שלום חולבסקי היה מוכר כמוביל מרד בגטו וכפרטיזן אמיץ, ואחר כך, כשעלה לישראל - כחקלאי, מורה והיסטוריון. סיפור חייו היה מוכר לרבים, ושניים מספריו אף היו ספרים אישיים שתיארו את חייו. את משפחתו הוא שיתף במה שעבר עליו בתקופת השואה: מרד בגטו, אובדן המשפחה ולחימה בשורות הפרטיזנים. הם היו בטוחים שסיפר להם הכל.
רק לאחרונה גילו בני המשפחה על פרק עלום בחייו, אותו חלק עם אדם אחד בלבד. בערוב ימיו גילה חולבסקי לסופר חיים באר כי אחרי המלחמה החליט כי עליו לנקום במו ידיו בצורר הנאצי. הוא אסף מידע על קצינים נאצים שהיה מידע על כך שרצחו יהודים במלחמה. הוא עקב אחריהם, נכנס לבתיהם בלי שהרגישו וחנק אותם למוות. לבאר הוא אמר שהיה מדובר ב"יותר ממניין". לפני תשע שנים הוא הלך לעולמו והוא בן 96. רק לאחר מכן סיפר על כך באר למשפחתו.
באזכרה השנתית שנערכה לו לפני שבועיים בעין השופט, בנו, איציק חולבסקי, חבר עין השופט וראש המועצה האזורית מגידו, שיתף את הקהל בגילוי.
אל תפספס
לאחרונה עולה נושא הנקמה בנאצים אחרי השואה לדיון נרחב, ככל שהנושא נחקר. הדיון סביב פרשת הנקם, שברובה נותרה עלומה, התעורר בעיקר נוכח הספר "לי נקם ושילם" (הוצאות "פרדס" ואוניברסיטת חיפה), שכתבה הפרופסור דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית של מוזיאון "יד ושם". פורת מתמקדת בספרה בעיקר בפעילות קבוצתית של כ-50 צעירים וצעירות יהודיים, חלקם ניצולים ממחנות ההשמדה וחלקם פרטיזנים, שתחת הנהגתו של אבא קובנר תכננו לנקום בגרמנים.
עיקרון תכנית הנקמה נע מרצון לנקמה "עין תחת עין" - כלומר, להשמיד שישה מיליון גרמנים באמצעות הרעלת מערכות מים בערים בגרמניה ("תכנית א'"), לבין תכניות להרג שבויים נאצים שהיו במחנות של צבא ארצות הברית ("תכנית ב'"). חוליה מקרב הנוקמים אף הצליחה לחדור למאפייה במחנה בנירנברג, בו היו 35 אלף שבויים נאצים. במשך לילה שלם מרחו רעל על אלפי ככרות לחם. כ-2,000 מהשבויים לקו בהרעלות קיבה וחלקם היו במצב קשה, והם הובהלו לבתי חולים וטופלו. ככל הידוע, לא היו מתים כתוצאה מההרעלה.
פורת מצטטת את אנטק צוקרמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה, שאמר כי אחרי המלחמה "לא פגש יהודי שלא היה חולה נקם". בהרצאות שנשאה אחרי הוצאת הספר, גם באירוע הזיכרון השנתי לחולבסקי, אמרה כי "מדובר בצעירים שאיבדו משפחות, קהילות, שש שנים מחייהם הצעירים. זה היה אובדן אישי, ציבורי, לאומי וקהילתי והיה להם ברור שמישהו צריך לתת על כך את הדין. הם החליטו שיש לשנות את מהלך ההיסטוריה היהודית שידעה השמדה ופוגרומים בעזרת הרתעה. יותר לא יפגעו ביהודים". לדבריה קובנר אמר כי "השואה לא נגמרה. יהודים המשיכו להירצח גם אחרי המלחמה. בפולין וליטא נרצחו יהודים שבאו לבקש את רכושם".
באווירה זו חי גם שלום חולבסקי. הוא נולד בשנת 1914 בבלארוס. גדל בעיירה ניסבייז', למד בחדר ובבית ספר "תרבות". בנעוריו למד בסמינר למורים בווילנה, שם גם הצטרף ל"שומר הצעיר". מ-1936 ניהל את בית הספר "תרבות" בראקוב שבאזור מינסק. אחרי שהחלה המלחמה, שב לניסבייז' שנכבשה על ידי הגרמנים ביוני 1941.
היהודים הוכנסו לגטו, ואלפים מהם נרצחו. באחת האקציות שעשו הגרמנים, הם נתקלו במרד מזויין של קבוצה מקרב הצעירים היהודים. חולבסקי היה ממפקדי אותה התקוממות - המרד החמוש הראשון מסוגו בגטאות. המרי דוכא ביד קשה ורבים מהיהודים נרצחו, בהם גם אביו ושלושת אחיו של חולבסקי.
אולם, הוא ויהודים ונוספים הצליחו לצאת מהגטו, לחבור לפרטיזנים ולהקים כוח לוחם יהודי. במסגרת כוח זה הוא לחם ביערות במשך שנתיים. כשהסתיימה המלחמה הקים חולבסקי עם צוקרמן את תנועת פח"ח (פרטיזנים, חיילים, חלוצים).
כפי שמתארת פורת, בתקופה זו פעלו כמה קבוצות נקם מאורגנות, בהן הקבוצה של קובנר וכן חיילים מהבריגדה היהודית שהיו מוצבים באירופה במסגרת הצבא הבריטי. בלילות היו יוצאים חיילים מהבריגדה לפעולות נקם. פעולה זו נמשכה כשבעה שבועות, במהלכה הוציאו להורג על פי ההערכות בין 100-150 חיילים וקצינים נאצים, בעיקר בדרום אוסטריה. חולבסקי היה בין אלו שפעלו לבד וללא כל מסגרת קבוצתית. מכאן לא ידוע מה היה היקף התופעה של אותם אלו שנקמו באופן פרטני.
באר שמע את סיפורו במסגרת תחקיר שערך לקראת רומן שתכנן לכתוב. "התכנית שלי, שלא התממשה, הייתה לכתוב רומן שהמוטיב המרכזי בו יהיה הנקמה. מה עושה הנקמה לבני אדם, למה היא גורמת, האם היא משחררת או גורמת סיפוק?", אמר בשיחה עם וואלה! NEWS.
אדם המליץ לו להיפגש עם חולבסקי, שהיה אז כבר אדם מבוגר, אחרי שנים ארוכות בהן עבד כחקלאי ואחר כך כמורה וממקימי מוסד "מורשת" שבגבעת חביבה. הוא כתב שמונה ספרים ומחקרים רבים, רובם בעברית, מקצתם ביידיש. היה בין עורכי "ספר הפרטיזנים" וגם כתב בו פרקים נבחרים.
"קצין אס.אס היה מוטל מת על הארץ, וזה לא עשה לו כלום"
"באתי אליו לעין השופט", סיפר באר. "ישבתי ודיברתי אתו. שאלתי אותו אם נקם והוא ענה שכן. ידעתי שבצעירותו היה פרטיזן, אבל מולי ישב יהודי מבוגר, חביב, שמנמן. הוא נראה כמו מישהו שלא יכול להרוג זבוב".
אך חולבסקי סיפר לבאר כיצד היה נכנס לבתים, בא מאחור וחונק במו ידיו את האדם שאחריו עקב. עוד סיפר לבאר כי מכל בית כזה לקח אתו מזכרת. אחת מאותן מזכרות שלקח היו כלי שחמט שגולפו מ"עצי חיים", שהנם זוג מוטות עץ עליהם נגללים גווילי ספר התורה. מזכרת שאסף מבית אחר הייתה תיק למסמכים שנתפר מקלף של ספר תורה.
בשבועת ארגון פח"ח, אותה חיבר הפרטיזן המעוטר ברוך לוין, כתוב בין השאר: "אנוכי, בן לעם היהודי, נשבע במלוא הכרתי בדם יקיריי שהרווה ארץ, בזכר מיליוני הקדושים - המומתים, השרופים, המעונים והטבוחים - כי אמלא כל צו ואשמור סוד (...) בכל הדרכים אלך ואגיע ארץ ישראל, אמשיך במסורת הפרטיזנים ואקם את דם אחי השפוך ואכה עד מוות בשונא בכל אשר אמצאנו".
באר שאל את חולבסקי מדוע הפסיק יום אחד עם פעולות הנקם. "הוא אמר לי שלא היה לו כל סיפוק מהחיסול. קצין אס.אס היה מוטל מת על הארץ וזה לא עשה לו כלום. הוא אמר: 'זה לא החזיר לי את המשפחה'. הוא עלה לישראל ואמר שאת הסיפוק הוא מצא בחקלאות - 'אתה זורע גרעינים ורואה שדה מוריק'". באר תיאר כיצד חולבסקי עבר לתחום החינוך, שם מצא סיפוק והנאה גדולים גם כן, ואחר כך "מצא סיפוק במחקרים חשובים על פעילות הפרטיזנים בביילורוסיה. כל הזמן היה בו רצון למצוא סיפוק ומשהו בעל משמעות".
וכך, כמי שעד סוף ימיו חיפש משמעות לחייו, הסביר חולבסקי לבאר כיצד בשלב מסוים, מאס גם בתחום המחקר ההיסטורי. "הוא אמר שכל חקר השואה זו ההיסטוריה של הגרמנים ולא שלנו. הוא אמר: 'מה זה משנה לי איך רצחו את המשפחות שלנו, אם שרפו אותם או התעללו בהם? בזה הגרמנים צריכים לעסוק ולספר מה הם עשו. למי שמת, כבר לא משנה איך מת".
וכך אותו לוחם אמיץ ביערות ביילורוסיה וחוליית נקם של איש אחד, התיישב בערוב ימיו לכתוב על עולם יהודי שהלך לאיבוד. "הוא כתב על החיים בעיירה, תוך תיאור נפלא של האנשים שחיו בה, של החיים היהודיים שהיו בה", אמר באר. ספרים אלו, שחלקם נכתבו במקור בעברית וחלקם ביידיש, "תיארו את העולם שאבד בהתרגשות עצומה ובגעגועים גדולים".
באר הוסיף כי "צריך לזכור שאותו חיבור של חולבסקי למסע היהודי ולאותו עולם שהלך לאיבוד, נכתב על ידי מי שבא והתחנך ואף חינך מתרבות 'השומר הצעיר', שקראה לשלילת הגולה".
אותו מפגש בודד הפך לחברות מיוחדת והשניים המשיכו להיפגש. "נוצרו בינינו ידידות ואמון", אמר באר. "שלום חולבסקי הפך להיות אחד האנשים המשמעותיים בחיי. מבחינתי הוא היה דוגמא מופתית לאדם יהודי במאה העשרים; לוחם, פרטיזן, נוקם, חקלאי, מחנך, איש ספר ותרבות". לבקשת חולבסקי, באר הספיד אותו בהלווייתו.