הוריה ואחיה הקטנים של פאולה פריד, ילידת 1926, נשלחו להשמדה, בעוד היא עברה את הסלקציה ושלחה לעבוד בביתן 8 במחנה ההשמדה אושוויץ - ותפקידה היה למיין את בגדי הנרצחים. "מסביב לביתן 8 היו משרפות שאליהן הגיעו שיירות יהודים. אסרו עלינו להביט בהם, אבל יכולנו להציץ. הם שאלו אותנו לאן לוקחים אותם וביקשו מים, אבל נאסר עלינו לענות", סיפרה פריד בעדות ליד ושם.
יום אחד ניגש אליה אסיר אחר שעבד במיון חפצים ונתן לה מעטפה עם שבעה תצלומים. היא זיהתה אותם מיד - אלה היו תצלומים של בני המשפחה שלה. אך היא נתקלה בבעיה - במחנה נאסר על האסירים להחזיק חפצים אישיים למעט אוכל שהיה להם, ופריד מצאה שיטה יצירתית לשמור את המזכרת. היא עטפה את התצלומים, מרחה מרגרינה והטמינה אותם בין פרוסות הלחם שקיבלה באותו יום. למחרת, כשקיבלה פרוסות לחם חדשות, החליפה ואכלה את אלה מיום קודם לכן. ככה הצליחה לשמור על התצלומים עד אחרי המלחמה. "כל כך שמחתי למצוא את התמונות, שמרתי עליהם במשך כל הזמן, בתוך כריך. הייתה לי גם שרשרת עם מגן דוד שהייתי שמה בפה כדי שהגרמנים לא ימצאו אותה, אבל אותה איבדתי", תיארה.
אל תפספס
אחד התצלומים ששמרה היה קרוע, וניתן לראות בו את אחיה הצעירים: משה-אהרון, ציפי ואתי כשהם עומדים מחוץ לביתם במונקץ' בשנת 1941. פריד סיפרה כי בחלקו השני של התצלום הופיעו שכניה. אחרי שעלתה לארץ ב-1949, היא איתרה אותם ונתנה להם החלק השני של הצילום. במשך שנים שמרה פריד את התמונות בארנקה, עד שהחליטה להעביר עותקים שלהם ליד ושם, במסגרת הפרויקט "לאסוף את השברים". כשנתיים לאחר שהלכה לעולמה החליטו בנותיה להעביר את התצלומים המקוריים לארכיון, שם הם שמורים כיום.
התצלומים הם חלק ממאות אלפי פריטים שהגיעו ליד ושם מאז החל מבצע "לאסוף את השברים" בשנת 2011. אורית נוימן, ראש מדור איסוף וקליטת פריטים בשמונה השנים האחרונות, מספרת כי מאז תחילתו תרמו יותר מ- 13,200 בני אדם יותר מ-300 אלף פריטים, בהם כ-176 מסמכים, 114 אלף תצלומים, 5,200 חפצים,755 יצירות אמנות ו-191 סרטי מקור. "בסופו של דבר לכל פריט יש מאחוריו פנים ואדם, ומה שהופך את הפריט בעיני למאוד משמעותי זה הסיפור שלו והאדם שמספר אותו. המפגשים האישיים עם הניצולים בבתים שלהם זה הדברים שהכי נחקקים בסופו של דבר לב ובראש", היא מתארת.
רבים מהפריטים שמועברים ליד ושם הם מכתבים, אך החבילה שהייתה בידיה של רוזי וייס הייתה יוצאת דופן. וייס פנתה ואמרה כי היא מעוניינת להעביר מכתב אחרון שכתבה לה אמה ברטה בזמן המלחמה, אך אז התברר כי יש בידיה עשרות מכתבים שהועברו בין בני המשפחה שהיו מפוזרים במחנות שונים.
