השבוע נחשף כאן כי ח"כ משה יעלון מתכוון לנסות להפוך את תביעת הדיבה שהגיש נגדו דוד שמרון למעין "ועדת חקירה אלטרנטיבית" לפרשת הצוללות. תיאורטית, זה יכול לקרות. ניתן להניח שרבים מבכירי מערכת הביטחון שהיו מעורבים בפרשה ישמחו לבוא להעיד, וכנתבע הוא יוכל לזמנם. ועדיין, ספק גדול אם זה יקרה.
בשבוע שעבר נכתב כאן על הבעייתיות בכך שהתביעה הפלילית בוחרת לנהל שני משפטים מקבילים נגד נאשמים באותה הפרשה. אלא שכאשר לא מדובר בשני משפטים פליליים, היועמ"ש נוהג לבקש מבית המשפט לדחות את ההליך שאינו פלילי. כך למשל הוא ביקש לעכב את הדיונים בתביעת הדיבה שהגיש מני נפתלי נגד מקורבי ראש הממשלה, כדי שלא תתנהל במקביל לדיון הפלילי ב"תיק המעונות". זו, בגדול, הסיבה בגללה עצר את ועדת הבדיקה שמינה שר הביטחון גנץ לפרשה. וזה, ככל הנראה, מה שיקרה גם הפעם.
שאלה ראויה לא פחות היא למה בכלל לברר את פרשת הצוללות וכלי השיט דרך דיון בתביעת דיבה? מי שטוען שיש צורך להרחיב את החקירה הפלילית בפרשה, צריך לדעת ששום קביעה של שופט שלום שדן בתביעה אזרחית לא תהיה תקפה בהליך פלילי. אבל יותר מכך, בית המשפט לא באמת יודע להתמודד עם הבעיות הגדולות שמציפה הפרשה.
עוד בוואלה!
קחו לדוגמה את עדותו של השגריר לשעבר בגרמניה, יורם בן זאב. הוא העיד בתצהיר לבג"ץ כי נתניהו ביקש ממנו לעדכן בכל הנוגע לרכש כלי השיט מגרמניה אך ורק את המשנה לראש המל"ל, אבריאל בר יוסף, ולא את הממונים עליו במשרד החוץ, לרבות שר החוץ דאז אביגדור ליברמן.
זו התנהלות עקומה אבל יותר משהיא נשמעת פלילית - גם לאור החשדות החמורים שמיוחסים כיום לבר יוסף - היא נשמעת כמו הדפוס הקבוע של נתניהו: לחסל את הדרגים המקצועיים לטובת אנשים שנאמנים לו באופן אישי ופועלים בלי שום פיקוח. כך את מקום הדיפלומטים המקצועיים של משרד החוץ תפסו שליחים כמו יצחק מולכו, וכיום ראש המוסד יוסי כהן; את הדרג המקצועי באוצר החליפה "המועצה הלאומית לכלכלה", ובעיקר ראש המועצה אבי שמחון; ואת הדרג המקצועי של משרד הביטחון החליף המל"ל שכפוף ישירות לראש הממשלה.
ההתנהלות הזו בולטת מאוד בפרשת הצוללות. עדויותיהם של שר הביטחון דאז משה יעלון, ויועמ"ש המשרד, אחז בן ארי, מתארות הליך שמנוגד לכל היגיון. בדרך כלל דרישת רכש, בוודאי בסדרי הגודל של צוללות - שהן כלי הנשק היקר ביותר של צה"ל, חייבת לבוא מהשטח. הדרג המדיני מגדיר משימה, אבל אנשי המקצוע הם אלו שמגבשים את המענה. אם הדרג המדיני החליט, למשל, שיש להגן על אסדות הגז - ברור שאנשי חיל הים וצה"ל הם אלו שצריכים לגבש את התשובה לשאלה איך עושים את זה, ומה הכלים הנדרשים לשם כך. אחר כך הדרישות עולות במעלה צינור האישורים - למשרד הביטחון, לקבינט, לראש הממשלה.
בפרשת הצוללות, כפי שמתארים יעלון ובן ארי, צה"ל ומשרד הביטחון הופתעו מדרישתו של נתניהו לרכשו שלוש צוללות ושתי ספינות נגד צוללות. הם טענו שאין בהן צורך, ושאין מהיכן לממן אותן. הדרישה ירדה מהפרק לזמן מה, או לפחות כך היה נדמה, ואז הפתיעה את משרד הביטחון בפעם השנייה בצורת טיוטת "מסמך הבנות" שהציג המל"ל, בנוגע לרכישת שלוש צוללות ושתי ספינות נגד צוללות, ועליו עמד נתניהו לחתום מול הקאנצלרית מרקל.
