הקרב האחרון: סיפורם של ניצולי השואה שמתו מקורונה

יותר מ-170 ישראלים מתו לאחר שנדבקו בנגיף הקורונה, רבים מהם קשישים שהתגוררו בבתי אבות ובמחלקות גריאטריות. בין המתים גם 12 ניצולי שואה, שהצליחו להינצל מציפורני המשטר הנאצי ולשקם את חייהם.

השורדים שעלו לישראל לאחר המלחמה יישבו את הארץ, בנו משפחות והקימו עסקים. הם המשיכו להאמין ולהיאבק לעתיד טוב יותר למען בני משפחותיהם ועבורם. מאחורי המספרים והגרפים האילמים על מספר המתים מהנגיף מסתתרים גם סיפורי חייהם מעוררי ההשראה של שורדי הזוועות.

פרל ויזל, בת 94 במותה, נולדה בסיגט שברומניה, ליד גבול אוקראינה, לאב אדמו"ר. בשנת 1944 הנאצים נכנסו לעיר והיא נלקחה לגטו שם שהתה שלושה שבועות, ומשם הועברה ברכבת למחנה ההשמדה אושוויץ. הוריה ואחיה הופרדו ממנה ונשלחו למשרפות. היא ואחותה ניצלו.

המספר שלה היה 399414. במשך תשעה שבועות הייתה בבירקנאו. היא נשלחה למחנה עבודה בבית חרושת לנשק, שם איבדה אצבע. ב-29 באפריל 1945 הגיעו כוחות צבא ארצות הברית והיא ואחותה שוחררו. היא התחתנה ברומניה עם הרב מאיר ויזל ומשם נסעה לקפריסין, שם נולדה בתה הראשונה. לפי בני המשפחה, היא עלתה לישראל עם הקמת המדינה. בישראל נולדו לה עוד שישה ילדים.

לדברי משפחתה, ויזל נדבקה בקורונה בבית האבות "ויזניץ'" שבבני ברק, לשם עברה לאחר התעללות של מטפלת סיעודית בביתה. נכדתה שנדי שטרן סיפרה: "הבית שלה היה תמיד בית פתוח, היא תמיד אימצה כל מיני ילדים שלא הייתה להם משפחה, היא הייתה קרובה לאדמו"ר מקרעטשניף, כשההורים שלו נפטרו היא גידלה את כל האחים שלו. היא הגיעה לבית האבות בדצמבר-ינואר. הייתה לה מטפלת וחשדנו שהיא מתעללת בה, שמנו מצלמות וגילינו שהיא באמת עברה התעללות אז העברנו אותה לבית אבות בבני ברק. בפורים רצינו לבוא כל הנכדים ואמרו לנו לא לבוא, רק אימא שלי יכלה להיכנס וכך היא ראתה אותה בפעם האחרונה. שבועיים לפני מותה התקשרו להגיד לנו שמעבירים אותה לבית החולים, שם המצב פשוט הידרדר".

היא הוסיפה: "אני הייתי נוסעת אליה והיא הייתה משחקת עם הילדים שלי, מאכילה אותם. הם היו החיים שלה, לדעתי יש לה יותר ממאה נכדים ונינים".

אסתר נהון, בת 90 במותה, נולדה בטנג'יר בגבול מרוקו וספרד והוכרה על ידי הרשות לניצולי השואה כניצולה. היא הייתה ילדה כשהתחילה מלחמת העולם השנייה. אז אמרו לכל הילדים לא לצאת מהבתים ולהסתגר. היהודים נרדפו באותה עת ורבים מיהודי טנג'יר הוכרו כניצולים. טנג'יר הייתה קולוניה בשלטון ספרדי וכמו בכל אירופה גם שם הרגישו היהודים רדופים בזמן השואה.

"בשנת 1963 היא עלתה לארץ, ההורים שלי התחתנו כבר שם", סיפרה בתה יפה נהון עזרא. "אני הייתי בת שנתיים כשהם הגיעו לארץ, הם עלו לארץ עם שישה ילדים ובארץ נולדה עוד ילדה. בסך הכול אימא שלי גידלה תשעה ילדים. היא הרגישה לא טוב, לקתה באירוע לבבי, פינו אותה למיון, היו צריכים לעשות לה קוצב לב והיא נדבקה וגם אני נדבקתי".

