שיר לכת

במשך שנים ניסו בקיבוץ להקדים אותו בברכת שלום. איש לא הצליח

אהרון שחק הסתתר כילד מהנאצים בחווה מבודדת בצרפת, ולימים היה לחקלאי שגידל תמרים בקיבוץ שדה אליהו לאורך שנים. בעשור השישי לחייו החליט לפתע להפוך למורה לתנ"ך, שתמיד הגן על תלמידיו. לפני שבוע הלך לעולמו בגיל 82

בווידאו: קטע מסרט על המחנך אהרל'ה שחק (באדיבות מגמת תקשורת ביה"ס שדה אליהו 2003)

במשך עשרות שנים, אהרון שחק טיפח מטעי תמרים בקיבוצו שדה אליהו, ובעשור השישי של חייו עשה הסבה לחינוך. בשני הענפים הוא טיפח דורות של בני נוער.

"הוא עבד עם תלמידיו בשדה, ואחר כך לימד אותם שיעור תנ"ך בצל העצים", כתב עליו בהספדו משה (קינלי) טור-פז שהיה מנהל בית הספר התיכון האיזורי שק"ד, "הוא הדגים באופן הכי פשוט וברור את משנת תורה ועבודה".

שחק הלך בשבוע שעבר לעולמו, והוא בן 82.

סינגר על כל תלמיד סורר. שחק (צילום: באדיבות המשפחה)

שחק נולד בשנת 1938 בלאנס שבצרפת, אחד מארבעת ילדיהם של אשר ושרה קלכהיים, שהיגרו כמה שנים קודם לכן מפולין לצרפת בתקווה לעמוד על קרקע יציבה יותר. אלא שגם בארץ החדשה הם לא זכו לכך, ועם כיבוש צרפת ב-1940 וכינון משטר וישי, החליטו בני הזוג להימלט לדרום צרפת. הרכבת עליה נסעו בדרכם דרומה הופגזה, והם מצאו עצמם בתחנה בעיר רואן כשהם חסרי כל.

כומר צרפתי, שמאוחר יותר התברר כי היה פעיל במחתרת ההתנגדות הצרפתית, עבר במקום עם סוס ועגלה ולקח איתו את בני המשפחה למשק החקלאי שלו בכפר בריאנו. במשך כל תקופת המלחמה הסתיר הכומר את המשפחה באורווה שלו. התנאים היו קשים, אך בני המשפחה נותרו בחיים.

אהרון היה אז ילד קטן, אך הוא זכר חוויות כמו יציאה ליער הסמוך מדי פעם, כדי להסתתר בשעה שנעשו חיפושים בכפר. הוא זכר גם את השוטטות בטבע שסביב הכפר ואיסוף חלזונות ופטריות שאותם מכרו לתושבים.

נפצע בידו בהיתקלות עם חייל ירדני. שחק בזמן שירותו הצבאי

הכומר המושיע לא הוכר כחסיד אומות העולם, אך ילדיו של אהרון אמרו כי עבורם הוא ללא ספק היה כזה. יחד עם אביהם ודודתם עשו לפני מספר שנים טיול לצרפת וביקרו גם בכפר שנתן מחסה לאביהם ולמשפחתו.

עם סיום המלחמה, ב-1945, זכתה המשפחה להימנות על נוסעי הספינה "מטרואה", שהייתה ספינת המעפילים הראשונה שהגיעה לארץ ישראל אחרי המלחמה. אחרי שבועיים במחנה המעפילים בעתלית, יצאה המשפחה וקבעה את מושבה בקרית שמואל שליד חיפה.

אהרון נשלח אז ללמוד בישיבה שבכפר הרא"ה, אולם סיים את לימודיו כבר בכתה י', נוכח הצורך לסייע בפרנסת המשפחה. לכן הוא החל לעבוד כפקיד וכשליח במכס, ואת לימודיו התיכוניים השלים במסגרת לימודים אקסטרניים.

