שיר לכת

עם חיוך נצחי על הפנים, החייט המיתולוגי של חיפה סירב להביט לאחור

שמעון פיסו נולד במרקש, למד אופנה בפריז והגיע לוואדי סאליב של שנות ה-50, שם פרצה המחאה הראשונה בישראל נגד אפליה עדתית. לאחר שפתח מתפרה, שמו נודע במהרה, ועד קליש-רותם, כל ראשי העיר רכשו ממנו חליפות. בתחילת השבוע מת בגיל 92. "הצליח לראות את הטוב בכל דבר"

  • חיפה
בווידאו: החייט המיתולוגי של ואדי סאליב (מתוך: "דגל שחור בעיר האדומה"; בימוי, צילום והפקה: אורי לוי)

שמעון פיסו היה מוכר במשך עשרות שנים כחייט המיתולוגי של חיפה, ומי שאצלו כל נכבדי העיר עמדו בתור לקנות בגד חדש או לתקן ישן. בתחילת השבוע הוא הלך לעולמו, והוא כבן 92.

פיסו נולד בשנת 1928 במרקש, מרוקו, להוריו זהרה ומשה, אח לשלוש אחיות וחמישה אחים. בילדותו למד בתלמוד תורה וכשהיה נער צעיר נשלח לפריז, ללימודי אופנה. בנו, משה, מספר כי בפריז למד אביו בבתי הספר הטובים ביותר בתחום, וכששב כעבור כמה שנים למרוקו - כבר היה חייט ברמה גבוהה.

דמות מיתולוגית בחיפה. שמעון פיסו (צילום: באדיבות המשפחה)

בקזבלנקה, אליה עברה המשפחה, פתח פיסו מתפרה וחנות, ושם החל את הקריירה המקצועית שלו כחייט עלית. למרות גילו הצעיר, שמו נודע במהרה כבעל מקצוע טוב.

אולם, כעבור זמן מה החליטו הוריו כי ברצונם לעלות לארץ. במדינת ישראל הצעירה כבר התגוררו אז שניים מבניהם, שלמה ועמרם, שעלו במסגרת "עליית הנוער" - וכעת גמלה בליבם של ההורים החלטה להצטרף אליהם ולהתאחד במדינת ישראל. בשנת 1955 הגיעה המשפחה לחופי הארץ, ונשלחה למעברת קריית מלאכי.

משפחה מלוכדת בתוך סיר לחץ מבעבע. שמעון ורחל פיסו עם הוריו, זהרה ומשה (באדיבות המשפחה)

עם בואם לישראל הפך שמעון לעמוד התווך של משפחת פיסו, ועליו הטילה אמו את המשימה לחפש מקום מגורים אחר, בו יהיו חלק מקהילה וירגישו שייכות. חיפושיו הביאו לוואדי סאליב שבחיפה, שם תתקיים כעבור כמה שנים, ב-1959, המחאה הראשונה בישראל על רקע עדתי.

"שמעון הסתובב על פני כל הארץ כדי לחפש מקום בו המשפחה תגור, עד שהגיע לחיפה, לוואדי סאליב", מספרת גליה אביאני, שראיינה את פיסו לתערוכה במוזיאון העיר חיפה. התעורכה התקיימה לרגל 60 שנים למרד ואדי סאליב - "דגל שחור בעיר אדומה", אותה אצרה לפני כשנה יחד עם ענבר דרור-לקס, האוצרת הראשית של המוזיאון. לדבריה, "בוואדי הוא פגש אנשים שהכיר ממרוקו. המקום, אותו עזבו תושביו הערבים ב-1948, היה ריק והוא החליט ששם יהיה ביתה של המשפחה".

משפחת פיסו השתקעה בוואדי סאליב. אביאני מדגישה כי השכונה הזו "הייתה קודם כל מקום שהם בחרו לגור בו, ולא הממסד הוא שבחר עבורם". היא מציינת כי "שם התכנסו שוב כולם יחד, ותושבי השכונה יצרו חיי קהילה. הוואדי נקרא אז 'מרוקו הקטנה'".