היא הוסיפה כי למרות הכול יש נחמה בסוף העצוב. "ניסינו כולנו תמיד להיות לצדה, לאהוב אותה, אני רק יכולה להתנחם שבחצי שנה האחרונה שלה היא הייתה מאושרת ובריאה ופרחה והיה לה טוב. הצער הגדול שלנו שהיא הלכה מאיתנו לבד. אימא שלי היקרה, הלב שבור ומסרב להאמין למציאות המרה הזאת. מה יהיה עכשיו? לא נתאסף כל האחים בשבת אצלה ונשיר לה שירים? אני גמורה מהמחשבה שהכול נגמר".

רבי יקותיאל יהודה (זלמן) כהן, בן 92 במותו, שרד את אושוויץ. אחרי המלחמה עלה לבדו לישראל לאחר שמרבית בני משפחתו נספו בשואה, שנים לאחר מכן עלו לארץ גם שתי אחיותיו ששרדו אף הן. הוא למד בישיבת ויז'ניץ בתל אביב ועם חתונתו עבר לבני ברק שם חי עד מותו.

נכדו ישראל כהן סיפר: "השואה יחסית הגיעה אליו מאוחר. הוא נולד בהונגריה, המשפחה הרגישה את המצור על האזור שלהם לאט לאט ובשלב מסוים העלו אותם על רכבות - ההורים, האחיות והאחים. הם נסעו לכיוון פולין, ולפי כיוון הנסיעה הם כבר הבינו. הם הגיעו לאושוויץ לסלקציה הידועה. הוא היה בן 15, הוא זכר איך יהודי ניגש אליו ואמר לו: 'אם שואלים תגיד שאתה בן 16'. כשהוא הגיע לעמדה של מנגלה הוא אמר שהוא בן 16, ושלחו אותו לחיים ואת האימא והבנות שלחו למשרפות".

לדבריו, לסבו היה חשוב לשמור על המורשת ולספר על הגבורה היהודית בשואה. "גם לקיים מצוות במחנות, לשמור על תפילות, ערכיות וצלם אנוש. היו אנשים שהתאבדו, גנבו אחד מהשני. בשלב מסוים הוא עבר מאושוויץ בירקנאו לבוכנוולד ושם הוא היה עד השחרור".

הוא הוסיף כי סבו היה מרכז המשפחה. "כולם אומרים 'טוב, הם כבר מבוגרים', אבל זה לא נכון. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו וסבא היה אדם שיכל לחיות עוד כמה שנים. הוא לא היה בבית אבות, הוא ניהל בית, הוא היה מרכז המשפחה, היו אוכלים אצלו כל שבת 15 נכדים, הוא ניהל את הכול ביד רמה. מדובר במוות של הנשמה של המשפחה. נכון שהוא היה בן 92, אבל זה כואב שסבא שניצח את הנאצים, עלה לישראל, שיקם את עצמו, הקים משפחה, עלה בעירום וחוסר כל והקים משפחה לתפארת, הקים מפעל טקסטיל בתל אביב עם 40 נינים, ובסוף נכנע לנגיף הקורונה בצורה הזאת. מצער שלא הספקנו להיפרד ממנו רוב הנכדים והנינים, כי זה קרה כל כך מהר. הוא אובחן ביום ראשון והורדם והונשם. אם היינו לידו, או בסביבה יותר תומכת אולי זה במשהו היה יכול להקל".

אריה אבן נולד ב-1932 בבודפשט שבהונגריה למשפחה אמידה. בעדות ליד ושם סיפר ב-1941 כי אביו גורש למחנה עבודה של הצבא ההונגרי והועבר למחנה מאוט האוזן באוסטריה ולמחנות נוספים. הוא נותר עם אחיו הצעיר ואמם שדאגה להם. לאחר כניסת הגרמנים להונגריה במרץ 1944, הוא תיאר כי חלו שינויים והוכנסו משפחות נוספות לדירתם. בתו עפרה סיפרה כי באחת הפעמים "ריכזו שם יהודים, והאימא הצליחה לברוח וחזרה לדירה" שם היו ילדיה. אך הם נאלצו לעזוב, ובעזרת הסבא מצאו מקום מגורים שהיה בחסות שוויץ בבודפשט.

