בנימין (בוג'ה) יוגב הקדיש את חייו ליצירה של תרבות יהודית ציונית, והיה מבכירי המורים לחגי ישראל ולהיסטוריה של החג הקיבוצי. הוא הלך לעולמו בשבת שעברה, ואך טבעי הוא שיום לאחר מכן הונח ארונוו בפתח בית הכנסת שהקים בקיבוצו, בבית העמק.
יוגב נולד בירושלים בינואר 1938. אביו, ניצול הפוגרומים באוקראינה, עלה משם לארץ ישראל - ואילו אימו עלתה עם כל משפחתה מפולין בשנת 1935. לזוג היו שני ילדים נוספים: עמיצור ואתי.
ירושלים של ילדותו, הוא סיפר, היתה "ירושלים הקטנה שבין הרחובות בן יהודה-יפו-קינג ג'ורג'. העיר העתיקה היתה במרחק שנות אור, מעבר לגבול". הוא למד בגימנסיה רחביה בירושלים, כשבין מחנכיו היו נפילים: המורה להיסטוריה היה הפרופסור צבי יעבץ, המורה לספרות היה המשורר יצחק שלו והמורה לדקדוק היה פרופסור עוזי אורנן הבלשן.
לקריאה נוספת בנושא
המאורע החשוב והמעצב של ילדותו היה ליל ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל, בכ"ט בנובמבר 1947: השמחה, הריקודים וההבנה שיש לעם היהודי מדינה משל עצמו. מיד למחרת היום החל לחוות כילד את התקופה הקשה בה היו נתונים תושבי ירושלים: אביו גויס לצבא, והעיר כולה הייתה תחת מצור, כשמסביב קולות ירי, מזון מועט ומחסור במים.
בשנים הבאות, לאחר כינון מדינת ישראל הצעירה, התמסר יוגב לתנועת הנוער - שבט מצדה של תנועת הצופים, בהובלת המדריך א.ב. יהושע. הפעילות, ההדרכה, מחנות הקיץ ומחנות העבודה הביאו את בוג'ה להחלטה להצטרף להגשמה בקיבוץ. כך, את שירותו הצבאי עשה כלוחם בנח"ל המוצנח ובמהלך המסלול הגיע עם הגרעין שלו לקיבוץ בית העמק שבגליל המערבי.
כבר בשנים הראשונות בקיבוץ הוא החל ליזום קבלות שבת, טקסי חגים ובניית הקהילה סביב מעגל השנה היהודי. בהמשך, הוא יזם הקמת בית כנסת בקיבוצו.
בית הכנסת, בתכנון האדריכל וחבר בית העמק, פרדי כהנא, קם סביב ארון קודש שמצא במקרה חבר קיבוץ שנתקע בעיירה נידחת בגרמניה במהלך טיול רכוב על אופנוע. באותה עיירה פעלה בשנות העשרים חוות הכשרה של תנועת נוער ציונית, ואחרי שזו פסקה לפעול - פורק ארון הקודש ונשמר בעליית גג, עד שהתגלה במקרה אחרי כ-40 שנה ועשה עלייה לקיבוץ חילוני בישראל.
בית הכנסת הפך להיות מקום מפגש מרכזי בקיבוץ. הוא פעל כבית כנסת חילוני, ללא הפרדה בין נשים וגברים. מדי שישי, שבת וחג התקיימו בו תפילות, ובנוסף נערכו בו טקסי בר מצווה משותפים, שמחות וחגים.
יוגב בנה את חייו בקיבוץ. הוא ריכז במשך כמה תקופות את נושא התרבות והחגים בבית העמק, ואף כיהן כמזכיר הקיבוץ. כמו כן, הוא עבד שנים רבות בענפי המשק החקלאיים וענפי השירותים של הקיבוץ.
