לפני שבע שנים, בהיותו רמטכ"ל, הגיע בני גנץ במסגרת מיזם "פרח לניצול" לבקר את אסתר פרידמן, ניצולת הניסויים של ד"ר מנגלה ששרדה את אושוויץ וברגן בלזן, וקשרה בשנות המלחמה קשר מיוחד עם מלכה - אימו של שר הביטחון.
"אני שייכת לדור השואה", אמרה פרידמן לגנץ. "אתם דור הגאולה".
למרות נעוריה שהיו רצופי תלאות, הייתה פרידמן אישה מלאה שמחת חיים, שראתה את חייה הבוגרים כחלק מפרק גאולה אישי ולאומי. לפני שבוע וחצי היא הלכה לעולמה בביתה שבפתח-תקווה, מוקפת בבני משפחתה האוהבים, והיא כבת 88.
אל תפספס
פרידמן נולדה בשנת 1932 בכפר קרצסומור בהונגריה לגבריאל וטובה דויטש, אחות אמצעית לשושנה ויהודית. בני המשפחה - היהודים היחידים בכפר - התפרנסו יפה מענפי חקלאות שונים, והעסיקו עובדים, תושבי המקום.
אסתר אהבה את הטבע ואת השדות, רכבה על סוסים, טיפסה על עצים וכשהיה צריך גם לא חששה ללכת מכות. הייתה זאת משפחת שומרת מצוות, ובחגי ישראל היו נוסעים בני המשפחה מהכפר לעיירה גדולה יותר, כדי להיות בתוך קהל גדול יותר ולהתפלל בבית כנסת.
"הצרחה הזאת מעירה אותי כבר 70 שנה"
עם כיבושה של הונגריה על ידי הגרמנים התהפכו חיי המשפחה, כמו אלו של כל יהודי הונגריה. בהתחלה, גבריאל נלקח למחנה עבודה, ומאז לא ראתה אותו יותר. "יום אחד", סיפרה אסתר לילדיה, "הגיעה משאית לכפר והעלו אותנו עליה". המשפחה הועברה לגטו.
אסתר, אמה, אחיותיה וסבתה, נלקחו למחנה אושוויץ. היא סיפרה כי הם נדחסו לתוך הקרונות בצפיפות נוראית. "אי אפשר היה לשבת", סיפרה. "רק מי שמת היה על הרצפה", אמרה. כשירדו מהקרון, היא הופרדה משאר בנות משפחתה, וגם אותן לא ראתה עוד.
גורל אחר חיכה לאסתר: היא נלקחה לביתן בו ביצע יוזף מנגלה ניסויים בבני אדם. על התקופה שם מיעטה לספר לבני משפחתה. היא סיפרה שהיא זוכרת כל מיני זריקות שהוזרקו לה, והיא זכרה צרחות נוראיות ששמעה מפי ילדות שבוצעו בהן ניסויים. רק בגיל מבוגר שיתפה את ילדיה בזיכרון הנוראי: "הצרחה הזאת מעירה אותי בלילה כבר 70 שנה", אמרה להם. רופאה שעבדה בביתן לקחה אותה איתה יום אחד ואמרה לה שיותר לא תחזור לצריף.
מאושוויץ הועברה לעיר התעשיה אסן שבגרמניה. בתחילה הושמה עם עוד אלפים שהוצבו כמגנים חיים סביב מתקני ייצור שונים. אחר כך נלקחה לעבוד במפעל לייצור תחמושת של תאגיד משפחת קרופ. הילדה בת ה-12 עמדה כל היום ליד כבשן והייתה צריכה להזין את האש בפחמים. מעבר לעבודה הקשה, היא הייתה נתונה להתאכזרות של חיילים וקצינים שהיכו, חבטו וסטרו לה כשחלפו לידה.
כעבור מספר חודשים הועברה למחנה ברגן-בלזן. אז גם חלתה בטיפוס, והייתה כבר על סף מוות. "זה היה המחנה המחריד ביותר", אמרה. "כבר לא אספו את המתים. אי אפשר היה לדרוך על הרצפה מרוב גופות". מי שפרשה עליה את חסותה ותמכה בה הייתה נערה מבוגרת ממנה בארבע שנים, מלכה וייס - לימים מלכה גנץ, אימו של בני גנץ.
בעדות שנתנה סיפרה גנץ כי פרידמן הייתה רזה וקטנה, ונראתה כילדה בת תשע. היא הבטיחה כי אם היא תשרוד, היא תדאג שגם הילדה אסתר תשרוד. אוכל שהצליחה לגנוב - בין אם פרוסת לחם או מעט מרק - היא חלקה עם חברתה. מצבה הגופני של אסתר היה כל כך גרוע, עד שבאחד הימים הושלכה לערימת הגופות. מלכה הבינה שהיא עדיין בחיים ומשכה אותה משם. באותו יום שוחרר המחנה, ומלכה ביקשה מהחיילים האנגלים שיטפלו בילדה הגוססת.
ברגן בלזן, קפריסין, עתלית
מברגן בלזן הועברו שתי הנערות לשבדיה, עם עוד ילדים ונערים. אסתר הקטנה, החולה והחלשה, החלה להתאושש ולהתחזק, ואומצה לבסוף על ידי משפחה שבדית. אחרי תקופה ממושכת של חיים בגיהינום זכתה לבית, למיטה משלה, לחום ולאהבה. אולם, יום אחד שמעה שיחה שבה נאמר כי מתכוונים להטביל אותה לנצרות. בבוקר קמה וברחה מהבית. היא שמעה על בית הבראה בו משוכנים ניצולי שואה והגיעה אליו.
ב-24 בינואר 1947 עלתה עם עוד 663 עולים על אוניית המעפילים "אולואה" שסמוך לחופי ישראל שמה שונה ל"חיים ארלוזורוב". בין שאר העולים היו גם מלכה וייס ונחום גנץ, שלימים נישאו. על הפיקוד, אריה לובה אליאב בן ה-25. אחרי שיט במזג אוויר סוער ובתנאים קשים ביותר עגנה האונייה באיטליה, אז עלו עליה עוד 684 מעפילים. כדי לפנות מקום, השליכו "הוותיקים" מזוודות למי הים.
הבריטים שעקבו אחרי מסלול האונייה המתינו לה עם התקרבה לחופי ארץ ישראל, ב-28 בפברואר 1947. אחרי מאבק אלים בין החיילים הבריטים והמעפילים, השתלטו הבריטים על האונייה ולקחו את נוסעיה למחנות המגורשים בקפריסין.
במחנה בקפריסין עברה אסתר הנערה הכשרה צבאית על ידי שליחי ארגון "ההגנה" שנשלחו לשם. כעבור מספר חודשים היא שוחררה, והגיעה למחנה עתלית באוגוסט 1947. משם עברה לבית הספר החקלאי במקווה ישראל.
שם, נערה בת 15, בודדה לגמרי, סיפרה על מסע התלאות שלה. הנערים סירבו להאמין לה, אז היא החליטה כי לא תספר עוד את מה שעבר עליה. רק בעת משפט דמיאניוק, כעבור עשורים, כמו גם במהלך השנים האחרונות, היא שיתפה את בני משפחתה בקורותיה. גם את זה עשתה במשורה.
במקווה ישראל השתתפה במספר פעולות צבאיות בכפרים הערבים הסמוכים, שמהם נורתה אש לעבר הכביש הסמוך. הנערה, שאיבדה כבר את כל משפחתה, סיפרה לימים כי במצבה אז חשה שלא משנה לה אם תמות או תחיה, והיא התנדבה לשאת על גבה תרמיל עם חומר נפץ.
אחרי מקווה ישראל עברה לקיבוץ הדתי שדה אליהו שמדרום לבית שאן, שם השתמשו בכישוריה כרוכבת סוסים כדי להעביר מסרים ליישובים ולמשלטים באזור.
בסוף נובמבר 1949 הקימה תנועת הפועל המזרחי ליד אשדוד את המושב השיתופי ניר גלים ואסתר הגיעה לסייע למקום. שם פגשה את שמואל פרידמן, ניצול שואה, יליד בודפשט ופעיל בתנועת הבריחה. השניים נישאו ועברו לחיות בתל אביב. נולדו להם שלושה ילדים: גבי, טובה ואלי, שנקראו על שמות הוריהם שנספו בשואה. עם השנים הצטרפו למשפחה 17 נכדים ו-50 נינים.
"אמא הקפידה תמיד שבבית שלנו יהיה שמח. לא הייתה אצלנו תחושת עצב ואובדן. הייתה דאגה לילדים אבל זה לא הביא אותם למנוע מאיתנו לעשות כל מה שרצינו", סיפר בנה, אלי. הוא הוסיף כי אימו אהבה אמנות, ובפרט מוזיקה. "היא אמרה שנגינה טובה יותר מכל פסיכולוג ועודדה אותנו ללמוד לנגן", אמר.
"אמא אהבה את החיים. היא הייתה אומרת שאף פעם אסור להתייאש ואחרי נפילה צריך לדעת לקום ולהמשיך הלאה", סיפר.