תנועת הנוער שהפכה למחתרת: "תפקידך לחיות - להגנה או להצלה"

"ביום הגירוש לפנות בוקר, ירדתי קצת החוצה וראיתי שהעיר מוקפת. הייתי רק עם אבא בבית, ואמרתי לו 'אבא, אני בורחת'. הוא היה לבן כמו סיד. הוא הזכיר לי 'את אמיצה, בטח תעבדי באושוויץ'", מתארת פלה טריימן, בת 97, כיצד אביה ניסה לשכנע אותה לא לברוח מהגטו בזוויירצ'יה, אך היא התעקשה. "אמרתי 'אבא, אתם לא מאמינים, אנחנו קיבלנו ידיעות שבאושוויץ הורגים את כולם'. ממש ברחתי מהחדר, אפילו לא התחבקנו, ואבא עוד קרא אחריי את הכתובת של אחותו באמריקה ואמר לי 'עוד תהיי יהודייה וציונית'".

כמו רבים מחבריה מתנועת הנוער הציוני בחבל זגלמביה שבפולין, גם טריימן החליטה להימלט מהגטו כדי לא להיות על המשלוח הבא. התנועה, שעסקה לפני כן בעיקר בפעילות חינוכית, הפכה למחתרת שקיבלה בהמשך את השם "נאשה גרופה" (בתרגום מפולנית: הקבוצה שלנו). על אף הקשיים הרבים, חברי התנועה, חלקם נערים בשנות העשרה לחייהם, הצליחו לאסוף מודיעין, להעביר מסרים והוראות, לפעול יחד ולסייע זה לזה ולקרובי משפחותיהם להינצל.

עדויות החברים משרטטות את סיפורה של קבוצת הצעירים האמיצים והנחושים, שהצליחה לא פעם לעשות את הבלתי ייאמן: חילוץ אסירים, הברחת נשק, זיוף תעודות, הקמת בונקרים ואף הוצאה להורג. עשרות נרצחו במהלך פעולות הגבורה הללו, אבל כ-50 מחבריה שרדו, וכמה מהם אף מצאו אהבה במהלך הזוועה. רבים מהם עלו לישראל. סיפור הקבוצה מוצג בתערוכה מקוונת חדשה באתר יד ושם "הצלה בידי יהודים - אחד בשביל כולם".

"ירדתי ונודע לי ש-30 איש נהרגו רק כשהתקרבו לשער של הגטו. פגשתי את החבר שלי. הוא אמר 'אף אחד מאיתנו לא יישאר בחיים'. אז אמרתי לו 'טוב, אני אחיה'. התקרבנו לשער וממול ראיתי קצין גרמני שפיקד בבית החרושת, וידעתי שהוא לא שונא יהודים. רצתי וניגשתי לקצין. לא הרגו אותי. הוא החזיק אותי אצלו בעליית הגג, לא רחוק מהגטו, במשך יומיים, עד המשלוח", מספרת טריימן, בין הניצולות הבודדות מהקבוצה שעוד בחיים, בשיחה עם וואלה! NEWS. סיפור הימלטותה מגולל חלק גדול מסיפורם של רבים מחברי הקבוצה.

טריימן נמלטה מהגטו בזוויירצ'יה, אך לתנועה היו שני מוקדים נוספים - בסוסנוביץ' ובבנדין הסמוכות זו לזו. בבנדין, מתארת שושנה שלו (92), חברה נוספת בתנועה, הדברים השתנו במהירות עם כניסת הגרמנים. "אספו חלק מהיהודים בעיר הזו סביב בית הכנסת. זו הייתה סביבה יהודית, והעלו באש את כל הרובע שבו הם גרו. היו צרות תיכף מההתחלה, מיום ליום הייתה צרה חדשה. כל יום הודיעו משהו חדש".

לדברי שלו, ילידת קטוביץ', "היה לנו איזה מקום שבו היינו נפגשים בתקופה הזו בתור נוער ציוני, ועשינו כל מיני פעולות, גם חינוכיות, גם פעולות לגבי ילדים, פעולות חינוכיות. לא סיפרתי שאני בת 12, כי בגיל הזה לא היו מקבלים אותי. אמרתי שאני יותר גדולה ועשיתי את הפעולות יחד עם הנוער שהיה בעיר".

רות הילמן-לנדאו, ילידת 1923 בסוסנוביץ', תיארה בעדות ליד ושם כיצד נאסף מידע על הצפוי להתרחש: לראש התנועה בעיר, יוז'ק קוז'וך, שפרש מהיודנראט כי סירב להשתתף בגירושים, היה אישור להסתובב בעיירות שבסביבה, והמידע הועבר בין היתר גם באמצעות שליחים מוורשה ומקראקוב. "הוא היה יותר חופשי ויכול היה לפעול למען הנוער", אמרה. לדבריה, תפקיד הבנות היה לבדוק ולהכיר את הסמטאות, בעוד הבנים הכינו בונקרים, וחברי התנועה היו עורכים פגישות כמעט מדי יום.

חידוש הגירושים מהגטאות לאושוויץ וחיסול הגטאות בחבל זגלמביה האיצו את פעילות חברי התנועה, שפעלו על מנת להימלט באמצעות זהויות בדויות בשתי דרכים מרכזיות וסבוכות. דרך אחת הייתה באמצעות מסמכי עבודה מזויפים, שאיפשרו לכמה מחברות הקבוצה לעבוד באוסטריה ובגרמניה כפולניות נוצריות. הדרך השנייה הייתה להימלט עם תעודות מזויפות דרך סלובקיה להונגריה - שם באותה עת לא גירשו יהודים לאושוויץ, וכך הצליחו לפעול כקבוצה.

החברים נתפסו פעם אחר פעם. חלקם נרצחו, ואחרים, בהם הילמן-לנדאו, הוחזרו שוב ושוב לגטו. היא צורפה לאחד המשלוחים לאושוויץ והחלה עם האחרים ללכת בשורות, אך כשהבחינה בחבריה בורחים, החליטה לפעול גם היא ונמלטה לבית מלאכה שנוהל בידי גרמני שסייע לה. כשהגיעה לשם, שמעה כי גם בעלה, שאיתו התחתנה זמן קצר קודם לכן, נמלט מהגטו, אך "עוברות שעות והוא לא מגיע. ברור שמשהו קרה, ואחר כך מתברר שקרה. ירו בו כשניסה לברוח", היא מספרת.

משם המשיכה הילמן-לנדאו עם חברותיה, אך הן נתפסו והועברו לגסטפו. אחד החוקרים הרגיע אותן ואמר "אל תדאגו, הכל יהיה בסדר", והן הוחזרו לגטו. כעבור זמן מה היא קיבלה מהתנועה הוראה בפתק שעליה לנסוע לגבול שבהרים, ונמלטה שוב. "היה דחף לחיים, ולא רק זה. את גם אחת מהקבוצה ומתפקידך לחיות - או הגנה או הצלה", היא הסבירה את הכוח להימלט פעם אחר פעם ולא להתייאש.

הילמן-לנדאו הגיעה לעיירה בקרבת הגבול ונשארה במשך שבועיים בבקתה סמוכה, כשתפקידה לתת הוראות לקבוצות המגיעות לחצות ולקבל מידע. אלא שבאחד הימים היא קיבלה פתק נוסף, ובו נכתב "לא לחזור לבקתה", כי חבר הארגון שהיה אחראי על הגבול נתפס והבקתה הוצתה. פעם נוספת היא נתפסה והועברה לגטו. בפעם השלישית, אחרי עוד הוראה שהגיעה אליה בפתק, היא ברחה יחד עם משפחתה, ושוב נתפסה.

היא מתארת כי הם היו בטוחים שיישלחו לאושוויץ, אך מצאו עצמם שוב בגטו. רק בניסיון הבא הם הצליחו לחצות את הגבול לסלובקיה וממנה להונגריה. "יוצאים בלילה, עושים את עצמנו ישנים, ויש לנו תעודות זהות, וגם השומרים בלילה לא כל כך עירניים", היא תיארה את הבריחה, וסיפרה כי חברי הקבוצה דאגו להורים. "הקבוצה טיפלה בהם, וזו גדולתה".