אחרי לילה או שניים, האם קיבלה התרעה שעליהם לעזוב, והם נסעו בחשמלית. "היא לקחה אותם בלילה ואמרה להם לעלות מכניסה אחת והיא מהדלת האחורית. היא אמרה להם לקפוץ אם קורה משהו מסוכן". הם הגיעו ליעדם, לדירה בחסות השגרירות השבדית, ושם נשארו לגור במרתף כמה חודשים עד שהגיע הצבא הרוסי. "אחרי כמה חודשים, הגיעו הרוסים עם משאית מלאה לחם, וזרקו לנו לחמים. ומאז אני מסמפט את הרוסים", סיפר. אחרי המלחמה, בני המשפחה גילו שהסב ואשתו נורו למוות וגופותיהם הושלכו לדנובה. אריה, אחיו ואמו שרדו וגם אביו חזר לבודפשט. בשנת 1949 עלה אריה לישראל עם תנועת "הבונים" והתגייס לחיל האוויר כטכנאי מטוסים. ההורים שלו עלו אחריו, ואחיו עבר לאנגליה ומשם לקנדה.

"איש יקר ואהוב, חי חיים מלאים, מסור למשפחתו, אדם חזק עד רגעיו האחרונים", אמרו במשפחתו אחרי מותו. הוא הותיר אחריו ארבעה ילדים, 18 נכדים ונין אחד. אבן היה דייר ביית האבות "נופים" בירושלים.

משה אורנשטיין נולד בשנת 1933 בבוקרשט שברומניה. בתחילת שנות ה-30, כשהחלו להלאים ברומניה רכוש של יהודים, גם בית העסק לבגדי גברים של אביו הולאם ואביו נעצר. משה נותר עם אמו ואחותו, אך בשנת 1943 אמו חלתה בטיפוס ומתה בבית החולים, והוא ואחותו שגדולה ממנו בשנתיים נותרו לבד. "קרוב משפחה שלהם שיחד את אחד הסוהרים בבית הכלא כדי שישחרר את האב בטענה שהם רוצים לחגוג בר מצווה לאבי שהיה בן כ-10-11", סיפרה בתו אורית אורנשטיין-חן. "כאשר האב הוצא מהכלא לחגיגה הם נמלטו מבוקרשט והחלו לנוע בדרכים לכיוון הגבול ההונגרי. הסתתרו במהלך היום ונעו בלילות". שני האחים ואביהם חברו לפרטיזנים וחצו את הגבול להונגריה.

בתום המלחמה, הם הגיעו למחנה העקורים בגרמניה - שם שליחי המוסד החלו לקבץ קבוצות לקראת עלייה לארץ. הם הגיעו לצרפת והועלו על האקסודוס בדרך לארץ, אך הבריטים תפסו את האוניה והעלו אותם לאוניות גירוש. השלושה הוחזרו למחנה העקורים בגרמניה ורק כחצי שנה אחרי כן עלו לארץ והתיישבו בחיפה. "הוא היה איש אהוב ואוהב אדם ואוהב לארח ונדיב", אמרה בתו.

אורנשטיין הותיר אחריו שתי בנות, שבעה נכדים וארבעה נינים. אורנשטיין הוא הקורבן השני מבית האבות "נופים" שבירושלים.

שמעון ריינזילבר, בן 97 במותו, נולד בשנת 1923 בוורשה שבפולין. בשנת 1939 כשהחלה פלישת הגרמנים לפולין, סבתא שלו הבריחה אותו לגבול רוסיה. ברוסיה חיפש את דודו שהרוסים שלחו לסיביר. הוא עבד במכרות פחם, ואז גויס לצבא הרוסי. שמעון נפצע פעמיים במהלך הקרבות מול הנאצים, וכשנגמרה המלחמה חזר לפולין לחפש את משפחתו, אך אף אחד לא שרד. בשנת 1947 עלה מפולין על ספינת המעפילים "התקווה", אך לא נתנו לו להיכנס לארץ ישראל והוא נשלח לקפרסין למחנה צבאי. בשנת 1949 הוא עלה שוב לארץ והגיע לבאר שבע, והיה ממקימי העיר הדרומית.

"היה איש של שלום, צנוע וחייכן, תמיד חשב על אחרים, הוא ביקש שלא נשב עליו שבעה, כדי לא להכביד עלינו. יצא כך שמת בערב החג ולא ישבנו שבעה", אמר הנכד אורן. שמעון היה אב שכול, בנו נהרג במלחמת ההתשה, והשאיר אחריו בן אחד, שלושה נכדים ושמונה נינים. היה דייר בבית האבות "משען" בבאר שבע.

אברהם הרצברג נולד בשנת 1924 באמסטרדם, הולנד. בשנת 1940, הגרמנים פלשו להולנד, ובשנת 1942 החל גירוש יהודי הולנד למזרח. ליהודים נאמר כי הם נשלחים למחנות עבודה. ידידה טובה של אברהם אמרה לו כי המשלוחים הם למחנות השמדה ואיש לא יחזור משם.

אברהם ברח והסתתר במקומות שונים בהולנד, כולל בביתו של כומר הולנדי בשם פיטר מנצל, בכפר קטן כ-40 ק"מ מצפון לאמסטרדם. מנצל הסתיר גם אנשים אחרים והוא מעולם לא הסכים לקבל אות "חסיד אומות העולם". הוא טען שאין לקבל פרס או אות הוקרה מיוחדים בשל דברים שהם מובנים מאליהם, דברים שכל אדם צריך לעשות.

לאחר המלחמה אברהם עזב את הולנד לקראת עלייה לארץ ישראל. "הוא סיפר על שיחה סוערת עם חבר טוב, שטען כי אין לדבוק בלאומיות, שתנציח את השיטה המעדיפה בני לאום אחד על חשבון משנהו. אבא שלי אמר, אולי. אבל אני מבקש לי את הפריבילגיה שלך. אני מבקש להיות נציג הרוב, במדינה שבה אני אוכל להילחם מטעם הרוב על זכויות המיעוט, כשם שאתה נלחמת על זכויות היהודים", אמר בנו מיכה אשחר.

ואכן, במהלך חייו בישראל אברהם השתתף במאבקים לשוויון זכויות לנשים, לשוויון למיעוטים ולשלום. אברהם עלה לארץ ישראל באוניית מעפילים, גורש למחנה מעצר בקפריסין, ולאחר השחרור השתתף במלחמת העצמאות.

במהלך שנות ה-50, אברהם למד ברחובות, שם סיים תואר שני בחקלאות בעלי חיים. בשנת 1957 פגש ביונה הרצברג והם נישאו והתגוררו בשכונת נווה שאנן בחיפה. לפני כ-12 שנה עברו ל"משען" בבאר שבע. "הם היו מאושרים בחייהם", אמר מיכה.

"לפני קצת יותר משנה אבא אושפז במחלקה הסיעודית. בשבועות האחרונים אבא חלה. איננו יודעים עדיין בדיוק את הפרטים המלאים. בשבת 4 באפריל לפנות בוקר, אבא פונה לבית החולים סורוקה שם אובחן כחולה קורונה. אבא מת ב-8 באפריל, ערב פסח", הוסיף בנו מיכה. אברהם הותיר אחריו שלושה ילדים ותשעה נכדים.

אלי אלבז נולד בשנת 1942 במרוקו, בזמן מלחמת העולם השנייה. אלבז עלה בשנת 1962 לישראל וכשהיה בשנות ה-20 לחייו הגיע לקריית גת יחד עם בני משפחתו, שם עבד במפעל "פולגת" בעיר. לאחר מכן עבד יחד עם אביו בחנות חשמל ולאחר מכן פתח עוד כמה חנויות בקריית גת. "הוא היה עצמאי הרבה שנים, גם בשנים שהיה קשה מבחינה כלכלית, הוא החזיר לכולם את הכסף, מכר רכוש של המשפחה כדי להחזיר חובות", אמר בנו ירון.

"הוא היה לוחם עד שקרס לפני 15 שנים לבית לוינשטיין. הוא מת מהקורונה כשהיה בבית, ואז פינו לבית החולים ברזילי באשקלון. הוא היה מטופל סיעודי בשנים האחרונות ומת לאחר שבוע וחצי מהרגע שבו אושפז", הוסיף הבן.

אמיליה וינשטיין, בת 82 במותה, נולדה באוקראינה בתחילת מלחמת העולם השנייה. בזמן המלחמה ברחה יחד עם אמה אל אוזבקיסטן בזמן שאביה גויס לצבא האדום. לאחר תום המלחמה חזרה יחד עם הוריה אל אוקראינה ובשנת 1997 עלתה לארץ. לפני כמה חודשים היא הגיעה לבית האבות "משען", שם נדבקה בקורונה. היא השאירה אחריה שני בנים ושלושה נכדים. "הייתה אישה שקטה וצנועה, אהבה מאוד מוזיקה והתעסקה בזה שנים רבות. בעבר סבלה מבעיות רפואיות אך בשנים האחרונות הייתה בריאה", אמר בנה ואדים.

ד"ר נליה קרבץ נולדה בשנת 1931 במולדובה. בזמן שהגרמנים התקרבו לאזור קישינב ברחה יחד עם בני משפחתה אל אוזבקיסטן, ורק לאחר תום המלחמה חזרה למקום הולדתה. בברית המועצות נחשבה כרופאה בעלת שם בתחום ניתוחי בית החזה והריאות. לאחר מלחמת יום הכיפורים עלתה ביחד עם הוריה, בעלה ושני בניה לישראל. עבדה כרופאה מרדימה בסורוקה כ-20 שנה. בשנים האחרונות עברה להתגורר בבית האבות "משען" בבאר שבע.

חודש לפני יום הולדתה ה-89 חלתה נליה בקורונה. היא פונתה למרכז רפואי ביפו, שם מצבה הידרדר ובהמשך הועברה לבית החולים איכלוב, שם נקבע מותה.

יפה נגר, בת 90 במותה, נולדה בעיראק. לפני כשלוש שנים הועברה למחלקה הסיעודית בבית האבות "משען" בבאר שבע. נגר התגוררה רוב חייה בבאר שבע. לאחר שנדבקה בקורונה הועברה למרכז הרפואי לקשישים ביפו, שם נקבעה מותה.

"היא הייתה אימא מדהימה וסבתא נהדרת. לפני שלוש שנים שמנו אותה במשען והיא הפכה לסיעודית. כל הזמן עטפנו אותה באהבה. היא התאשפזה פעמיים בבית חולים ועברה קריסת מערכות וחזרה אלינו. כנראה שהיא לא הצליחה להתמודד עם הקורונה", סיפרה נכדתה אדווה. נגר הותירה אחריה ארבעה ילדים ו-12 נכדים.

ליאה שוורץ, ילידת רומניה, הלכה לעולמה בגיל 85. הייתה מהחלוצים שעלו לארץ עם קום המדינה ומוותיקי העיר באר שבע. בשנים האחרונות ניהלה את חנות הטבע "עץ השדה", בעיר העתיקה. לאחר שנדבקה בקורונה בבית האבות "משען" עברה למרכז הרפואי ביפו, שם חלה הידרדרות במצבה ולאחר כמה ימים נקבע מותה.

"היא הייתה אישה-מלאך, עם נתינה, עדינות וטוב לב יוצאי דופן. סבתא מוותקי העיר באר שבע, עלתה בשנות ה-50. היא מתה במרכז הגריאטרי נאות תיכון והייתה אישה יוצאת דופן בענווה ובצניעות שלה", אמר לאחר מותה נכדה רגב רטס. ליאה השאירה אחריה שלושה ילדים, שבעה נכדים ושישה נינים.