בלב הפועם של מוזיאון לוחמי הגטאות, אולם "יזכור", מוצגת בימים אלו התערוכה "פלנטת אושוויץ", ליטוגרפיות מעזבונו של הצייר המנוח סם הרציגר, בעצמו שורד אושוויץ. יצירה נוספת שלו, בחרו במוזיאון להציב באולם ביקלס, בקומה שמעל. ניבטת בה דמותו של ישו הסובל, בטלית. בימים כתיקונם זה אולי אפילו היה מעורר סערה, אבל המוזיאון סגור על מנעול ובריח בשל מגיפת הקורונה, אין איש מבקר בתערוכה, אין מי שירים גבה ואין גם מי שיישמע את ההסבר.
סם (שמואל-יהושע) הרציגר היה תמיד חריג בסביבתו. הוא נולד ב-1917 בזאוויירצ'ה (Zawiercie), פולין, גדל במשפחה חרדית, למד ב"חדר", אך שאיפותיו היו שונות. הוא ביקש ללמוד אמנות ומוזיקה ונתפס בניסיון לחצות את הגבול לברית המועצות לצורך הגשמת חלומו. הוא נעצר ונכלא בחשד לריגול ולאחר שובו לפולין, נעצר שוב באשמה דומה.
בשנת 1937 הצליח הרציגר להגר לבלגיה ולמד באקדמיה לאמנות באנטוורפן. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ניסה לברוח לספרד דרך צרפת, נעצר וגורש למחנה גירס (Gurs). כאשר חזר לבלגיה, נישא לאישה יהודייה בשם הני. כעבור שנה ברחו שניהם לצרפת וירדו למסתור, אך נעצרו ונשלחו למחנה אושוויץ, מרחק שעה נסיעה מעיר הולדתו. עם הגעתם הני נשלחה למחנה הנשים ונרצחה, והוא למחנה הגברים שם הועסק במכבסה. בינואר 1945 הוצא עם יתר האסירים ל"צעדת מוות", אותה שרד בשארית כוחותיו.
אל תפספס
"כששאלתי אותו מה היה הרגע הכי קשה בכל התקופה באושוויץ, הוא אמר לי שזה היה ברגע השחרור", סיפרה בתו אנבל הרציגר-טנצר, "אז התבררה לו היקפה של הזוועה והוא גילה כי למעשה כל משפחתו נרצחה, ובכלל זה אשתו, ממש זמן קצר אחרי שהם הגיעו למחנה והופרדו. מארבעת אחיו ואחותו ניצל רק אחיו יהודה, שעלה ארצה טרם השואה. 'חשתי בושה גדולה שאני שייך למין האנושי', הוא נהג לספר לי עוד כשהייתי נערה צעירה".
"בגיל 17, כשבגרתי לשאול אותו 'למה?' הוא אמר שהוא יחד עם איזה ניצול אחר שהיה טייס בהכשרתו חשבו על לעלות על מטוס ולהתרסק איתו על כמה שיותר גרמנים, והוא מאוד התבייש בעצמו על שעלו במוחו כאלה מחשבות נקמה", המשיכה הרציגר-טנצר. "מאז שאני זוכרת את עצמי אצלנו בבית דיברו על השואה והוא תמיד סיפר שהראשונים שנכנסו למחנות הריכוז עם השחרור היו גרמנים שהתנגדו לנאצים. הוא היה הומניסט בכל רמ"ח אבריו. היה בו משהו מאוד אוניברסלי. הוא היה אזרח העולם".
"אבא נהג לומר שישו היה הרב הרפורמי הראשון", הסבירה הבת אנבל, רבה בתנועה המסורתית-הקונסרבטיבית, שלפני שש שנים הוסמכה בבית המדרש לרבנים על שם שכטר ושבביתה מצאה אוצרת התערוכה את היצירה המדוברת תלויה על הקיר. "בעיני כל הדתות הן כמו אצבעות היד. כל אצבע הלכה לכיוון אחד אבל כולן יונקות מאותו מקור של רוחניות. בציור שאבא צייר כמה ימים לפני מותו הוא מוצא את המודל לעליה לשמיים בקתדרלה עם שני סוסים. לאחד התחריטים שלו קרא 'אלי אלי למה עזבתני', מתהילים אמנם אבל אומרים שגם ממילותיו האחרונות של ישו על הצלב. אצל אבא בולטת האוניברסליות מחד והזיקה ליהדות מאידך, וזה מה שאפשר לו לאמץ גם סמלים של הנצרות לאמנות שלו. סממן יהודי של טלית על ישו זה עניין מאוד עדין, זה מצד אחד לאמץ את הנצרות ומצד שני להתריס כנגד הנצרות ממנה האנטישמיות ינקה".
