כשאלעזר שטרן הגיע בשנת 2013 לטקס השבעתו כחבר הכנסת ה-19, נסעו איתו לירושלים הוריו ואשתו. כשראו את בניין הכנסת אמר בקול רועד אביו, לוי בן ה-90: "מי היה מאמין? להגיע לכאן מהמקום ממנו באתי, לראות את משכן הכנסת של מדינת ישראל ועוד במעמד שכזה. אתם לא תבינו זאת".
סיפור חייו של לוי (ליפו) שטרן הוא סיפור של הישרדות, שכולל מחנה ריכוז, צעדה של מאות קילומטרים בקור מקפיא ואובדן של רוב בני משפחתו בשואה - וגם חיים חדשים בישראל, הקמת משפחה וקריירה מקצועית ארוכה בת עשרות שנים. לפני שבוע וחצי הלך שטרן לעולמו, והוא בן 97.
אל תפספס
שטרן נולד בשנת 1923 בעיירה שוראני שבדרום צ'כוסלובקיה להוריו אלעזר (לזר) וברטה-ברנדה - חמישי מבין 11 ילדים בסך הכל, שאחת מהן מתה ממחלה בגיל צעיר מאוד. בבית דיברו סלובקית, הונגרית וגרמנית. כמו רובם המכריע של 700 היהודים שהתגוררו בעיירה, גם משפחת שטרן הייתה משפחה דתית-אורתודוכסית. "בשבת היה שקט", סיפר לוי בעדותו ב"יד ושם", לפני 15 שנה.
למשפחה היה מפעל לייצור סודה, כמו גם עסק למסחר בעצים, שסיפקו להם פרנסה בשפע. למעשה, זאת הייתה המשפחה היחידה בעיירה שברשותה היו רדיו וטלפון. על כן, ההורים היו תורמים לנזקקים ומארחים בביתם באופן קבוע תלמידי ישיבה מעוטי יכולת.
לוי עצמו החל בגיל חמש ללמוד בבית הספר היהודי בשוראני, ובכיתה ה' התחיל ללמוד בבוקר בתלמוד תורה ואחר כך, עד השעה 22:00-21:00, בלילה קיבל שיעורים בהשכלה כללית עם מורים פרטיים. בהמשך עבר לבית הספר העממי, ולאחר מכן - ללימודים בישיבה.
הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הביא להתפרקות הרפובליקה הצ'כוסלובקית ומעט אחר כך סופח להונגריה חלק מדרום סלובקיה, לרבות שוראני. תחת המשטר ההונגרי הפרו-גרמני החלו להופיע יותר ויותר גילויי אנטישמיות וביזה של חנויות היהודים, ולעתים גם אלימות משוטרים הונגרים. בהמשך, הגביל המשטר את היהודים בלימודים ובעסקים, ורבים איבדו את פרנסתם. גם משפחת שטרן נאלצה להעביר את עסקיה לידי גויים.
ב-1942 החלו יהודי העיירה להילקח למחנות עבודה. לוי נילקח למחנה שהוקם במבצר בהונגריה ומאוחר יותר הועבר למחנה עבודה אחר. בדרך בין שני המחנות עבר בעיירה, וראה בגטו שהוקם בשוראני את הוריו ואחיו הצעירים ממנו. זו הייתה הפעם האחרונה בה ראה את אמו וארבעה מאחיו.
"אותי התקווה החזיקה"
בנובמבר 1944הוא הועבר למחנה עבודה נוסף, באוסטריה, שהיה תחת פיקוח גרמני. אם עד עכשיו תנאי המחיה היו קשים אך נסבלים - הרי שכעת החל פרק חדש, קשה בהרבה. "אצל ההונגרים עבדנו בין שמונה לעשר שעות ביום, והיה יום אחד חופשי, אפשר היה לסבול את זה", סיפר בעדותו. "באוסטריה עבדנו בהקמת ביצורים וחפירות עבור הצבא הגרמני. תנאי המחיה היו קשים. מי שלא היה לו כוח לעבוד, לקחו אותו והרגו אותו. פעם אחת חייל גרמני לקח אותי ליער עם מישהו נוסף, הוא הראה לנו מישהו שהוא ירה בו בראש למוות, והורה לנו לקבור אותו", העיד.
באותו מחנה, סיפר, "העבודה נמשכה שעות ארוכות. ישנו על הקרקע במקום שהיה קודם לכן רפת. האוכל היה מועט וכלל פרוסת לחם או שתיים ליום. תנאי ההיגיינה היו קשים והבגדים היו מלאים בכינים. לא ידענו מתי שבת ומתי חג".
במרץ 1945, כשהצבא האדום התקדם לעבר גרמניה, החלו הסוהרים להוביל את קבוצת האסירים בצעדת מוות. בתחילה הם רוכזו עם עוד אלפי אסירים, בגבול אוסטריה-הונגריה ומשם יצאו לדרך שארכה כ-600 קילומטרים, בקור כבד, לעתים בשלג או בגשם, עם בגדים בלויים, נעליים קרועות וללא אוכל.
"מי שלא היה לו כוח הרגו אותו. אוכל לא קיבלנו. אכלנו מה שמצאנו - קליפות תפוחי אדמה שמצאנו בזבל ופירות של צמחים מטפסים. פעם אחת מצאנו פגר חיה ואכלנו", העיד. בלילות ישנו על האדמה הקפואה. "היו אנשים שהתייאשו ואמרו: 'אין לי כוח, שיהרגו אותי'. כבר לא היינו אנשים, היינו חיות", סיפר. הוא אמר כי באחד מימי הצעידה אמרו להם המלווים הגרמנים להתחיל לרוץ ופתחו בירי. רבים נהרגו, ועוד רבים אחרים נפצעו.
לוי שרד את מסע התופת. "בדרך חושבים על המשפחה והייתה תקווה שבכל זאת נעבור את זה. היו כאלו שאיבדו תקווה, אמרו שאין להם כוח. הדרך הייתה מסומנת עם הרוגים. אותי התקווה החזיקה", סיפר.
צעדת המוות הסתיימה במחנה ריכוז - מי ששרד הגיע למאוטהאוזן שבאוסטריה. האסירים רוכזו ליד המחנה כשמטוסים גרמנים יורים עליהם. בודדים שרדו. כעבור מספר ימים הובלו למחנה גונסקירכן. במחנה, בו היו כתשעה צריפים, נדחסו בתת-תנאים בין 20-17 אלף אסירים תשושים ועל סף מוות.
תוך ימים בודדים מתו במקום אלפי בני אדם כתוצאה מצפיפות, מחלות או רעב. כעבור כעשרה ימים, עם שחרור המחנה, שרדו שם פחות מ-5,000 איש. "היינו שם כשגוויות סביבנו. אם היו עוברים עוד כמה ימים אף אחד כבר לא היה נשאר בחיים", אמר לוי.
הוא תיאר איך "יום אחד הגיע ג'יפ עם שלושה קצינים אמריקאים ואמרו: אתם חופשיים. פרצנו את המחסומים. כל הלילה עשינו מדורה וישבנו לידה".
לוי, מותש וחולה, משקלו רק 45 קילוגרמים, סיפר כי למרות שלא היה לו כוח, רצה להגיע הביתה ולראות מי נשאר בחיים. כשהגיע מצא באחד מחדרי הבית שנגזל את אביו ושתי אחיות נוספות. שאר בני המשפחה נספו. מקהילה יהודית של יותר מ-700 בני אדם נותרו רק 60.
"הייתי ציוני גדול"
כעבור זמן מה גויס שטרן לצבא הסלובקי, ואחרי שלושה חודשי שירות החליט כי ברצונו לעלות לארץ ישראל. אחיו שעלה לארץ ישראל כבר ב-1936 המליץ לו ללמוד אריגה, וכך עשה. טרם העלייה לישראל עבר עם עוד כ-1,300 יהודים הכשרה צבאית בצבא הצ'כוסלובקי במשך שלושה חודשים. לבסוף, בינואר 1949 הגיע לישראל והתגייס לשירות בחיל התותחנים. כעבור זמן קצר הגיעו לארץ גם אביו ושתי אחיותיו.
"כוונתי הייתה קודם ללחום ואחר כך לבנות את הארץ. הייתי ציוני גדול", אמר בעדותו. גם לא היה מקום לתלונות. אביו, ששמע אותו פעם אחת מתלונן, נזף בו: "זו מדינה צעירה, תשמחו שאתם פה, צריך לחשוב מה לתת למדינה". שטרן אומר כי חשב כך גם בעצמו. "לא היו לי טענות על הקליטה. ידעתי שזו מדינה חדשה וצריך לעשות מעשה להצלחת המדינה", אמר.
נוכח המצוקה הכלכלית, הוא עבד בחופשות מהצבא בבניין, והמשיך בעבודה זו גם אחרי שהשתחרר משירות צבאי. אחרי מספר תפקידים כמחסנאי ומנהל עבודה החל ללמוד הנדסת בניין. עם סיום לימודיו החל לעבוד כמהנדס ביצוע בחברת "משכנות הבונה" שמאוחר יותר הפכה לחברת משהב. הוא עבד בחברה זו במשך 42 שנים ברציפות, מהן 12 שנים אחרי גיל הפנסיה. חלק ניכר מעבודתו עסק בפרויקטים גדולים בירושלים.
ב-1955 נישא לשרה, גם היא ניצולת שואה, ששרדה תקופה במחנה ההשמדה בירקנאו. הם גרו בשכונת יד אליהו בתל אביב ואחר כך עברו לגבעתיים. לזוג נולדו שלושה ילדים - אלעזר, ציפורה ובתיה. הבן אלעזר שירת בעבר כקצין החינוך הראשי של צה"ל, ומכהן היום כחבר כנסת (יש עתיד).
כשיושב ראש הכנסת, יריב לוין, שהתקשר אל ח"כ שטרן כדי לנחם אותו, סיפר לו זה על ההתרגשות שאחזה באביו בבואו לטקס ההשבעה בכנסת. לוין ביקש ממנו שיאמר זאת גם על דוכן הכנסת, כדי "שיירשם בפרוטוקול". השבוע אמר שטרן את הדברים מעל הדוכן, והוסיף: "האם זה יעזור לנו חברי הכנסת להבין מהי באמת כנסת ישראל? מה המשמעות שלה?", שאל. "עבורנו, עבור העם היושב בציון ובתפוצות, מהי המשמעות שלה לגבי דורות של חולמים ולוחמים? לצערי, האתגר הולך ונהיה קשה, אבל לאור מורשתם של הורינו - אין לנו זכות להתייאש".