אחרי לילה סוער התכנס קהל רב בבית כנסת הרמב"ם, ומשם יצא להפגנה לעבר מטה המשטרה. המפגינים הניפו דגלים שחורים ונשאו כרזות עם כתובות כגון "המשטרה הרגה אדם חף מפשע", "אין חוק במדינה", "איה הצדק?". בראש התהלוכה צעד מפגין ובידיו דגל ישראל ששוליו ספוגים בדם (קודם להפגנה הוכתם הדגל בדם עופות בבית מטבחיים סמוך).
60 שנים ימלאו בשבוע הבא לאירועי ואדי סאליב שטלטלו את מדינת ישראל והציפו במלוא העוצמה את הקיפוח העדתי, האפליה ומדיניות המשטרה כלפי העולים ממרוקו. 60 שנה וקו אווירי של חמישה קילומטרים מפרידים בין גן המשחקים בקרית חיים לבין ואדי סאליב שבחיפה, אבל הכותרות אותן כותרות, הזעם אותו זעם ותחושת הקיפוח זהה אף היא.
"זעקת המרי שפילחה את שמי ואדי סאליב לא היתה פרי תכנון מוקדם של 'גורמים מסיתים'", כתב אהרון דולב, עיתונאי ב"מעריב" שהגיע לזירת האירועים. "זעקה זו בקעה מתוך ים של מרירות עדתית שבחרה באלימות כפורקן של ייאוש", כתב. עקיבא אלקריף בן ה-38 מוואדי סאליב נורה אז בידי שוטר ונפצע, אבל די היה בשמועה כי הוא מת כדי להצית גל מחאה בחיפה ואחר כך ביישובים נוספים במדינה.
לקריאה נוספת:
מחאת יוצאי אתיופיה: מפגינים השליכו חזיזים - המשטרה הגיבה ברימוני הלם
"זורקים עליי אבנים, אני מותקף": גרסת השוטר שירה בנער יוצא אתיופיה
מחאה נגד הרג הנער ע"י שוטר; אביו: "רוצה צדק ופתרון"
בליל ה-8 ביולי 1959 יצא אלקריף לרחוב, כמה שעות לאחר שסיים עוד יום עבודה כסבל בשוק תלפיות שבעיר. תשע שנים קודם עלה בגפו לישראל, כשהוא מותיר מאחור אם ואחות אותן ציפה לפגוש במהרה בישראל. אולם, ככל שחלפו השנים נותר אלקריף בבדידותו, מתקיים מהשכר הזעום שקיבל בשוק.
תושבים מהשכונה שהכירו את אלקריף הגדירו אותו בפני העיתונאי דולב כ"מי שהיה שוקע בדיכאון אותו היה מתקשה להסביר אפילו לקומץ מכריו". באותו לילה של יום רביעי הוא הגיע לבית הקפה של שטרית אחרי שכבר שתה אלכוהול. לאנשים ששאלו לשלומו ענה בתסכול כי הוא "עובד קשה כל הזמן, לא מסודר אף פעם". הוא ירד אל הכביש ועמד מול מכוניות שנסעו בו. במקום אחר נטען כי ביקש לקפוץ מתחת גלגלי מכוניות חולפות. שוטר שהגיע למקום הורה לו לפנות את הכביש ועזב כשמספר אנשים הבטיחו שיקחו את אלקריף לדירתו.
אולם, כעבור חצי שעה כבר היה אלקריף בבית הקפה של רוזוליו. דולב ידע לתאר כי רוזוליו "הניח תקליט ערבי בשם: 'פארק אל חבאב' (פרידה מן האיכרים) על הגרמופון, ועקיבא הוצף גל רגשות, ביקש וחזר וביקש לשמוע את התקליט פעמים אין ספור". במקום אחד כתוב שרוזוליו ביקש משוטרים שהגיעו כי יוציאו את אלקריף מהמקום, אולם הוא שב לבית הקפה והחל להשליך בקבוקים על השוטרים, ארבעה במספר. דולב מ"מעריב" כתב כי לאחר שסרב לעלות מרצונו לניידת, גררו השוטרים את אלקריף שהצליח לתפוס בקבוק, לנפץ אותו ולאיים על אחד השוטרים. לאחר מכן נורו ארבע יריות על ידי השוטרים, ואחת מהן פגעה בירכו של אלקריף שהובהל לבית החולים "רוטשילד" שבעיר.
"רצחתם אדם"
קהל רב החל להתאסף במקום והזעם הלך וגאה. מכונית ובתוכה שוטר נרגמה באבנים ושמשותיה נופצו, והשוטר הוצא בכוח מהמכונית. שוטר אחר שעבר במקום ירה באוויר והשוטר שהיה לכוד בתוך ההמולה ניצל את ההלם הרגעי שנוצר ונמלט מהמקום. אזרח שעבד כשומר בבנק לאומי, והבחין במקרה ממרפסת ביתו, ירה גם הוא באוויר ארבע יריות. המרירות והתסכול שהצטברו בשכונה הדחוסה התפרצו החוצה בנחשול אדיר, או כפי שתיאר זאת דולב: "הכדור שפילח את ירכו של הסבל השיכור הבקיע [את] שסתום האלימות בשכונה דחוסת המרירות, המייחלת לפורקן מזה עשור שנים".
מפקד משטרת חיפה, סגן ניצב יששכר שפי, הגיע למקום והתקבל בקריאות "רצחתם אדם" ו-"מוכרים נשק לגרמנים". באותם ימים נודע על עסקת מכירת הנשק בין ישראל לגרמניה, והדבר קומם רבים ואיים לפרק את ממשלתו של דוד בן גוריון. זיכרון השואה עדיין חי אז בקרב החברה הישראלית שבתוכה חיו אלפים ששרדו את הזוועות.
ניסיונות ההרגעה של הקצין שפי כשלו. בבוקר התפשטה השמועה כי אלקריף מת מפצעיו. תושבים מהשכונה שעבדו בנמל ובעירייה התאספו עם תושבים נוספים והחלו בצעידה לעבר מטה המשטרה שברחוב העצמאות בעיר התחתית. שפי יצא אל המפגינים והספיק לומר להם כי אירע מקרה שאיש לא היה מעוניין בו, אולם דבריו נבלעו בצעקות המפגינים. בינתיים ברחוב קיבוץ גלויות בעיר החלה הפגנה נוספת בהשתתפות מאות מתושבי הוואדי, בהם נשים וילדים. אבנים הושלכו, מכוניתו של מנהל סניף בנק הוצתה, ומועדוני מפא"י וההסתדרות בשכונה הושחתו.
בארבע וחצי אחר הצהריים הגיע למקום קצין משטרה, הפקד צבי פייל. היו שניסו לפגוע בו. "באתי לבד, תנו לי לדבר", התחנן. "בקול נרגש דיבר אליהם, כשדמעות חונקות את גרונו. כל הקהל, ביניהם בריונים, בכה אתו", נכתב בעיתון "על המשמר". "הוא אמר כי אירעה טעות, כי הפצוע חי והשתדל להרגיע". כשסיים לדבר העלה אותו אחד המפגינים על אופנוע והסיע אותו אל מחוץ לשכונה. אולם, המהומות נמשכו. מפגינים עלו לשכונת הדר הכרמל בעודם הופכים מכוניות ודוכנים ומשחיתים חנויות. 13 שוטרים נפצעו באירועים ומעל 30 מפגינים נעצרו. המהומות התפשטו גם ליישובים נוספים, בהם עכו, תל חנן ומגדל העמק.
השד העדתי יצא מהבקבוק
הייתה זו אחת הפעמים הראשונות בהן עמדה מדינת ישראל מול "השד העדתי" שיצא מן הבקבוק ועימת את החברה הישראלית עם מציאות חייהם ותחושות האפליה של עולי ארצות האסלאם. ועדה בראשות השופט משה עציוני הוקמה כדי לחקור את האירועים, והגיע למסקנה כי אין אפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה. עם זאת היא נחשפה לפערים האדירים, מצוקה, לתנאים הקשים, לתחושת הזרות והקיפוח. "ברור שהרגשות אלה מהדהדים בעיקר בחללם של ריכוזים שלא נקלטו קליטה מלאה במסגרות הקיימות והם ניזונים יום יום, שעה שעה, מתוך מצבים עובדתיים של חוסר עבודה, היעדר דיור מתאים, סיכוי מועט לאפשרויות התקדמות וזלזול מבחוץ".
חברי הוועדה מצאו כי גם מי בקרב שנקלט בחברה "קיימת הזדהות ניכרת עם תחושת הקיפוח והאפליה". הוועדה והממסד הישראלי בכללותו לא העזו להתמודד בצורה אמיצה עם המציאות הקשה שנחשפה אז בוואדי סאליב ועם השנים נחשפה שוב ושוב לצורך להתמודד עם השסעים העמוקים הקיימים בחברה הישראלית.
היום בקרית חיים שוב מוצבת המראה מול אזרחי המדינה. המשפט שכתבה ועדת עציוני לפני 60 שנה על השסעים בחברה הישראלית נראה רלוונטי היום לא פחות. "כן מציינת הועדה בצער כי בשכבות רבות ומגוונות של הציבורית הישראלית מושרשות עדיין דעות קדומות רבות, הגורמות לזלזול הדדי ולהעמקת רגשי נחיתות בחלקים שונים שלה. לא אחד מן העדים העיד בפנינו כי אף אם מסוגל היה לעמוד במצוקות כלכליות, קשה היה לו לעמוד בפני היחס אליו מצד החברה שהטביעה בו גושפנקא של נחיתות דרגה".