קשה לתאר כמה ההתנהלות הזו לא תקינה. אפשר גם לומר שכאשר מנגנוני הפיקוח המקצועיים מתרופפים, זו אווירה שמרכזת כוח בידיים של גורמים שמתנהלים ללא פיקוח, והיא מהווה מצע מצוין להתפתחות שחיתות. אבל אין כאן שום רמז לעבירה פלילית של נתניהו. אלה בדיוק החומרים מהם עשויות ועדות חקירה ממלכתיות.
המשפט אי של אמת בעידן של "פוסט אמת"
המשפט הוא אמנם כלי לבירור עובדות ולחקר האמת, אבל כאמור, הוא יודע לעשות את זה רק כשמדובר בשאלות "צרות" יחסית. יותר מזה, למשפט (ובוודאי למשפט פלילי) יש מגבלות משמעותיות בדרכו לאמת. לכן הוא מסתפק בקביעת "האמת המשפטית", שהיא העובדות שבית המשפט קובע שהתרחשו. הן אמורות להיות קרובות ככל האפשר ל"אמת העובדתית" - מה שהתרחש במציאות - אבל לא בכל מחיר.
בית המשפט לא יסכים לקבל עדות שמיעה, ואמור לפסול הודאה שחולצה בעינויים, גם אם הוא משוכנע שהיא אמיתית וגם אם פרטיה אומתו על ידי ראיות אחרות. הוא גם מוגבל על ידי מגבלות הזיכרון או התפיסה של עדים.
למרות כל זה, עושה רושם שבשנים האחרונות, הסטנדרט הפלילי הפך להיות בציבוריות הישראלית אמת המידה היחידה שחשובה. אתיקה, נראות ציבורית, או סתם דרישה למינהל תקין נדחים בבוז כל עוד אין הרשעה פלילית. זה נוח מאוד לפוליטיקאים, ואין דוגמה יותר טובה לכך מההתנהלות של ראש הממשלה סביב פרסומים על פרשת הצוללות. כל עוד אין הרשעה או חקירה פלילית, נתניהו מרשה לעצמו לנחור בבוז לעבר כל אזכור של הפרשה ולטעון שהיא "נסרקה במסרקות ברזל".
אפשר לחשוב גם על היחס לדוחות מבקר המדינה. פעם אחר פעם מוצא המבקר ממצאים מסמרי שיער כמעט בכל מערכת ציבורית שהוא בוחר להרים את מכסה המנוע שלה. אבל המבקר לא יכול להכניס אף אחד לכלא, ולכן אחרי יומיים הדוחות נשכחים.
ובכל זאת, נדמה שהתופעה של הפיכת המשפט הפלילי לסטנדרט העליון לא נובעת רק מפוליטיקאים ששמחים להתחמק מאחריות. לטעמו של הח"מ, סיבה חשובה יותר היא היותו של המשפט אי של אמת בעידן של "פוסט אמת" ו"עובדות אלטרנטיביות".
המשפט הוא תהליך שקוף, שבו לשני הצדדים יש הזדמנות להעלות טענות, וההכרעה בו מנומקת וכוללת שורה תחתונה פשוטה: אשם או זכאי. על כל המגבלות שהוזכרו לעיל, המשפט לא יכול להתחמק מאחריותו להכריע לכאן או לכאן בתיק שמובא לפניו. השופט חייב לקבוע לפי הראיות שלפניו מה הוא סבור שהתרחש, או מהי "האמת המשפטית". ובתקופה שבה שקרים ופייק ניוז הפכו כל כך נפוצים, זה לא מעט.
הבעיה במגמה הזו שהיא עושה רע לשני הצדדים. מי שיבקש מהמשפט הפלילי לפתור כל סוגיה ציבורית או ערכית, יתאכזב מחוסר יכולתו לעשות זאת, ויתאכזב עוד יותר כשיראה את הצד השני רוחץ בניקיון כפיו מכיוון שלא הורשע. האכזבות האלו, לאורך זמן, עלולות לדרדר עוד יותר את האמון במערכת המשפט, וגם לפגוע ביכולתה לטפל בסכסוכים שהיא כן אמורה לפתור.