ראש ישיבת אעלה בתמר

כשהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, ב-1956, הוא התנדב לנח"ל המוצנח, בהיותו חבר בגרעין נח"ל "הטירה". הגרעין היה מיועד להגיע לקיבוץ הדתי שדה אליהו שמדרום לבית שאן. בקיבוץ הוא הכיר את מרים ממשפחת נחלון, בת לעולים מהונגריה ומגרמניה שהיו בין מייסדי הקיבוץ, שקם ב-1939 כאחד מיישובי "חומה ומגדל".

השניים נישאו, ועם השנים נולדו להם שישה ילדים. ילדיהם סיפרו על זוגיות מופלאה ועל אביהם "הרומנטיקן" ש"מעולם לא הפסיק לאהוב את אמא". מדי שנה ביום הולדתה היה מקפיד לקרוא בפני כל המשפחה את הברכה שכתב לה, ב"מלים שפרצו את הגבולות", לדברי בנם, אלעזר.

זוגיות מופלאה. שחק מוקף בבני משפחתו (באדיבות המשפחה)

אחרי שחרורו מהצבא השתלב שחק בענף התמרים של הקיבוץ, גידול מרכזי בעמק בית שאן. הוא מונה למנהל הענף, ובמהלך השנים אף פיתח שיטות גידול אורגני, כחלק מתפיסת העולם של החקלאות האורגנית בשדה אליהו לאורך שנים רבות.

במהלך השנים שחק מונה לתפקיד יו"ר ארגון הדקלאים, ובמהלך שנות ה-70 גם נשלח לאירופה כדי לקדם את שיווק התוצרת האורגנית ליבשת. יד ימינו בענף היה יוסף שמחון מבית שאן, שמדי בוקר הגיע למטע רכוב על אופניו. "הם היו זוג מנצח", סיפרו ילדיו של אהרון.

לצד ההקפדה על עבודות המטע, הצליח אהרון להכשיר דורות של בני נוער שהתמידו לאורך שנים בגידול התמרים. הענף טיפח גאוות יחידה, והנערים אמרו כי הם תלמידיו של אהרון שחק, "ראש ישיבת אעלה בתמר", כהגדרתם.

עוד בוואלה! NEWS

"זרע באדמה ובנפשות": דרכו של נביא החקלאות האורגנית בישראל

לכתבה המלאה
למסדר הניצחון של המלחמה הוא הגיע מבית החולים. שחק עם הוריו (באדיבות המשפחה)

מדי פעם יצא שחק לשליחויות בתנועת בני עקיבא ובתנועת הקיבוץ הדתי, ובמשך מספר שנים גם ריכז את נושא הביטחון של התנועות הקיבוציות. עבר צבאי היה לו: כצנחן במילואים הוא גויס במלחמת ששת הימים ונמנה על לוחמי חטיבת הצנחנים במילואים - חטיבה 55, שבפיקודו של מוטה גור. לחטיבה היה חלק מרכזי בכיבוש מזרח ירושלים והעיר העתיקה במהלך המלחמה, אך היא שילמה מחיר כבד על כך: 97 מלוחמיה נפלו בקרבות.

שחק עצמו נפצע בידו בהיתקלות עם חייל ירדני. "עמדנו אחד מול השני", סיפר למשפחתו, "הוא ירה ופגע לי ביד, ואני יריתי ופגעתי בראשו". הוא גם זכר מאותה מלחמה מעבר בשטח המפורז בין שני חלקי העיר, שהיה כרוך בסכנת חיים, שם הוא רץ, לדבריו, את הריצה המהירה בעולם. למסדר הניצחון הגיע מבית החולים, ובכותל המערבי נזכר איך כילד, עולה חדש, הגיע לראשונה בחייו לכותל המערבי, ומתפלל קשיש ברך אותו אז בברכת הכוהנים. לצד שמחת הניצחון הוא התאבל על חמישה מחבריו לנשק שנפלו, ומאז ועד סוף ימיו הוא קרא מדי יום חמישה פרקי תנ"ך לזכרם.

לטפח את העץ כתפישת עולם

לקראת סוף שנות השמונים, במקביל לעבודתו בתמרים, החל ללמד בבית הספר האזורי מקצועות קודש. הוא היה מגיע לבית הספר רכוב על אופניו, ונכנס לכיתה לבוש בגדי עבודה, כשידיו עדייו שחורות מגריז המכונות. לצד האופניים, שסימלו אותו, הוא היה ידוע בשדה אליהו בכך שהקדים לומר שלום לכל מי שניקרה בדרכו. במשך שנים, מגדול ועד קטן ניסו להקדים אותו בברכת שלום - ונכשלו.

לימים, כשחיפשו מתנדבים להצטרף לסגל החינוך של בית הספר, הוא החליט לעשות הסבה - ועבר מהתמרים להוראה. בשנים הראשונות לעבודה בחינוך הוא סיים תואר ראשון ושני, כשמדי בוקר הוא משכים בלקום בארבע לפנות בוקר כדי לעמוד במטלות הרבות של האוניברסיטה הפתוחה. את המעבר מהתמרים לבית הספר ראה כמעבר טבעי, כמי שממשיך לנטוע, להשקות ולטפח את העץ עד שהוא יניב פירות.

שחק קיבל לידיו כיתה שדרשה השקעה רבה, ואז גם פיתח את תפישת העולם החינוכית שלו. "הוא אמר שהוא רואה מולו קודם כל בן אדם, ותפקידו הוא לעזור לו להיות אדם טוב יותר", אמרו ילדיו. "הוא היה אדם אופטימי והאמין בכל תלמיד ותלמידה שלו. הוא לימד זכות על כל אחד מהם ומעולם לא ראה פסול בתלמיד פחות טוב או שתלמיד שנחשב 'שובב'. הוא ידע להעצים אותם ועשה זאת בדרכי נועם, בלי לכעוס או להעניש".

שחק בעבודתו בתמרים (צילום: באדיבות המשפחה)

טור-פז כתב עליו בהספדו כי "הוא גידל עין טובה. עין שראתה בכל אדם, בכל מבוגר ובכל תלמיד את הטוב. הוא סינגר על כל ילד שעמדנו להעניש. על כל תלמיד שסרח. על כל תלמידה שלא תפקדה. והוא לא רק סינגר - הוא לקח אליו לשיעורים פרטיים עשרות תלמידים, וליווה אותם הרבה מעבר לכל תגמול כמורה. השקיע בהם ימים ולילות. עבד עם תלמידיו בשדה, ואחר כך לימד אותם שיעור תנ"ך בצל העצים".

החיבור לטבע ולארץ, כחלק מהתהליך הלימודי, היה ערך חשוב אצלו. הוא נהג לקחת את תלמידיו למקומות בהם התרחשו סיפורי התנ"ך - לגלבוע, ליריחו, ולאתרים רבים נוספים. "הוא נהג לטייל כשהתנ"ך בידיו", סיפרו ילדיו.

"גידל עין שראתה בכל אדם את הטוב". שחק (באדיבות המשפחה)

גם אחרי שפרש לגימלאות בגיל 75 המשיך ללמד בבית הספר היסודי. הוא היה מגיע לבית הספר בשעה שבע בבוקר, שעת אפס במערכת השעות, ותלמידים שהיו מעוניינים בכך הגיעו לשמוע מפיו את סיפורי התנ"ך. הוא גם כתב ספר עם פירושים לתנ"ך ולו קרא "את שאוהבת נפשי". לפני שלושה שבועות סיים לכתוב ספר נוסף, ומשפחתו התחייבה כי תוציא את הספר לאור.

במשך כל השנים המשיך שחק להיות מעורב בחיי הקיבוץ, כמי שראה חשיבות במימוש הרעיון הקיבוצי. הוא היה מזכיר פנים של הישוב, ובנוסף ערך חוגי לימוד. למרות סדר היום הגדוש הוא הקפיד על פעילות ספורטיבית של צעידה ושחייה, והיה מוקף בבני משפחתו, שרבים מהם נשארו לגור בקיבוץ.

לפני שבוע וחצי הלך לעולמו והובא למנוחות בקיבוצו, שדה אליהו. הוא הותיר אישה, שישה ילדים, 33 נכדים ושמונה נינים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully