקק חוק חדש, בעקבות ועדת שקד, שהוכנסו בו תיקונים לטובת החרדים בנובמבר 2015, אך גם החוק הזה נפסל בספטמבר 2017 עקב נתונים לא מרשימים של גיוס חרדים. מאז, כתוצאה מבקשות חוזרות ונשנות מבג"ץ לדחיית יישום הפסיקה, וכתוצאה משלוש מערכות בחירות, העניין לא תוקן.

בכל התקופה הזאת ההתעניינות של הציבור הכללי בסוגיית השוויון בנטל הלכה והתעמעמה. שיחות הסלון מתחילת המילניום נעלמו עם שובתי הרעב. מפלגות פחות ופחות מצאו את העניין כמושך מצביעים. הציבור ככלל הפך לאדיש לנושא, בבחינת "למי אכפת מהחרדים, שיעשו מה שהם רוצים, שלא ישרתו". יתרה מזאת, כלפי חוץ דווקא מבחינה תרבותית-פוליטית, האוכלוסייה החרדית התקרבה בשנים האחרונות לישראליות - בשפה, בדיבור, אפילו בדפוסי ההצבעה הפוליטיים שלה, כך שהאשליה שהכל בסדר, התבססה עוד יותר.

עוד בוואלה!

הרוב החרדי כבר לא שותק נגד מפרי ההנחיות, אבל המציאות עוד רחוקה משינוי

לכתבה המלאה

שיח השוויון. בנטל הקורונה

ואז הגיע הנגיף, והנחית על כולנו כאפה. מישהו או משהו היה צריך להזכיר לחברה הישראלית עד כמה ההבנות בין האוכלוסייה החרדית לכלל החברה הישראלית הן מזויפות, שקריות ועצלניות; הנגיף לקח על עצמו את המשימה. הקשר בין הזניחה החברתית של סוגיית גיוס החרדים לבין מה שראינו בשבועות האחרונים, ובעיקר בימים האחרונים, ברחובות בני ברק, הוא קשר ישיר.

בלי ששמנו לב, אפילו המושג "שוויון בנטל" חזר אלינו לפתע, בהקשר של ההתמודדות עם הקורונה. הציבור החרדי לא דואג פחות מכלל הציבור ליקיריו ולקשישיו; הוא פשוט לא מוכן לקבל את המדינה החילונית כמקור סמכות, בוודאי לא כשהמדינה נכנסת ממש לתוך רחובותיו, לכוללים, לתלמודי התורה, לישיבות, לבתי הכנסת.

אני מודע לכך שהניתוח לעיל הוא חלקי בהחלט, וברור שחלק מהסיפור הוא גם תנאי המחיה המצומצמים בערים ובשכונות החרדיות, שכמעט לא מאפשרים הישארות של משפחות שלמות בתוך הבתים בתקופת הסגר; ועם זאת, לפעמים ניתוחים פשטניים הם נכונים ואף הכרחיים - קבוצות שלא מחויבות דרך קבע לשאת בנטלי החברה הישראלית, אין סיבה שיהיו מחוייבות להתמודדות עם משימה לאומית כמו הקורונה. פשטני אבל נכון. מה לעשות.

פעמים ניתוחים פשטניים הם נכונים ואף הכרחיים. מפגינים חרדים נגד מעצר סרבן גיוס(צילום: פלאש 90, יונתן זינדל)

אין פתרון קסם שיתקן באחת עיוותים ונורמות שהתקבעו כאן עם קום המדינה. עם זאת, הרמת ידיים וכניעה מוחלטת לכל דרישה היא בגדר הפקרות. הפחד של נתניהו מנכדו של הרב קנייבסקי הוא פחד משתק. לכן, אין אכיפה, לכן גם הבוקר, עדיין, לא הגבירו את הקנסות; לכן, כל מה שראינו השבוע במדיה הוא התפרצות מצד אחד של החרדים ברחובות, שלא רגילים לקבל את הוראות הריבון; ומצד שני, משטרה שנכנסת לאכיפה מאסיבית בשלב מאוחר מדי; כרגיל לא נערכת כמו שצריך, מותירה שוטרים במצבי קצה, שנאלצים להשתמש באמצעים מוגזמים עד כדי ירי באוויר ורימוני הלם.

הדיון ביום רביעי בוועדת חוקה המחיש את הניתוק. ח"כ יעקב אשר זעם מצד אחד על כך שדורשים ממנו תשובות על ציבור פורע. "אני לא מבקש מכם דין וחשבון על רוצחים בחברה שלכם", אמר, ומיד אחר כך הודיע שלא יתמוך בהגברת הקנסות. למה? אם באמת הוא מתנער מאותם פורעי חוק, למה להקל עליהם? מה, למשל, פשר הדרישה ל-48 שעות התראה לפני קנס על הפרה. מה זה הגיחוך הזה שכאילו נועד למסד את משחקי החתול ועכבר של המשטרה עם פורעי החוק. אתם באמת עוד זקוקים להתראות בדבר הקורונה? יש מצב שמישהו לא שמע עליה עד עכשיו? מה ההיגיון של ההתראה הזאת?

ההתרפסות בפני מי שאינו מקבל את הסמכות התקבעה. אגב, האם שמעתם קול משמעותי, למשל, מהשר הנחוש לביטחון-נתניהו, אמיר אוחנה? האם אולי הגיעה אליכם איזו הקלטה שבה הוא נשמע מדבר עם הניצבים על כך שצריך להפעיל יד קשה כנגד המפגינים? או שזה עולה רק כשמדברים על ההפגנות בבלפור?

גנץ, דמותו של הישראלי המבולבל

התוצאה החיובית - הגברת חלחול התובנה הכה פשוטה, שחברה מתוקנת צריכה להיות חברה שהחובות והזכויות בה מתחלקים באופן שווה

החברה הישראלית כל כך מבולבלת, ומי יכול להמחיש בלבול יותר מבני גנץ. לעתים נראה שדמותו הושתלה בפוליטיקה הישראלית כדי להמחיש את דמותו של הישראלי המבולבל. במה מאיים גנץ? בכך שאם לא יעבור חוק הקנסות, כחול לבן לא יתמכו בהארכת הסגר. במלים אחרות, אני כשר ביטחון אסכן את ביטחון הישראלים, רק כדי שלא ייפגע ערך השוויון בנטל. כלומר, אם כבר אנחנו חיים עם עיוות אחד, בואו נלביש עליו עיוות חדש.

וכך, כמעט באורח פלאי, ביום שני הקרוב תפוג הארכה האחרונה שבג"ץ נתן לכנסת להסדיר מחדש את סוגיית גיוס בני ישיבות. גנץ הודיע ברביעי שלא יבקש מבג"ץ הארכה נוספת. במלים אחרות, מיום שני הקרוב כל החרדים צריכים להתגייס. ברור, הם כמובן ירוצו בהמוניהם ללשכות הגיוס.

הכאפה שנחתה על החברה הישראלית בחודשים האחרונים ובעיקר בימים האחרונים עשויה להביא לשתי תוצאות, אחת רעה מאד, השניה טובה. הרעה, שאת אותותיה אנחנו כבר מרגישים, היא הגברת השנאה כלפי החברה החרדית. זו תוצאה נוראה. לא מעט שונאי חרדים מנצלים את האירועים האחרונים כדי להגביר את דברי הבלע שלהם כלפי אוכלוסייה שלמה. התוצאה החיובית האפשרית היא הגברת חלחול התובנה הכה פשוטה, שחברה מתוקנת צריכה להיות חברה שהחובות והזכויות בה מתחלקים באופן שווה. וחאלס כבר עם בלבולי השכל על המורכבויות; ישראל היא לא חברת השבטים היחידה בעולם המערבי.

אין זבנג וגמרנו שיפתור את כל זה, אבל דווקא משברים יכולים לקבע תחילת כללי משחק חדשים. זה הזמן לנחישות של מנהיגים, ולא לחנופה בפני מקורות סמכות אחרים, חנופה שאולי לרגע דל מספקת פתרון פוליטי נקודתי, אבל מקבעת עיוותים דווקא בזמן שפירות הבאושים שלהם נראים לעין כל.

ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully