הנער שחזר לאוסטריה לנקום בגרמנים, ולא הפסיק לעבוד עד הרגע האחרון

בחגיגות יום העצמאות בקיבוץ כפר מנחם נשמרה במשך עשרות שנים מסורת מקומית: מרוץ אופניים של כל הילדים הצעירים בקיבוץ - מול החבר חיים מילר. האתגר היה להשיג אותו.

אולם, מדי שנה המרוץ היה מסתיים עם אותה תמונה: מילר מגיע ראשון לקו הגמר, כששתי ידיו מונפות למעלה. זהו רגע שמסמל את שמחת החיים שלו, העקשנות, ההתמדה והדבקות במסורת המקומית. בסוף השבוע שעבר מת מילר - לוחם פלמ"ח, מאחרוני הנוקמים בנאצים, ומסגר שעבד במפעל בקיבוץ ממש עד שנת חייו האחרונה - והוא בן 99 שנים וחצי.

"התחושה היא שנגדעה צמרת עץ בקיבוץ", אמר אחרי ההלוויה אחד מחברי הקיבוץ לבתיה, בתו של חיים.

חיים מילר נולד בשנת 1921 באוסטריה למשה ובטי, הוריו, אחרי אחותו הבכורה, ארנה. הייתה זאת משפחה יהודית-חילונית שהתערתה בחברה האוסטרית.

אבי המשפחה, משה, אף לחם במדי הצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, ושהה במשך תקופה ארוכה במחנה שבויים רוסי. הוא היה בעל תודעה סוציאליסטית גבוהה, והשתתף באסיפות ופעולות של מועצת הפועלים בעיר וינה, כמו גם בהתקוממות הפועלים במלחמת האזרחים האוסטרית ב-1934. חיים זכר כל ימיו את אסיפות הפועלים, בהן ישב כילד על כתפי אביו, ונותר לאורך כל חייו סוציאליסט אדוק.

בתחילת שנות ה-30, התגברו באוסטריה גילויי האנטישמיות. חיים, היהודי היחיד בבית ספרו, הראה לא פעם לילדים האחרים את נחת זרועו. בסוף כיתה ח' הוא החליט לעזוב את בית הספר והצטרף לתנועת הנוער היהודית "כחול-לבן", אז גם החל להתאהב ברעיון הציוני.

כעבור זמן מה, כדי להגשים את החלום הציוני - ובהתאם לערכים הסוציאליסטיים שספג - עבר מילר לתנועת השומר הצעיר. באותן שנים הוא גם החל לעבוד כשוליית מסגר, מקצוע שבאמצעותו, כך חשב, יוכל לתרום להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

באותה תקופה גם רכש לראשונה אופניים, שיהפכו לחלק חשוב בחייו. בשנות נעוריו הוא ערך באמצעותם טיולים ארוכים לאורכה ולרוחבה של אירופה. בתיה, בתו, סיפרה כי הוא "הכיר את כבישי אירופה דרך מסעות האופניים שעשה אז". לדבריה, אלה כללו גם טיפוס על הרי האלפים בתנאי מזג אוויר קשים, קור ושלג.

כשיצא מילר מאוסטריה, מולדתו כבר נראתה אחרת ממה שהייתה בילדותו. במרץ 1938 סופחה המדינה לגרמניה הנאצית. שנה בדיוק לאחר מכן, במרץ 1939, הגיע מילר לחופי ישראל. מלחמת העולם השנייה תפרוץ כעבור כחצי שנה. בארץ החדשה הוא הצטרף לגרעין שנועד להתמזג עם קיבוץ כפר מנחם, שלקראת סוף אותה השנה נוסד מדרום לגדרה.

ב-1942, והוא כבן 21, גויס מילר לפלמ"ח, והצטרף ל"מחלקה הגרמנית" בפיקודו של שמעון אבידן. ייעודה של המחלקה היה להיות מעין כוח גרילה שיפעל בעורף הצבא הגרמני, אם זה יפלוש לארץ ישראל. אימוניה נערכו בחורשות ליד משמר העמק.

"ביום הם למדו להיות חיילים גרמנים ואחרי שעות האימונים עבדו בקיבוץ", סיפרה בתו, שהדגישה איך באותן השנים הוא השתדל במקביל לאמץ יותר ויותר את התרבות הצברית. "אבא שאף להיות כמו הצברים. הוא למד עברית על בוריה, למד לשיר שירים ארץ ישראלים ולרקוד ריקודי עם. הוא גם חלם שתהיה לו חברה צברית".

שם, במשמר העמק, הוא אכן הכיר צברית, דור שביעי בארץ - הדסה כהן, בת המושבה משמר הירדן שבגליל. בין הצעיר האוסטרי והנערה הצברית נקשרו יחסים שיימשכו כ-60 שנה, עד למותה בשנת 2004.

עם הכנעת כוחותיו של הגנרל הגרמני רומל באל-עלמיין, שונה ייעודה של המחלקה הגרמנית והוחלט לשלוח אותה לאירופה. אולם, עם סיום האימונים המקדימים שנערכו באיטליה, המלחמה כבר הסתיימה. כעת הפך ייעודה של המחלקה, שנחשבה יחידת עילית של הפלמ"ח, לעזור בתנועת "הבריחה" של הפליטים היהודיים ששרדו את השואה ובהבאתם לארץ ישראל, בניגוד לרצונם של הבריטים.

לחיילי היחידה, שסופחו לבריגדה היהודית, היה עיסוק נוסף: נקמה בקציני אס. אס. על מעשיהם בתקופת השואה. כמה גורמים פעלו אז ברחבי אירופה למען מטרה זו, בהם יהודים שלחמו במלחמה כפרטיזנים וכעת נקמו את נקמתם באופן פרטי או כאלה שפעלו במסגרת קבוצות נקם מאורגנות, כמו זו של אבא קובנר, וכן גם אותם חיילים מהבריגדה, שהיו מוצבים באירופה במסגרת הצבא הבריטי. על פי ההערכות, הם הוציאו להורג כ-150 חיילים וקצינים נאצים, בעיקר בדרום אוסטריה.

מילר וחבריו היו מקבלים מידע על אנשי אס.אס. מלוחמים פרטיזנים יוגוסלבים, אנשיו של טיטו, ובלילות היו מגיעים לבתיהם - והורגים אותם. בתו של מילר אמרה כי "היו עורכים להם מעין משפט שדה קצר, בסיומו אמרו להם לחפור בור ויורים למוות. אבא סיפר כי היתה פעם שבה לא היו משוכנעים כי אכן הגיעו לקצין אס.אס. והם שחררו את האדם לחופשי".

מילר, שהיה מאומן היטב בחבלה, נפגש מאוחר יותר בפריז גם עם קבוצת הנקם של אבא קובנר, כדי לייעץ ולעזור בתכנית חבלה בגרמניה, אולם התכניות עליהן הם דיברו לא יצאו אל הפועל.

במשך שנים לא דובר על הנושא, מחשש לפגיעה ביחסי ישראל-גרמניה. לימים אמר מילר למשפחתו כי הוא שלם עם מעשיו, שהיו לדבריו נכונים באותו זמן, אך כעת - אמר באותו זמן - לא היה עושה זאת.

בעת שהיה באירופה, נוכח מילר לדעת מה עלה בגורל הקהילה שעזב שנים אחדות קודם לכן. בתו סיפרה כי בספטמבר 1945, קיבל אביה חופשה קצרה כדי לברר מה אירע לאמו, ונסע לווינה. גורלם של שאר בני המשפחה כבר היה ידוע לו: אחותו הבכורה עלתה גם כן לארץ ישראל, ואביו מת ממחלה ערב האקציה הראשונה של יהודי וינה - אך על גורל אמו הוא לא ידע באותה העת.

מי שעזב את ביתו בוינה כנער, נכנס אז באמצע יום כיפור לבית הכנסת בעיר כחייל לבוש מדי הבריגדה העברית, עליהם רקום מגן דוד. המתפללים המעטים התרגשו לפגוש אותו, וסיפרו לו כי אמו נלקחה לאושוויץ. ברם, לימים גילה כי היא דווקא נרצחה בבורות הריגה ליד ריגה שבלטביה.