טריימן הצליחה לעבור מזוויירצ'יה לבנדין בתום מסע ארוך, שבו כמעט ונתפסה כמה פעמים, ומשם המשיכה לסוסנוביץ' ואיתרה את חברי הקבוצה. "ידעתי שבסוסנוביץ' יש קבוצה גדולה של חברים שלנו שעוד נשארו. הגרמנים השאירו קבוצות גדולות בכל עיר כדי לחסל את הגטו וללמד את הפולנים לעבוד בכל בתי החרושת שהיו בגטאות", היא מספרת. "פגשתי את ליאון, שהיה המפקד שלנו. עזריאל (יוזק) קוז'וך (מנהיג התנועה לפני כן בסוסנוביץ') יצא ונהרג כשהתנגד בעת מעצר. הוא ניסה להוציא את האקדח אבל לא הספיק, לא היינו מיומנים כל כך. ליאון הצליח להרוג אדם גרמני וניצל".

באותו זמן שימשה טריימן בתפקיד קשרית, שתפקידה להעביר לאנשים ליד הגטו את שמות החברים שצריכים לצאת. לדבריה, אף שנראתה בבירור כיהודייה, האופן שבו דיברה פולנית הציל אותה. "לא יכולנו להוציא את האנשים, אלא רק כשמישהו שעמד בשער של הגטו יהודי, לתת לו פתק מי צריך לצאת ולהיות למחרת בתחנת רכבת, שהייתה בגבול עם צ'כיה". על אחד הפתקים הופיע שמו של פינק טריימן, מי שבהמשך יהפוך לבעלה.

טריימן המשיכה להעביר מידע, עד שבתנועה הוחלט להמשיך יחד להונגריה. על מעבר הגבול עם סלובקיה היה אחראי החבר יוזק רוזנברג, שהצליח להתחבר לכנופיית מבריחים, לאחר שקודמו נעצר. הוא היה שם לאורך תקופה ממושכת, ושיחד את האנשים בגבול על מנת להבריח חברים. לצורך כך, היה עליהם לשלם ולכן לקחו לעיתים גם אנשים מבוגרים שלא היו חברים בתנועה - כך שיוכלו לשלם.

"המראה של יוזק היה פולני טהור, בהיר עם עיניים בהירות", היא מתארת, אך בכל זאת הוא עורר את החשד של אחד האנשים שבעיירה הסמוכה לגבול, ולא האמין כי רוזנברג הוא קצין פולני. לכן גם הוא היה צריך לעבור את הגבול. הם יצאו לתחנה, ולפתע ראו את הקבוצה שיצאה אתמול. אמרו לנו "הם לא יצאו לקראתנו, היה איזה סימן איך שבאים". כל ה-12 יצאו אחרי כן יחד לכיוון הגבול, ועברו לסלובקיה. "שם עזרו לנו, שלחו מכונית שאספה אותנו והביאה לדירה".

למחרת נעצרו השישה שנמלטו, יחד עם המבריחים, וכולם נעצרו ונרצחו. "היינו הקבוצה האחרונה שעברה לסלובקיה. אני מדברת בפשטות על מעבר הגבול, אבל מפולין לסלובקיה זה בהרים וקשה מאוד ללכת", היא מספרת. בסוף אוקטובר 1943 היא הגיעה עם חבריה לבודפשט, הצטרפה לחברי הקבוצה האחרים ויחד הם שכרו חדר במלון שבו היו מתאספים. "שם בעצם נוסדה 'הנאשה גרופה', כי משם היינו כבר בקומונה עד שעלינו לארץ. כל האנשים שניצלו היו באים אלינו. החדר היה מחניק. כל אחד חיפש קצת חום, קצת לדבר עם מישהו, ומבחינה זו שאנחנו היינו קבוצה - היה לנו הרבה יותר קל, כי המוטו שלנו היה כמו שמאנוס (חבר תנועה אחר) כותב: 'אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד'. מאוד דאגנו אחד לשני".

גם הילמן-לנדאו תיארה את החופש שגילו לפתע בהונגריה, בטרם הגיעו החיילים הגרמנים, ואת המפגש עם חברי התנועה האחרים. "החברים דאגו לנו, והראו לנו את בודפשט. הייתה אווירה של חופש. ההונגרים היו חופשיים, לא היו גרמנים". שישה שבועות אחרי כן, זמן קצר לפני כניסת הגרמנים, היא עזבה את הונגריה בצוותא עם חברים נוספים בתנועה ובתנועות אחרות, לאחר שקיבלו סרטיפיקטים של אנשים שכבר מתו. בדרך, היא הייתה צריכה להיפרד מהוריה שטרם קיבלו אישורים לעבור. משם נסעו ברכבות עד לטורקיה, והמשיכו לארץ ישראל. "פחדנו בדרך. הסרטיפיקטים היו אמיתיים, אבל פחדנו שיגלו שאנחנו לא הונגרים. אז המעטנו בדיבורים, עשינו את עצמנו ישנים, אבל סכנה תמיד הייתה".