בבית העמק הוא גם נישא לדניאלה ולשניים נולדו שלושה בנים ובת, שהביאו לעולם לימים עשרה נכדים. המשפחה יצאה פעמיים לשליחויות בחו"ל, בהן המשיך את עלייתו בתנועות הנוער: באמצע שנות ה-60 לאנגליה, במסגרת תנועת "הבונים" באנגליה ובסוף שנות ה-70 לארצות הברית, הפעם במסגרת תנועת "יהודה הצעיר". בין שתי השליחויות ריכז את תנועת הצופים בארץ. במסגרת תפקיד זה יזם את הקמת גרעיני "עודד" - שנת שירות של בוגרי התנועה בעיירות פיתוח.
בין שלל תחומי פעילותו, שוב ושוב חזר יוגב לעסוק במסגרות הקיבוציות בתרבות יהודית. בתנועה הקיבוצית הוא ריכז את החוג למקורות ישראל באורנים בשנים 1988-1985, וריכז את ועדת החגים של התנועה בשנים 1992-1988.
"אם מדדו לו את חום נפשו, תמיד הוא היה חם עד לוהט"
אולם, מפעל חייו המרכזי היה במכון שיטים - ארכיון החגים הקיבוצי, מכון הפועל ליצירה ועיצוב של זהות ותרבות יהודית-ציונית-הומניסטית, דרך התמחות בחגי ישראל ובמועדי החיים. אחרי מותו של אריה בן גוריון, מייסד המכון, לקח על עצמו יוגב את הובלת המוסד. "בוג'ה ירש דור נפילים", אומר ערן ירקוני, מנהל מכון "שיטים" כיום. "הם היו ידענים גדולים וחמורי סבר, בעוד שאת בוג'ה אפיינו לצד הידענות הלהט, החיות ושמחת החג".
"הוא הגיע לכל מקום אליו הוזמן - ישובים, תנועות נוער, מכינות, בסיסי צבא. רבים נסחפו בלהט שלו והלכו אחריו, מבני עשרים עד בני שמונים, מכל חלקי החברה הישראלית. מה שהנחה אותו כל הזמן היה אהבת ישראל", אמר ירקוני. "הדבקות שלו לא הייתה רק בהנחלת המורשת, אלא דבקות של אהבת המדינה ודבקות בערכים של חברה צודקת, שוויונית, שחותרת לשלום".
האנרגיה שהניעה את בוג'ה הייתה השאיפה לבניית חברה יהודית-חלוצית סביב תרבות ישראל, מעגל השנה היהודי ומחזור חיי אדם, שבמרכזה התגשמות חזון הנביאים: חברת מופת של שוויון וסולידריות. חבריו ותלמידיו הרבים הצביעו על הקשר העמוק שלו לנושא ההתחדשות היהודית, ועל ההתלהבות שלו מהעיסוק בכך.
מוקי צור, חברו של יוגב לאורך עשרות שנים, כבר מאז ילדותם בגימנסיה ברחביה, הגדיר אותו כ"מהפכן קרוב לשורשים היהודים והחלוציים, שנדד ממקום למקום לבשר בשורת תיקון בלתי-משיחית. הוא נדד ממחנות צבא לקבוצות נוער, לזקנים המסכמים את חייהם ולילדים הפותחים שער (...) תמיד לומד, תמיד מחלק את הידע עם הרבים. אם מדדו לו את חום נפשו, תמיד הוא היה חם עד לוהט".
אורי הייטנר, תלמיד וחבר, כתב בהספד שקרא בהלוויה של יוגב כי "בוג'ה הוא אחד מעמודי התווך של ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. המקום שלו בעולם היהדות הישראלית הוא מקום ייחודי. לא היה כמוהו איש החגים. ויותר משהיה איש של העמקה בתכני החגים, הוא היה האיש של שמחת החגים, של 'ושמחת בחגך והיית אך שמח'".
"בוג'ה, עד אחרית ימיו, היה התפרצות הר געש בלתי פוסקת של חיים, של שמחת חיים, של טוב לב, של אופטימיות, של מרץ, של עשיה, של סקרנות, של למידה, של תשוקה ללמד, לחנך, להנחיל את תורתו; את אהבת האדם, העם, הארץ, הקיבוץ, חגי ישראל, חגי הקיבוץ", הוסיף הייטנר. עם זאת, הוא כתב כי לצד הדבקות והשמחה שאפיינו אותו, "הוא גם היה מודאג מאוד ומוטרד מאוד מתופעות קשות בחברה הישראלית ובתנועה הקיבוצית, שאותן לקח מאוד ללבו. והדאגה והצער שכנו באופן קבע לצד השמחה".
יוגב רקם מערכות יחסים חמות גם עם דמויות מזרמים יהודיים אחרים. איש התקשורת החרדי, דודי זילברשלג, היה אף הוא חבר קרוב שלו. בהספדו כינה אותו זילברשלג "חברי כאח לי".
"קראנו בשונה במקורות, חלקנו דעות מנוגדות, התווכחנו בזעף, לא אחת היינו חלוקים מהקצה אל הקצה. אך תמיד הכבוד ההדדי שלט בשיח", סיפר זילברשלג.
חבר נוסף, הרב יואל בן-נון, כתב כי "כל עיסוק בשאלות של 'דתיים וחילוניים' היה הופך למגוחך ליד האיש הזה, שהיה כל כך דתי וחופשי וחילוני ביחד, בלי שום מתח, בלי עימותים ובלי מחלוקות - פעמים רבות לימדנו יחד שיעור על פסח וחג המצות או על חגי תשרי, על חנוכה ועל עצמאות ועוד, והשיעור זרם בטבעיות ונגמר בשירה סוחפת שבוג'ה יזם". לדבריו, "עם בוג'ה חגגה תמיד האחדות הטבעית והשמחה".
"מת בטרם עת - ובשיבה טובה"
בעבודתו במכון שיטים היה שותף בעריכתם והוצאתם לאור של ארבעה ספרים. המרכזי שבהם הוא הספר 'אל ארץ חדשה אתה עובר - ההגדות של פסח בקיבוץ'. מדובר במפעל של 25 שנות איסוף וליקוט חומרי תיעוד מעשרות קיבוצים שקובצו לספר שסוקר את תולדות ההגדה הקיבוצית לפסח בין שנות ה-30 לשנות ה-50 של המאה הקודמת. היה זה מפעל יהודי-קיבוצי-תרבותי שבו החל אבא קובנר ושבוג'ה היה שותף לו עם עוד חוקרים ואנשי רוח מהתנועה הקיבוצית.
במשך עשרות שנים היה פסח החג המרכזי בכל קיבוץ ואף הפך לערב החשוב בשנה. עם הוצאת הספר אמר יוגב בראיון כי "עניין הגאולה עמד במרכז. כאילו אמרו: 'לא רק אבותינו נגאלו, גם אנחנו נגאלנו'. הם ראו את עצמם כיוצאי מצרים בני זמננו המכינים את המולדת להמוני בית ישראל. בלעדיהם לא היה מתגשם החזון הציוני, ואין מסמכים מרתקים המבטאים זאת יותר מאשר ההגדות הקיבוציות".
אך ההגדות לא רק ריתקו את יוגב - הן ריגשו אותו. הוא סיפר אז כי כשעבר על מאות ההגדות, התרגש "עד דמעות לראות את אהבת הארץ, החקלאות, העבודה והעם היהודי. הם כותבים באותן הגדות כי הכל נעשה למען היהודים בתפוצות. עולה מהטקסטים אהבת אין קץ לעם היהודי".
על מפעלו החינוכי לאורך השנים קיבל אות הוקרה על תרומה ייחודית לחברה הישראלית, מ"חברת המתנ"סים" וארגון "ביחד". כן הוענק לו אות הוקרה והערכה, על תרומתו לחברה הישראלית למדינת ישראל, מארגון "תמורה - יהדות ישראלית" והמכון הבינלאומי ליהדות חילונית הומניסטית.
בשבת שעברה הלך לעולמו והוא בן 82. "בוג'ה נפטר בטרם עת בשיבה טובה", ספד לו הייטנר. "בדרך כלל, משפט כזה הוא אוקסימורון: או שאדם נפטר בטרם עת או שהוא נפטר בשיבה טובה. אולם כל מי שהכיר את בוג'ה יודע, שלמרות שהוא חצה את הגבורות ונפטר בעשור התשיעי לחייו - קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה, וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה; וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ - וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד, אָבַד לָעַד!".