בשלב זה הועבר מילר למשימת העברת פליטים לצרפת ואיטליה, ואף התבקש להקים מחנה מעפילים בצרפת. לאחר מכן, מונה ללוות את ספינת המעפילים "תל חי" שהגיעה ב-26 במרץ 1946 לחופי ארץ ישראל, כשעליה 736 מעפילים. כך השלים את מסעו, וחזר ארצה.

כעת פנה מילר לממש את חלומו בבניין הארץ. הוא שכנע את הדסה, אהובתו, לעבור לכפר מנחם, ושם נישאו. לזוג נולדו ארבעה ילדים: משה ובתיה - על שם הוריו - ואחריהם אבי ושרית.

"היה לנו בית משפחתי שמח וחם. אמא ואבא שרו המון ואהבו לרקוד. על הדשא נאספו ילדי השכונה והצטרפו נערים מחברת הנוער. אימצנו את נאוה שנשארה אצלנו", כתבה הבת בתיה בהספד, תוך שהיא מציינת דמות נוספת מחברת הנוער בקיבוץ שאומצה במשפחה.

"בפנים השתרעת איתנו על השטיח. שיחקנו, בנינו ושקענו באנציקלופדיות. לימדת אותנו לחיות נכון: לתכנן, לנצל את הזמן, לחשוב לפני שעושים, להקפיד על בטיחות, להאיר פנים ולהתייחס בסובלנות לכל אחד", ספדה לו בתו בתיה. "טיילנו המון ברגל בגבעות של כפר מנחם. למדנו לנווט, להתמצא ולהסתדר בטבע. למדנו שמות פרחים וכיצד לייבש אותם. למדנו לקלוע למטרה, לשחות, לרכב על אופניים ועל סקטים... סביבת כפר מנחם הייתה בבת עיניך... עקבת והבחנת בכל שינוי בשטח. היית מחובר לכל קפל אדמה, עץ ואבן".

לדברי בתו, מילר היה איש סקרן שלמד בכוחות עצמו, אחרי שאת לימודיו הרשמיים הפסיק אחרי כיתה ח'. היא ציינה כי אף השאיר אוסף בולים "מטופח ומפואר". על חגורתו נותרו כל השנים סמלי הפלמ"ח והשומר הצעיר.

לאורך חייו הוא המשיך להאמין בערכי הסוציאליזם. מדי שנה, באחד במאי, הוא נהג לעלות על מגדל ההחמצה של הקיבוץ (הסילו), ולהניף עליו את דגל ישראל והדגל האדום. גם כשאחד במאי הפך להיות יום שגרתי בקיבוץ וברחבי המדינה, עבורו נותר זה יום חג שבו לבש חולצה לבנה ולא עבד.

האתגרים הביטחוניים המשיכו ללוות את חייו. הוא נלחם במלחמת העצמאות בקרבות מבצע יואב בחזית הדרום וגם מונה להיות המא"ז (מפקד איזור) של כפר מנחם - תפקיד אותו המשיך למלא במשך עשרות שנים. לפני מספר שנים, הוא אף גילה על מיקומו של סליק עם כדורי נשק מימי המדינה שבדרך, שנחשף ברצפת הארכיון של כפר מנחם.

במקביל, את המקצוע שלמד באוסטריה בנערותו - יישם בקיבוץ, ועבד לאורך השנים במסגריה שהקים יחד עם חבריו, שצמחה עם השנים למפעל מצליח. העבודה כערך היתה מוטיב מרכזי בחייו של מילר, והוא אף נהג לומר כי ברצונו למות בשעת העבודה.

עד גל הקורונה הראשון, כשהוא כבר בן 99, הוא הגיע מדי בוקר לעבוד במפעל, כפי שעשה במשך שבעים שנה. עד לפני מספר שנים עוד היה מגיע לעבודה רכוב על אופניו, כשכידון האופניים משוחרר מאחיזת ידיו. רק כשהפצירו בו, הסכים להמיר את האופניים בקלנועית.

"סוד אריכות חייך טמון בדבקות בערכיך, בצניעות ובהסתפקות במעט. בחיים של אמת עם עצמך וסביבתך", ספדה לו בתו בעת שהובא למנוחות באדמת כפר מנחם.