רצו להיות חלק מקהילה. בני משפחת פיסו בבית בואדי סאליב (צילום: באדיבות המשפחה)

שמעון שכר בשכונה מבנה שבחזיתו חנות ומעליו דירת מגורים. שם המשיך את הקריירה שהפסיק במרוקו, ופתח מתפרה וחנות בה מכר את החליפות שתפר.

גם הפעם נודע במהרה שמו של החייט, וכל מי שרצה חליפה מחוייטת ויוקרתית הגיע אליו. "לכל ראשי העיר של חיפה - מאז ועד היום - אני תפרתי להם בגדים, חוץ מזאת - ראשת העיר היום (עינת קליש רותם - א"א). זאת עוד לא. מי שרצה לעשות חליפה, מכנסיים או תיקונים - בא אליי לחנות, לוואדי סאליב 14", אמר פיסו לאביאני בראיון שנעשה עבור התערוכה.

ב-1958 נישא שמעון לרחל לבית דדון. השניים הכירו עוד במרוקו, כששמעון הגיע לבית אביה של רחל כדי לתפור לו חליפה, אך טרם היו זוג. כשירדה רחל מהאונייה בה עלתה לישראל, פגש אותה בנמל אחיו של שמעון, והזמין אותה להתארח בביתם. כעבר זמן קצר הבינו שמעון ורחל כי נועדו זה לזו.

"מי שרצה לעשות חליפה, מכנסיים או תיקונים - בא אליי". המתפרה של פיסו (צילום: באדיבות המשפחה)

לדחוף את העגלה קדימה

ואדי סאליב הפך בסוף שנות ה-50 לסיר לחץ מבעבע של מצוקה, עוני, תחושות קיפוח ואפליה. ביולי 1959 הוואדי רתח מזעם, ובמקום פרצו מהומות והתנגשויות עם המשטרה.

הדימוי הבולט ביותר מאותם ימים סוערים הוא תמונה שצילם אוסקר טאובר משבועון "העולם הזה". בתמונה רואים קבוצת גברים מפגינים ובראשם צעיר שמניף את דגל המדינה ששוליו מוכתמים בדם. אותו צעיר הוא אברהם פיסו, אחיו הצעיר של שמעון. משה, בנו של שמעון, אומר שאביו לא הזדהה עם המהומות ולא לקח בהן חלק ולכן גם לא הסכים עם דרכו של אחיו. עם זאת, הדבר לא הרחיק ביניהם ועל אף המחלוקת היו בקשר קרוב כל חייהם.

עוד בוואלה! NEWS

בין ואדי סאליב לסלומון טקה: ירי משטרתי שוב מבעיר את אזור חיפה

לכתבה המלאה
המחאה הראשונה על רקע עדתי. הדיווח של מעריב על מהמהומות בוואדי סאליב (אתר עיתונות יהודית היסטורית, www.jpress.org.il, מיסודם של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל-אביב)

"אבא דחף כל הזמן קדימה ולא הסתכל לאחור, מסיבה זו גם לא ביקר במרוקו. הוא אמר שאחרי שתפילתו לעלות לארץ הקודש נענתה, אי אפשר לחזור לאחור", אמר משה. "הוא הצליח לראות את הטוב בכל דבר ועל פניו היה חיוך נצחי". לדבריו, "אבא אמר שצריך להודות לאלוהים כי בכל דבר יש משהו טוב. הוא אמר שכל הזמן צריך לדחוף את העגלה קדימה. המוטו שלו בחיים היה ציטוט מתפילת שחרית: 'אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ, וּמַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ, וּמַה יָּפָה יְרוּשָּׁתֵנוּ'".

אחייניתו, רונית פיסו, כתבה כי "הוא חלם חלומות צנועים, חינך לערכים וידע להתגמש כאשר הערכים השתנו. כאנשי הדור ההוא, [הוא] לא חשב לנכס לעצמו חלק מנחלת הכלל, מהשטחים הציבוריים, מהנחל שזורם ליד או לתבוע את מה שלא הרוויחו ביושר - אלא רק את שהרוויחו בזיעת כפיהם".

גם בפני אביאני, בראיון לתערוכה, לא הציג פיסו את הימים ההם באור שלילי. "למרות העוני, הקשיים, המצוקה והמחאה - שמעון ורחל פיסו תיארו בפני שהם זוכרים תקופה טובה, תקופה של חיי קהילה, של יחסים טובים בין איש לרעהו, של משפחה מלוכדת", סיפרה. "שמעון גם הצליח בחנות שפתח משום שכבר הגיע ממרוקו כחייט מוכר. הוא גם היה דמות מאוד אהובה ומוכרת ורבים ביקשו את חברתו. עבור בני הזוג התקופה הזאת הייתה לחוויה מעצבת וטובה".

גידלו עשרה ילדים. שמעון ורחל פיסו (צילום: באדיבות המשפחה)

"איש צנוע ואוהב אדם"

לבני הזוג נולדו עם השנים עשרה ילדים, והם עברו מוואדי סאליב לשכונת בת גלים. גם את המתפרה והחנות העתיק פיסו למקום חדש בשכונת הדר בעיר.

"כל צמרת העיר הגיעה אליו", נזכר משה, שכבר מילדותו סייע לאביו בעבודה. "אני זוכר עורכי דין, אנשי עסקים, כמו גם חליפות שנתפרו עבור מכבי אש, משטרה ופקידי עירייה. אז היה מקובל ללבוש חליפות. אפילו חיפאים שירדו לארצות הברית, היו מגיעים לאבא בביקורי המולדת שלהם, כדי לתפור אצלו חליפות".

לדברי משה אביו שמח בעיקר לתפור חליפות עבור הרב יצחק אביחצירא (המכונה "הבבא חאקי", רב הערים רמלה ולוד ומבכירי הרבנים המרוקאים בישראל - א"א), אותו כיבד והעריך במיוחד.

"קפסולת זמן שקפאה". מתוך התערוכה על ואדי סאליב במוזיאון חיפה (צילום: סטס קורולוב)

פיסו היה אדם מאמין. אחרי מספר שנים בהם הלכו תושבי שכונת בת גלים להתפלל בבית כנסת שהיה בצריף בבסיס חיל הים הצמוד, הוא שכנע את הרשויות להקים בית כנסת ספרדי בשכונה. במשך עשרות שנים זכה למעמד של "חתן בראשית" של בית הכנסת (האיש שזוכה לכבוד של קריאת פרשת הפרשה הראשונה של ספר בראשית בשמחת תורה - א"א).

משה, הבן, ציין כי למרות שאביו היה אדם מאמין ושומר מסורת, הוא מעולם לא ניסה לכפות את דרכו ואת השקפת עולמו על ילדיו. "הוא דחף אותנו לצאת ללמוד ותמיד אמר שתקוותו שכל אחד יתפתח בכיוון בו הוא מעוניין ללכת", סיפר.

"מעין חדר פלאות". מוצגים בחדר שהוקדש לפיסו במוזיאון חיפה (צילום: סטס קורולוב)

עד לפני כ-12 שנה עוד עבד במתפרה, עד שראייתו נחלשה והמתפרה נסגרה.

בתערוכה לציון 60 שנה למרד ואדי סאליב, הוקדש לפיסו מקום מיוחד. "הקדשנו חדר שלם למקומו של החייט האגדי של השכונה, שמעון פיסו, איש צנוע ואוהב אדם. מעין חדר פלאות, קפסולת זמן שקפאה והנציחה את החנות שהקים בוואדי. במרכז החלל, לצד כפתורים, מכונת תפירה, מעילים וחליפות, זכינו לראיין אותו ואת אשתו רחל תבדל"א בסרט קצר על החיים בוואדי ועל אחיו אברהם המופיע בתמונה המפורסמת של המרד כנושא הדגל מגואל בדם".

כך הוצגו זה לצד זה שני אחים ושני ביטויים של החיים בשכונה לפני יותר מ-60 שנה. "כל אחד עם דרכו שלו להתמודד עם המצוקה ועם האפליה", כדברי האחיינית, רונית פיסו.

לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

התרעות פיקוד העורף

    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully