שיר לכת

וודקה ותכשיטים הצילו אותה מהרכבת. במסע חייה הקשה, הייתה זו רק ההתחלה

אולה פלונסקי ניצלה כילדה מהאקציות בגטו ורשה, ויצאה ממנו כדי להסתתר אצל משפחות פולניות. אחרי שאיבדה בשנים ההן את הוריה, עלתה לישראל והייתה ממקימי קיבוץ מגידו. במלחמת יום כיפור פקדה אותה טרגדיה נוספת כשבנה הבכור נהרג בקרב על מוצב החרמון. השבוע מתה בגיל 92

בווידאו: עדותה של ניצולת השואה אלכסנדרה (אולה) פלונסקי שהלכה לעולמה (צילום: יד ושם)

אלכסנדרה (אולה) פלונסקי ראתה הרבה מכאובים בחייה, שכללו בין היתר מאבק הישרדות בגטו ורשה, חיים במסתור, אובדן של הוריה ואבל על בנה, שנפל בקרב על כיבוש החרמון.

יחד עם זאת, משפחתה מספרת שהיא נאחזה בחיים, מלאת חיוניות, אופטימיות והומור, והייתה אחות, עובדת מסורה וחברה פעילה בקיבוץ מגידו, שהייתה בין מייסדיו. "אישה שחיה חיים מלאים והגשימה את רוב החלומות שלה", תיארה אותה נכדתה, עדי רייס.

השבוע הלכה פלונסקי לעולמה, והיא בת 92.

"הגשימה את רוב החלומות שלה". אולה פלונסקי (צילום: באדיבות המשפחה)

אולה נולדה ב-1929 בוורשה למירה וד"ר הרונים ברדווין, שבע שנים אחרי אחותה הבכורה, ינינה (ישה). המשפחה חיה ברווחה כלכלית. האב עבד כגניקולוג, והאם ניהלה את עסקי הנדל"ן של משפחתה.

אולם, הילדות המאושרת נקטעה באחת, כשפרצה מלחמת העולם השנייה. היא הייתה אז בת עשר. אביה, ששירת כרופא בדרגת קצונה בצבא הפולני, גויס לשירות צבאי, ומאז לא ראתה אותו יותר בני המשפחה. הוא נשבה בידי הצבא הרוסי, והוצא להורג.

עוד בוואלה!

"הוכחת שהיהודים יודעים להילחם": אחרון לוחמי מרד גטו ורשה הובא למנוחות

לכתבה המלאה

אולה נשארה בוורשה עם אמה ואחותה, ומצבן הלך והורע: לימודיהן של הילדות הופסקו; חפצי ערך יקרים שהיו בביתן הוחרמו על ידי הגרמנים; האם איבדה את מקור פרנסתה; ומצבן הכלכלי של בנות המשפחה הידרדר. בעקבות זאת, האם העבירה את הרהיטים לעוזרת הבית הפולנייה, וזו מכרה אותם עבור המשפחה.

הכסף שהתקבל מאותה המכירה סייע לאם ולבנותיה לשרוד במשך שנתיים בהן חיו בגטו היהודי, אליו הועברו בראשית 1941. הן חיו שם יחד עם שלושה קרובי משפחה: הדוד, אשתו ובתם, שולה.

"בוורשה שמחו כשנגמרה המלחמה, אני התחלתי לבכות"

כשהחלו האקציות הגדולות, במסגרתן נשלחו רבים מיהודי הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה, משפחת ברדווין הצליחה להסתתר. אולם, באחד הימים הן נתפסו. אולה ואחותה, שכבר היו בתוך קהל המגורשים שרוכז באומשלאגפלאץ (כיכר השילוחים מגטו ורשה למחנות), הצליחו בזכות תושייה לחמוק לבית החולים הסמוך שבו עבד הדוד שלהן, ד"ר ברנדווין, ובעזרת שוחד של וודקה ותכשיטים שנתן לחיילים הגרמנים, הן הושבו לדירתן בגטו.