רוזי, ששם משפחתה היה אז יושקוביץ, נולדה ב-1925 בגרמניה. באוקטובר 1938, המשפחה נשלחה תחילה למחנה זבונשין בפולין, אך אחרי כן בני המשפחה חולקו במחנות שונים. רוזי ואחותה רות נשלחו למחנות באזור הסודטים ב-1941, ומרגע זה הם מתחילים להתכתב באופן הדוק עד לשנת 1943 - אז ההורים והאח לייזר נשלחים לאושוויץ. בכל כמה שבועות נשלחו מכתבים, חלקם הועברו מאחד לשני, וכך הם תקשרו והעבירו מסרים בין שלושה מקומות שונים. "אפשר לראות על המכתבים עצמם כתב יד מכמה סוגים, ואז רואים שיש כמה בני משפחה שכותבים על אותו מכתב", מסבירה נוימן.
במכתבים הועברו גם רמזים שונים, כך למשל הבינה רוזי כי חברותיה שקיוו להגיע הביתה ובדו מחלה נעלמו. "אימא בכל מכתב שהיא כותבת, ולא הבנתי אז, ציינה 'רק שתהיי בריאה', 'רק שלא תחלי'. בכל מכתב היא ציינה בהתחלה בסוף 'רק תשמרי על הבריאות", סיפרה רוזי. נוימן מסבירה עוד כי הביטוי "את שמנה" חזר על עצמו במכתבים, ולאחר מכן רוזי הסבירה כי הוא רמז לרעב ולמצב הגרוע שבו היו.
במכתב לרות בפברואר 1942, נכתב:
"רות היקרה,
את הכסף ששלחת לנו קיבלנו וגם את שני המכתבים, אנחנו מודים לך מאוד. שמחנו לקבל את התמונות. אוי את השמנת, נראית ממש יפה... אצלנו הכול רגיל, משלוח הבנות אומרים שנדחה ל-14 ימים... אני חושבת שאין חדש, יש לי כבר מספיק, אני מאוד עייפה אבל חייבת לאכול יושקה [מרק תפוחי אדמה] ורוצה עוד קצת לעבוד.
לילה טוב, תשני טוב שמנה, אפשר כבר לקרוא לך ככה.
ד"ש חמה רוזי
... לייזר מוסר לך ד"ש. אימא ואבא מוסרים לך ד"ש".
המכתבים הרבים שהיו בידיה של וייס נשמרו אצל אחראית הבלוק במחנה עד לשחרור, והועברו ליד ושם, יחד עם מכתבים שהעבירה בתה של רות. לבסוף, הועברו כמעט מאה מכתבים של בני המשפחה. "אנחנו מקבלים מכתבים, מקבלים לא מעט מכתבים במסגרת לאסוף את השברים בתשע השנים האחרונות, כ-90 אלף מכתבים אישיים, אבל מה שמיוחד בהתכתבות הזו של המשפחה זה שנשמרה התכתבות אפילו משולשת שזה נדיר שמקבלים את כל הצדדים של ההתכתבות. וגם השילוב עם העדות של רוזי שמסבירה מה קורה מאחורי הקלעים", אומרת נוימן.
אך לא רק תצלומים ומכתבים יש באוסף הפריטים, אלא גם סרטי 8 מ"מ, יצירות אמנות ואף תקליטים. בין היתר סרטים שהועברו מספרים את סיפור חייהם של בני משפחת סופ מאמסטרדם. נוימן מספרת כי האב הנרי צבי סופ נהג לצלם במסרטת 8 מ"מ ולתעד את חייה המשפחה עד ערב המלחמה. בזמן המלחמה, בני המשפחה נשלחו למחנות והאב נספה בברגן בלזן. האם הלנה ושתי בנותיה יונה וריני שרדו.
אחרי המלחמה הן חזרו למשרדי הבורסה ליהלומים, שם עבד הנרי, וגילו שהעובדים הסתירו חלק מסלילי הסרטים, שבהן ניתן לראות את בני המשפחה מטיילים באירופה, מבלים בחוף הים, ואך את תחילת שנת הלימודים. האחיות העבירו את סרטונים "יד ושם לצד פריטים נוספים שמספרים את סיפורה של משפחה נוספת - משפחת וייס.
שבוע שידורי עדויות אישיות של ניצולים
כך למשל, הועבר תקליט של זמרת האופרה ארנה פאלק מגרמניה שנספתה. אחרי שעלו הנאצים לשלטון ונאסר עליה להופיע, פאלק היגרה יחד עם בעלה יוסף וייס להולנד. בדומה למשפחת סופ, גם הם הגיעו לבסוף ל"מחנה הכוכבים" בברגן בלזן. ב-9 באפריל 1945 הועלו יוסף, ארנה ובנם קלאוס-אהרון על רכבת שיצאה מברגן אל עבר מחנה טרזינשטאט. חלק מהאסירים מתו ברכבת, ובהם ארנה וייס.
לאחר המלחמה התחתנו הלנה סופ ויוסף וייס ובספטמבר 1948 עלו עם יונה לארץ, ילדיהם האחרים עלו עוד קודם לכן. ובשנת 1952, גם התחתנו בתה של הלנה ובנו של יוסף. "מדברים על פריטים שמנציחים נרצחים, מדברים על חפץ ויצירת אומנות אבל פה ממש הצלחנו לעשות דיגיטציה לתקליט, והצלחנו לשמוע את קולה (של ארנה - מ"ה)", אומרת נוימן.
פריט ייחודי נוסף הוא סידור תפילה שנכתב על ניירות ששימשו לעטיפת כלי נשק. חיה אירן-שטיין ילידת 1920 גורשה במאי 1944 מהונגריה לאושוויץ ושרדה את הסלקציה בעוד הוריה ואחיה נשלחו לתאי הגזים. לאחר כחמישה חודשים באושוויץ נשלחה חיה עם נערות נוספות למחנה סומרדה, שם עבדה במפעל לייצור נשק. נוימן מספרת שאירן שטיין פחדה שהיהודית תישכח וכתבה את הסידור מהזיכרון על ניירות המפעל. בתה העבירה את הסידור לפני כמה שנים ליד ושם.
השנה עלה בפעם הראשונה לקראת יום השואה ערוץ עדויות של יד ושם, שכולל עדויות מלאות של ניצולים ושורדי שואה שמשמיעים את קולם ומספרים את סיפורם. במסגרת זו סלקום TV תשדר אוסף של מגוון עדויות בערוץ ייחודי - ערוץ העדויות של יד ושם - שעלה בערב יום השואה וישדר במשך שבוע את סיפורם האישי של ניצולים.
"התחלנו באפריל 2011, לפני תשע שנים, ואנחנו חשבנו שלאט לאט המפעל יילך וידעך אבל עדיין רואים גלים של מסירת פריטים ליד ושם. לא רק על ידי הדור הראשון גם על ידי הדור השני והמשפחה המורחבת. יש יותר ויותר מודעות, שהדברים צריכים להיות בארכיון מסודר. אנשים פונים בישראל ובעולם להעביר חומרים למשמרת", מסבירה נוימן על הצלחת הפרויקט.
נוימן הוסיפה כי "אנחנו מאפשרים גם למסור חומר דיגיטלי. אנחנו עושים את הדיגיטציה בעצמנו באיכות קרובה, אבל הרוב מעדיף למסור את המקור ליד ושם ולשמור את העותקים הדיגיטליים שאנחנו מכינים בחיק המשפחה. בגלל המודעות של היכולת של ארכיון לאומי לשמור, ולשמור בהקשר הנכון". על מנת להעביר פריטים אישיים ניתן לפנות למוקד "לאסוף את השברים" ותתואם פגישה לאיסוף הפריטים ולמסירת עדות למעוניינים.