לאחר השחרור חזר הרציגר לבלגיה וסיים בהצטיינות את לימודיו באקדמיה לאמנות. הוא השתקם ונישא שנית לאנה לוסטיג, ניצולת שואה אף היא. אבל אצל לוסטיג התגלתה מחלת ה-ALS הקשה, והיא שמה קץ לחייה בקפיצה ממרפסת. הרציגר שוב נקלע לתקופה קשה. "הוא הרגיש שכולם התרחקו ממנו. הוא היה בודד מאוד", מספרת בתו.
אז, בתערוכה באנטוורפן, פגש את אדית בק, ציירת הצעירה ממנו ב-13 שנה. "היא התחילה איתו אבל אימא שלי התאהבה קודם באמנות שלו ובדמותו כאמן ורק אחר כך בו", גילתה הבת. "הסיפור הוא שהוא החזיק סיגריה ביד והיא הציעה לו אש, מה שהיה כנראה תחבולה להתחיל איתו כי היא אף פעם לא עישנה". היא נותרה מעריצה גדולה. לימים היא תחבר עליו ספר, ולמרות שהחליט שלא להינשא שוב, בק הייתה לאשתו השלישית. הוא הסכים רק בתנאי שלא יעשו ילדים, אך היא הפכה לאם ילדיו - אנבל, בת 61 שחיה היום בירושלים ולואי, בן 57, שמתגורר בבלגיה.
הרציגר היה פרוון, מקצוע אותו למד עוד בפולין, ועבד אצל אחרים. בק עמדה על כך שאת הכישורים שלו ירתום לחנות פרוות משלהם שהשניים הקימו וניהלו באנטוורפן וממנה התפרנסו. את כל זמנם הפנוי הקדישו לאמנות. בכל יצירתו - פיסול, ציור וחריטה - תופס הנושא היהודי מקום משמעותי.
במהלך השנים הוצגו ציוריו ופסליו של הרציגר בתערוכות ברחבי העולם והוא גם זכה בפרסי הוקרה. בראשית שנות ה-70, פגשו בני הזוג את מרים נוביץ', חברת קיבוץ לוחמי הגטאות ואז אוצרת האמנות של המוזיאון שייסדו חבריו. באותן שנים הוצגה לראשונה תערוכה שלו בישראל: 24 תחריטים אותם אצרה נוביץ' בבית לוחמי הגטאות, שהיו מעין סיכום לפרשת חייו הסוערת: מ"החדר" בו למד, דרך נגן הכליזמר היהודי ועד אושוויץ. אדית וסם הרציגר עלו ארצה ב-1979, אחרי שבריאותו התדרדרה. הוא כבר איבד ראייה בעין אחת אבל המשיך לעבוד למרות שהרופאים שלו המליצו לו להפסיק.
בק נתנה לו את הרעיון לעבוד בחיתוכי עץ כי פסלי העץ הגדולים דרשו מאמץ פיזי קשה מדי. הוא גם סבל מאסטמה קשה ובסופו של דבר רופאו בבלגיה המליץ על מזג האוויר המדברי היבש של אריזונה, או ישראל. בתוך כמה חדשים בני הזוג מכרו את הדירה וכל תכולת החנות ועברו לערד, שם הקימו את הגלריה "אנטוורפיה". ב-1981, שנתיים אחרי עלייתם, הרציגר הלך לעולמו. אחר כך נשכח, למרות שיצירותיו מוצגות גם בבלגיה ועד היום יש פסל שלו באנטוורפן, נקודת חובה בהרבה סיורי תיירים כפי שמדריכים מקומיים מספרים וכפי שניתן לראות בצילומי נקודות ציון של העיר.