האם, מירה, הבינה כי נסים שכאלה לא יקרו עוד, והחליטה לעשות הכל כדי שהבנות יצאו מהגטו. ינינה עברה לצד האחר והצליחה לשרוד בזכות המראה הארי שלה. במקביל, אולה ובת דודתה הועברו מהגטו לביתה של לאוקדיה קשמינסקה הפולנייה, שהייתה מטפלת של אולה לפני המלחמה. היא ובעלה סיכנו את חייהם כדי להסתיר את שתי הילדות, עד שיימצא להן מקום מסתור אחר. האישה הסתירה אותן במיטתה במשך שבועיים, והוציאה אותן לרחוב רק לחצי שעה בלילה, כדי שישאפו אוויר. במרץ 1943 הועברה אולה למשפחה פולנית אחרת, משפחת דוברובסקה, שהייתה חשוכת ילדים ואימצה אותה.

הימלטות ברגע האחרון. יהודים עולים לקרונות בכיכר השילוחים בוורשה, 1942-1943 (צילום: אתר רשמי, -)

כשהסתיימה המלחמה שבה אולה לוורשה, ואחרי קרוב לשלוש שנות נתק פגשה את אחותה. בהמשך הן מצאו גם את בת הדודה שלהן, שולה. השלוש הבינו כי הוריה של שולה ואמן של אולה וינינה נהרגו במהלך מרד גטו ורשה.

"בוורשה היה שמח, מוזיקה ניגנה. אני יצאתי החוצה ובמקום לשמוח עם כולם, התחלתי לבכות כי חשבתי: זה סוף המלחמה, האם יהיה שוב כמו קודם? נחזור הביתה לאבא ואמא? נגמרה המלחמה ואין לנו אף אחד", היא סיפרה בעדות שמסרה ל"יד ושם" על יום סיום המלחמה.

חיזורים עם הטרקטור

אולה ושולה הצטרפו לבית ילדים שהקימה התנועה הציונית ליתומי המלחמה, וב-1948 עלו לישראל. כעבור שנתיים הצטרפה אליהן גם יונינה.

בהתחלה, עם הגיעה, נשלחה אולה לקיבוץ מעברות, אך כעבור זמן קצר, בחודש מרץ 1949, היא הגיעה לקיבוץ מגידו, חודש אחרי שעלה על הקרקע. שם היא התנדבה להקים את ענף הלול של מגידו, ונשלחה לחצי שנה מפרכת של הכשרה בלול של קיבוץ שריד. אז החלה גם לפרוח האהבה בינה לבין יורק, אף הוא ממייסדי קיבוץ מגידו.

"במקום לשמוח עם כולם, התחלתי לבכות". אולה פלונסקי (צילום: יד ושם)

יורק (דוד) פלונסקי, גם הוא ניצול שואה מוורשה, היה בין "מוכרי הסיגריות בכיכר שלושת הצלבים", קבוצת ילדים שהסתובבו בעיר כשהם מתחזים ללא-יהודים, וסיפורם הובא בספר המפורסם שכתב יוסף ז'מיאן באותו השם. כמי שהכיר היטב את כל המעברים מהצד הארי לגטו, הוא הבריח מזון ונשק ללוחמים שם. בהמשך, כנער בן 17, הוא לקח חלק במרד שנערך באפריל 1943. עם חיסול הגטו, הוא יצא אל הצד הארי דרך מערכת הביוב, ומאוחר יותר חזר דרך התעלות כדי להוציא משם את שרידי הלוחמים מקבוצתו. הוא איבד במלחמה את כל משפחתו.

יורק, עובד גידולי השדה, היה מגיע עם הטרקטור לשריד כדי לראות את אולה, שבתחילה עוד לא הבינה כי הוא מחזר אחריה, עד שהוא אמר לה שהוא אוהב אותה ולא מפסיק לחשוב עליה. השניים נישאו, ובמהלך השנים נולדו שלושת ילדיהם: איתן, מירה ונאווה.

הגיע עם הטרקטור במיוחד לראות אותה. יורק ואולה פלונסקי (צילום: באדיבות המשפחה)

כעבור מספר שנים יצאה אולה ללימודי "אחיות" בבית חולים השרון. הלימודים אילצו אותה להיות כשנתיים מחוץ לבית, ואת שני ילדיה הקטנים היא פגשה רק בסופי שבוע. מאוחר יותר, היא המשיכה בלימודיה והוכרה כאחות מוסמכת, בתום הכשרה בבית חולים "העמק" בעפולה.