עד סוף 1943 הגיעו מרבית חברי התנועה לבודפשט. דרכם של שלו וכמה נוספים כללה מעבר בעוד בית מעצר, שם הוכחו שוב כוחה ונחישותה של הקבוצה. תחילה היא עברה לאוסטריה באמצעות זהות בדויה ואישור עבודה. "אמרו לי שהנהלת התנועה סידרה לנו ניירות בתור קבוצת נערות פולניות, ואנחנו ניסע לעבודה בגרמניה ואוסטריה בתור פולניות. אז מי שסידר את הניירות היו מההנהלה שלנו, ומי שאצלם סידרו את הניירות לא ידעו אפילו שאנחנו יהודים. מישהי מהתנועה אמרה שאנחנו קבוצה של בנות שצריכות להסתלק מסוסנוביץ', איפה שהיינו, כי הגרמנים מחפשים אותנו. היא הוציאה גם אותי כי תפסו אותי בסוסנוביץ' כמה פעמים".

12 בנות יצאו לדרך; תשע מהתנועה, ועוד שלוש שהיו זקוקות להן כדי שיממנו את המעבר. לווינה היא הגיעה כנערה נוצרייה פולנייה, אחרי ששהתה במשך כ-30 ימים בבונקר עם 30 אנשים. "קיבלו אותנו לעבודה חקלאית, ואחרי זה סידרו לי עבודה אחרת ליד וינה. כל יום ראשון היינו נפגשים כל הקבוצה בווינה", היא מתארת ומוסיפה כי המתינה למכתב ממשפחתה, אך כשלא הגיע, הייתה בטוחה שקרוביה נתפסו.

שלו הייתה בדרכה עם חברים נוספים לבודפשט, אך בגבול הם נלכדו. "היינו שבעה אנשים, ושלחו אותנו לבית מעצר". חברי התנועה בהונגריה שמעו על המעצר ופעלו כדי לסייע להם לברוח. "החברים מהווילה שלחו לנו חבל בשביל שנסתלק מבית המעצר. היינו חמש בנות ושני בנים, אחד החברים נכנס לשירותים, והוציא לבנים מהחומה. דרך החור הזה שעשה, הוא אמור היה להוריד אותנו בחבל למטה, ושם היו אמורים לחכות לנו החבר'ה לקחת אותנו לווילה הזו בבודה שבבודפשט. וזה מה שקרה, כל פעם יצאו שני אנשים".

בבודפשט רכשו חברי התנועה כלי נשק והמשיכו לעסוק בזיוף מסמכים ותעודות ובאיתור בונקרים. אלא שכאמור, גם שם הם לא נשארו זמן ממושך, וחלקם ניסה לחפש דרך להצטרף לפרטיזנים. הקבוצה של טריימן נשלחה לעיר מוהאץ' שבגבול יוגוסלביה, עד שהגרמנים הגיעו גם לשם. טריימן מתארת איך הסתכנו על מנת לזייף תעודות שהיו הכרחיות לקבוצה. "כשזייפנו את המסמכים, היינו זקוקים לחותמת. מספר בנות נשלחו למשרד, לגנוב חותמת, ואנחנו באות למשרד ויושב פקיד לפני שולחן שהוא שני מטר. כל הבנות אומרות לי 'הביטי, פלה, זה בלתי אפשרי לשכב על השולחן ולתפוס את החותמת'. עניתי: 'שלחו אותנו ואנחנו חייבות לעשות את זה'. ביקשתי מהפקיד איזה מסמך שידעתי שנמצא מעל, והוא קם והסתובב ואני נשכבתי על השולחן וגנבתי את החותמת".

במקרה אחר היא סייעה בהעברת נשק בחזרה ממוהאץ' להונגריה, לאחר שהקבוצה הבינה שלא תוכל להצטרף לפרטיזנים. לבסוף, הצליחה טריימן להמשיך לרומניה כמו חברים נוספים בתנועה, ומשם לישראל בסוף 1944, אז גם התחתנה.

לא כולם הצליחו לעבור את הגבול לרומניה. שלו וכמה חברים נוספים בתנועה נתפסו במעבר הגבול, והוחזרו להונגריה. גם ניסיון נוסף שלהם לחצות נכשל, והם הובלו בין תחנות משטרה שונות. "עשו לנו חקירות, ובסופו של דבר ישבנו באיזה בית וחילקו אותנו לשתי קבוצות של 100 איש - שאחת נשארה ולאחת אמרו שאנחנו נוסעים לעבודה, לא אמרו לאן", מספרת שלו. בקרון אחד הוכנסו הגברים, בקרון אחר נערות, ובשלישי אימהות עם ילדים. כשהקרונות נעצרו ונפתחו - גילו שהגיעו לאושוויץ, ושהגברים הצליחו להימלט.

"אני הגעתי מבית הסוהר הזה, והגעתי כאילו כאסירה פוליטית ולא יהודייה. פגשתי שם חברה שאמרה לנו לא להודות שאנחנו יהודיות. אז אמרנו שאנחנו לא יהודים, אלא נוצרים". היא מספרת כי קיבלה משולש אדום של אסירה פוליטית, ובאושוויץ פגשה את אחותה שסומנה בטלאי של מגן דוד צהוב. "שם הייתי כמה שבועות, בלי מספר ובלי שום דבר, ולא הודינו שאנחנו יהודיות. הייתי שם עד ינואר 1945, כשהגיע הצבא האדום". אחותה הייתה במחנה אחר, ולאחר ששוחררה שלו הייתה בטוחה שנרצחה כי לא מצאה אותה. רק שנה וחצי לאחר שהגיעה ארצה, גילתה באמצעות מודעת חיפוש קרובים שאחותה נותרה בחיים.

יום 29 בנובמבר 1944 הפך לנקודת ציון מרכזית עבור חברי הקבוצה, וסיפורו מתחיל בהריגת יהודי שסייע להסגיר יהודים אחרים לנאצים. החברים החליטו לגזור עליו מוות, ושלושה מהם הרגו אותו באפריל באותה שנה. לאחר שנמצאה גופתו, הם נעצרו. בכלא הם עונו, וההונגרים החליטו להוציא אותם להורג ב-29 בנובמבר. חברי הקבוצה ניסו לחלץ אותם, וכך הכירה לינקה רוזנברג, ילידת 1924, את בעלה יוזק. היא נמלטה עם אחיה מקראקוב באמצעות מבריחים, והגיעה לבודפשט ב-1944.

יוזק היה אחד מאלה שניסו לסייע בשחרור חברי הקבוצה. "הוא נכנס לדירה שלי. הגרופה תכננה להוציא אנשים שלהם שהיו בבית סוהר, ובעלי היה צריך להשתתף בפעולה הזו. כך אני הכרתי אותו", היא מספרת. "הכרתי במקרה את יוזק, ודרכו נכנסתי לפעילות של הגרופה. הכנו מסמכים מזויפים בשביל החברים של הנוער הציוני ההונגרי, ומצאנו דרך להעביר אנשים לרומניה. היינו עם ניירות של נוצרים. בעלי היה בין אלה שמצאו את הדרך לעבור לסלובקיה. הוא התיידד עם המבריחים, ושכנע אותם להעביר אנשים. אלה היו מבריחים מקצועיים, שעד אז הבריחו סחורות".

הניסיונות להוציא את החברים מהכלא כשלו, והגיע יום ההוצאה להורג. למזלם, שעתיים לפני מועד התלייה המתוכנן הגיע הצבע האדום ושיחרר את האסירים. מאז, במשך עשרות שנים, מתכנסים בארץ חברי הקבוצה שניצלו יחד עם בני משפחותיהם על מנת לציין את היום בו ניצלו חבריהם ממוות. "לא נלחמנו נגד הנאצים בנשק, עסקנו בהצלה", מבקשת טריימן להדגיש. "לאור פעילותנו זו הוכרנו כפרטיזנים על ידי ראש הממשלה המנוח לוי אשכול, וקיבלנו את אות 'העלה' - עיטור לוחמי המדינה נגד הגרמנים".