"חיפשנו חומר מקורי לתערוכה לציון 75 שנה לשחרור אושוויץ, ובארכיון המוזיאון מצאתי יום אחד סדרה של חיתוכי עץ של שורד אושוויץ שלא יודעים עליהם כמעט כלום ועם כמה שורות של הסבר", שחזרה אוצרת התערוכה ומנהלת חטיבת המוזיאון, לילך אפרים. "כמו בעבודה בלשית התחלתי בחיפוש. איתרתי את הבת שלו בירושלים. נסעתי אליה, גיליתי את סיפור החיים של הרציגר ואת עולמו. הבאתי את הכול למוזיאון והעלנו את היצירות מתהומות הנשייה שזו בדיוק השליחות שלנו כאן. זו הצוואה". בסדרת הליטוגרפיות בתערוכה מוצגות 18 היצירות מעבודות שלו בשנות ה-70. "מוזלמנים קבורים, חצי חיים, כל מיני דמויות חסרות בשר בקווים, בלי נפח. העיניים ללא הבעה. שגעון ניבט מהן".
"כשנכנסתי לבית של הבת שלו, הייתה תמונת שמן שחורה וענקית תלויה על הקיר", סיפרה אפרים. "הרציגר לא נתן לה שם אבל כשאתה מתבונן בה, אתה לא יכול שלא להבחין בדימיון הברור לישו ולכן קראנו לה 'הצלוב'. נזר קוצים על ראשה של הדמות, צלובה עם טלית שמשתשלת מהצלב על הדמות והיא נכרכת לרגלו. ישו כניצול שואה כי הוא איקונה לסבל. ראשו שמוט, פניו רוויות סבל, גופו מעונה, רזון גופו וצלעותיו מובלטים. אולי הוא רומז לזיקה בין סבלו של משיח הנצרות לבין סבלם של היהודים בשואה וסבלו שלו עצמו. אולי הוא מתכוון לרמוז לתחיתו שלו לאחר אושוויץ. סם הרציגר לא בחר לצייר את ישו כי הוא האמין בישו. אלא ישו מבחינתו הוא המרטיר הראשון, הקדוש המעונה הראשון, הסמל ליסורים וסבל. גם שאגאל עשה את זה. אין לזה הסבר מתועד. אני חושבת שסם הרציגר חיפש איך לנווט את הטראומה אל השאלה".
"אותי האוסף הזה טלטל", אמרה האוצרת, "מצאנו בארכיון עוד ליטוגרפיות עם סצנות הצליבה. רואים מדונה. רואים תינוק. זה מוטיב חוזר אצלו. ביצירותיו יש חזרה גם על פניו של 'הנביא', אלמוני שפגש על גדת הנהר ויסלה, במהלך ביקור בקרקוב אצל דודו, לפני השואה, ושניבא לו כי יהיה אמן. הייתה לו זיקה לתורה. הוא לא היה דתי אבל הוא לא איבד את האמונה. היה מאוד ציוני. הוא עצמו היה סמל לשלום, זה העסיק אותו כל חייו. ביצירה שלו אפשר לחוש באוניברסלית".
"פלנטת אושוויץ" הוא שם התערוכה, בשל שם שנתן הרציגר לאחת הליטוגרפיות המוצגות, מן הסתם בעקבות המונח שטבע הסופר יחיאל דינור, "ק.צטניק", במשפט אייכמן. "חוץ מזה שרואים בה דמות כחושה ורזה ומאחוריה מעין גלובוס מדובר בסוגיה מעוררת מחלוקת. גם ק.צטניק דיבר על זה. האם מדובר בפלנטה אחרת, עולם אחר, או שזה העולם שלנו, שכל הזוועה הזו יכולה להתקיים גם בעולמנו. בכל היצירות האלה ביקש סם הרציגר לומר שהכאב הגופני והמצוקה הרגשית שם נחלתו שלו הן גם ביטוי לחוויה משותפת לבני האדם באשר הם", אמרה אפרים. "זו אמירה על-דתית ועל-תרבותית".
"אני חושבת שאבא שלי מלמד על אושוויץ משהו שנותר מאוד אקטואלי גם היום: האדם הוא אדם", אמרה הבת הרציגר-טנצר. "הרוע, כמו גם הטוב, טמונים בכל אחד מאיתנו. הכול עניין של בחירה".