משחזרה לקיבוץ, היא הייתה האחות של מגידו, ותפקידה כלל ביקורים, חלוקת מזון ותרופות לחולים בבתיהם, ליווי לבית החולים ועוד. זו הייתה עבודה תובענית, ללא מגבלות זמן, אבל היא אהבה את המשימה שנטלה על עצמה, ומילאה אותו במסירות גדולה.

הבית מתנפץ לרסיסים

במלחמת יום כיפור, באוקטובר 1973, עברה המשפחה טלטלה: איתן, בנם הבכור של אולה ויורק, שהיה חובש קרבי בסיירת גולני, נהרג במהלך הקרבות לכיבוש החרמון. על חלקו בקרב הוענק לו ציון לשבח על ידי הרמטכ"ל מרדכי (מוטה) גור. "מששמע איתן שהמ"פ והקשר פצועים, רץ קדימה לטפל בהם, על אף האש החזקה שניתכה על המקום", נכתב בהחלטה להעניק לו את העיטור. "אחד הלוחמים ניסה לעצור בעדו, בנימוק שאין לו כל סיכוי להגיע למקום בגלל אש האויב, אולם סמ"ר איתן-צבי פלונסקי השיב כי זוהי חובתו לטפל בפצועים, והמשיך לנוע לעברם; כשהתקרב אליהם נפגע בראשו מכדור ונהרג".

הזוג התכנס בכאבו ובמשך כמה שנים לא השתתפו בחגים ובאירועים בקיבוץ. "אחרי שאיתן נהרג הבית התנפץ לרסיסים", אמרה הנכדה, עדי. "במשפחה מספרים שאלו היו שנים קשות מאוד". אולה אף ביקשה לסיים את עבודתה במרפאה. היא אמרה כי לא תוכל עוד לטפל באחרים ולשמוע על מכאובם בזמן שהיא כל כך כואבת את אובדן בנה. תחת זאת, היא החלה לעבוד במחלקת הבריאות של הקיבוץ הארצי. כשהנהלת החשבונות בקיבוץ מוחשבה, היא החלה לעבוד שם, והמשיכה בכך עד שהייתה בת 80.

אולה פלונסקי עם שלושת ילדיה, איתן, מירה ונאווה (צילום: באדיבות המשפחה)

היא מצאה נחמה בנכדיה. "כשנולדה הנכדה הראשונה שמחת החיים הצליחה לחזור לבית ולמשפחה", סיפרה עדי. "אנחנו, הנכדים, היינו מחוברים אליהם מאוד, וזה מילא את סבתא חיים ואפשר לה להמשיך למקום שמח וחי ואופטימי, ולשמוח מהמהות של להיות סבתא וראשת משפחה. היה לה חשוב שהילדים והנכדים ירכשו השכלה, מקצועות ותארים. היא הקפידה לכתוב ביומן שלה מתי יש לכל אחד מבחן, והייתה מתקשרת לעודד ולתמוך", הוסיפה.

לצד זאת, הייתה אולה מעורבת בחיי קיבוץ מגידו והקהילה; היא הייתה מזכירת הקיבוץ, חברה בוועדות שונות וגילתה עניין רב בחיי היום-יום ובתהליכים השונים שעבר המקום. כשהפרטת הקיבוץ החלה, היא הביעה תמיכה בכך, וראתה בזה תהליך של התפתחות והתחדשות.

"המשפחה מילאה את סבתא חיים" (צילום: באדיבות המשפחה)

"סבתא הייתה אישה אצילית, חכמה ואינטלקטואלית. היא הייתה מצחיקה ועם חוש הומור מיוחד וקצת ציני", סיפרה עליה נכדתה, והוסיפה כי "היא הייתה אישה אלגנטית שהקפידה על לבוש יפה". היא ציינה גם כי סבתה "עקבה אחרי החדשות והיה לה אכפת מאד מתהליכים פוליטיים ומהמדינה".

השבוע הלכה לעולמה, והובאה לקבורה בבית העלמין של קיבוץ מגידו. היא הותירה שתי בנות, שבעה נכדים ושישה נינים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully