"לקהל הרחב נמסר על בוא הוד-מעלתו לבגדאד, והתושבים חשו להקביל את פניו. יצאה גם קבוצת יהודים, שנראו שמחים ואופטימיים לרגל שבועות ולרגל חלוף משבר ההתנגשות המזויינת. בהגיעם לגשר אל-חר נזדמנה בדרכם קבוצת חיילים. בעיני החיילים לא מצא חן המצב שהיהודים היו שרויים בו, חמתם בערה בהם והם התנפלו על היהודים במכות אגרופים, בבעיטות ובדקירות סכין. מן היהודים - מי שהיה יכול לנוס נס ומי שלא עלה בידו נפצע".
עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה, כשתוצאותיה עוד לא היה ברורות לאיש, חשבו בריטניה וצרפת על היום שאחרי. בהסכם החשאי סייקס-פיקו, שנודע לשמצתו לאחר שפרטיו נודעו ברבים, הן חילקו בינן לבין עצמן את שטחי המזרח התיכון לאור הקריסה המסתמנת של האימפריה העות'מאנית ששלטה בו מאות בשנים. החלוקה הייתה על בסיס האינטרסים של שתי מדינות ההסכמה ששיתפו פעולה נגד מעצמות המרכז באירופה, ללא כל שקילת האינטרסים של התושבים המקומיים. השלכותיה של החלוקה הגסה ההיא ניכרים עד היום.
אחת הטריטוריות שבהן בריטניה וצרפת היו חפצות במיוחד הייתה עיראק של היום, שקמה על שטחי שלושה מחוזות נפרדים באימפריה העות'מאנית - וילאיית מוסול, וילאיית בגדאד ווילאיית בצרה. לונדון ופריז רבו על השלל המזרח תיכוני, לאור מרבצי הנפט העשירים בו, ובסופו של דבר קיבלה הממלכה את המנדט על הטריטוריה הזו, "המנדט על מסופוטמיה".
בריטניה ועיראק חתמו על הסכם ב-1930 שעיגן את עצמאותה של האחרונה ואת המשך הקשרים בין המדינות, כשהוא אמור היה להבטיח ללונדון תמיכה של בגדאד במקרה של פרוץ מלחמה וכן להשאיר בידיה שני בסיסים חיוניים. הממלכה האירופית לא הייתה אהודה על מרבית הציבור העיראקי, שסלד ממשפחת המלוכה ההאשמית שהומלכה עליו בידי הבריטים וגורמים לאומניים, שביקשו לעצב מחדש את דמותה של המדינה החדשה שנולדה באבחת סרגלים ועטים מערביים.
שנות ה-30, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, היו סוערים גם בעיראק. ב-1933, שנת עלייתם של הנאצים בגרמניה, מת המלך פייסל, בעל בריתם של הבריטים, והממלכה העיראקית נכנסה לתקופה של אי-יציבות והפיכות מרובות. המלך ראזי היה דמות חלשה, וכל מחנה ניסה לדחוף אותו לכיוונו.
ב-29 באוקטובר 1936 התרחשה הפיכה צבאית בהובלת בכר סדקי, קצין לאומני שהתנגד להשפעה הבריטית והיה מעורב בדיכוי התמרדויות של אשורים ושיעים במהלך העשור. פוליטיקאים פרו-בריטים חוסלו או יצאו לגלות, והמלך איבד מסמכויותיו. למרות ההסכמים עם בריטניה, הוא רכש נשק מגרמניה הנאצית ומאיטליה הפשיסטית ואף תמך בערבים בעת המרד הגדול בארץ ישראל. הוא שרד בתפקיד פחות משנה, לאור החיכוכים בין הקבוצות השונות והיריבות שהביאו לעלייתו מלכתחילה, והוא נרצח בעת שהיה בדרכו לטורקיה.
אחד הקושרים משורות הצבא היה סלאח א-דין א-סבאע, שיחד עם שלושה קולונלים נוספים הרכיבה את מה שכונה "המרובע המוזהב", קבוצה לאומנית פרו-נאצית שבחשה בפוליטיקה במהלך שנות ה-30 וה-40. הם היו מנהיגי "מעגל השבעה", קבוצה רחבה יותר של קצינים ערבים סונים בצבא עיראק שהושפעו רבות השגריר הגרמני פריץ גרובה. הוא קידם את התעמולה הנאצית ואף הביא לתרגומו לערבית של "מיין קמפף" של אדולף היטלר.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התחזקה כוחה של הקבוצה הלאומנית והיא תמכה בהפיכה שהנהיג באפריל 1941 הפוליטיקאי הלאומני ראשיד עלי אל-כילאני, שכיהן כראש ממשלה מוקדם יותר באותה שנה ובשתי קדנציות נוספות. העוצר נמלט לארץ ישראל, ובעיראק התבסס משטר אוהד לנאצים ועוין לבריטים. עיראק אף אירחה את המופתי הפרו-נאצי חאג' אמין אל-חוסייני, שגורש מפלשתינה על ידי הבריטים.
הבריטים לא יכלו להרשות לעצמם לאבד את האחיזה במקום אסטרטגי שכזה. הם חששו שהנאצים ינסו לפרוץ לשטחי האימפריה שלהם באסיה דרך המזרח התיכון. אחרי כיבוש צרפת בידי הנאצים והקמת משטר וישי, התחזקה ההשפעה של מדינות הציר בסוריה ובלבנון והלאומנים בעיראק שאבו מכך עידוד. אלו קיוו לעזרה גדולה יותר מהנאצים, אך הם היו עסוקים בזירות אחרות והסיוע ששלחו היה שולי. הבריטים הצליחו להכניע את המשטר הפרו-נאצי בתוך חודש, אך עבור היהודים בבגדאד היו אלו חדשות מבשרות רעות.
עם הניצחון הבריטי, נפלה עיראק לכאוס עם התמוטטות המשטר הפרו-נאצי והיעדר השלטון. כמו במקרים רבים במקומות אחרים, היו שהטילו את האחריות על היהודים.
"היטלר הורג את החיידקים היהודיים"
ב-1 ביוני, ערב חג השבועות, החלו הפרעות נגד יהודי בגדאד שנמשכו יומיים. על פי נתוני "יד ושם", נרצחו 179 ו-2,118 נפצעו במעשי זוועות שכללו רצח של תינוקות, נשים וזקנים. נכסים בבעלות יהודים נבזזו ומאות בתים נהרסו. מאות מתפרעים נהרגו בדיכוי המהומות, שהושוו לאירועי ליל הבדולח בגרמניה, אך המחלוקות ההיסטוריות סביב המאורעות לא חלפו עם השנים.
רבים רואים בפרהוד - הכינוי למאורעות, מונח שפירושו בערבית הפחדה ברוטלית של נשלטים - נדבך ישיר לשואה, תוצר האנטישמיות שלא דילגה גם על מדינות ערב. ההשפעה הנאצית על המשטר הקיצוני של כילאני התבטאה בתעמולה קיצונית וארסית נגד יהודים. בתחנת הרדיו המקומית, "רדיו ברלין", שודרה תעמולה אנטישמית באופן קבוע ועל הקירות נכתבו סיסמאות נגד היהודים כמו "היטלר הורג את החיידקים היהודיים". על חנויות של מוסלמים נכתב שהם כאלו, וכמה ימים לפני תחילת הפרעות בתיהם של יהודים סומנו בצבע אדום.
יונס א-סבוואי, שר בממשלה שהיה אחראי על בגדאד ובעל עמדות פרו-נאציות קיצוניות, זימן את מנהיג הקהילה המקומית, הרב ששון כדורי, יומיים לפני הפרהוד. הוא המליץ לו שעל היהודים להישאר בבתיהם בימים הקרובים, אם כי לא ברור אם ידע על הכוונה לפגוע בהם או שחשש שהתסיסה בעיר תגיע לכך. היהודים הואשמו על ידי תומכי המשטר הקורס כי סייעו לחיל האוויר הבריטי בשידור אותות רדיו ושהפיצו תעמולה בריטית.
בעקבות הכיבוש הבריטי, שב לשלטון בבגדאד הנסיך עבד אל-הילה, שהיה העוצר מאז שהמלך ראזי נהרג בתאונת דרכים ב-1939 ויורש העצר, פייסל, היה קטן מדי מכדי למשול בעצמו. הוא סולק על ידי אל-כילאני, בשל היותו פרו-בריטי, ושהה במשך התקופה הקצרה של שלטונו בירושלים, אז תחת המנדט הבריטי. הוא יצר קשר עם הסוכנות היהודית כדי לתאם את ההתנגדות למשטר הפרו-נאצי בבגדאד, ועם חזרתו למדינה יצאה לפגוש בו משלחת של הקהילה היהודית בארמון הפרחים.
המשלחת הותקפה ב-1 ביוני על ידי חיילים עם חצייתה את גשר אל-חר, ומשם התפשטו המהומות לשכונות א-רסאפה ואבו ספיאן. למחרת, גורמים בשורות משטרת עיראק חברו לפורעים, שרפו חנויות והרסו בית כנסת.
השאלה אם היו אלו פרעות ספונטניות או כאלו שתוכננו מראש נותרה ללא הכרעה, עד היום. יש המציינים את העובדה שחלקים מהאוכלוסייה המקומית גוננה על היהודים מפני הפורעים.
"הורידו את היהודים מהאוטובוסים ושחטו אותם", נזכר הסופר סמי מיכאל, יליד בבגדאד, בסרט תיעודי שפורסם בשנה שעברה בתאגיד השידור "כאן". הוא סיפר שניצל בזכות העובדה שלבש את מדי תנועת הנוער המקומית, שהובילה את הפרעות.
מרדכי בן פורת, מראשי המחתרת הציונית בעיראק, סיפר כי שכנתו הצילה את חייו. "לא היו לנו כלי נשק להגן על עצמנו והיינו חסרי אונים. אז, אשתו של קולונל עאריף מיהרה מביתה עם רימון ועם אקדח וצעקה על הפורעים: 'אם אתם לא עוזבים, אני אפוצץ את הרימון הזה'. בעלה ככל הנראה לא היה בבית, או שהיא קיבלה ממנו הוראות להגן עלינו או שהיא החליטה על דעת עצמה. הם התפזרו, והיא הצילה את חיינו".
בשעות אחר הצהריים ב-2 ביוני, הכוחות הבריטיים התערבו כדי להשיב את הסדר על כנו. הם ירו בפורעים והטילו עוצר בבגדאד. גם כוחות הביטחון העיראקיים, בפיקודו של העוצר החדש-ישן, פתחו באש לעבר ההמון והרגו מאות אנשים. על פניו, הבריטים היו יכולים להתערב מהר יותר כדי לעצור את שפיכות הדמים ואת האלימות נגד היהודים.
האחריות הונחה על כתפיו של קינאהאן קורנווליס, השגריר הבריטי בעיראק. קורנווליס, יליד ארצות הברית, היה בנו של הנוסע והמשורר שנשא את אותו השם. הוא הוצב במקומות שונים במזרח התיכון ובצפון אפריקה שבה שלטה האימפריה הבריטית והצטרף לשורות "המשרד הערבי" שהקים שר החוץ הבריטי מארק סייקס - שגיבש את הסכם סייקס-פיקו - ויעודו היה לפעול נגד העות'מאנים הקורסים.
הקריירה שלו התפתחה במקביל להתעצבותה של עיראק, שאת הלאומיות המלאכותית שלה עזר לטפח. הנסיך פייסל מהשושלת ההאשמית סולק מכס המלוכה בסוריה, ובמקום זאת קיבל לידיו את הטריטוריה שעליה הוקמה עיראק. ב-1933 עזב את עיראק אחרי שחברה לחבר הלאומים, אך נשלח אליה שוב בהוראת ראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל ב-1941 עם התחזקות הכוחות הלאומניים והפרו-נאצים.
לפי טוני רוקה, כתב "סאנדיי טיימס" שפרסם ספר על המעורבות הבריטית בעיראק - "זיכרונות מעדן" - השגריר סירב לבצע את ההנחיות שקיבל ממשרד החוץ בעת הפרהוד. הוא דאג שמא יראו בממשל המלוכני החדש-ישן שיוקם במקום זה של אל-כילאני כבובה של הבריטים, ועל כן מנע מהכוחות הגדולים של הצבא הבריטי להיכנס לעיר. לפי אותו הספר, הוא אף שיחק ברידג' במעונו בזמן הטבח ביהודי בגדאד.
אחרי הזעזוע, התפתחו שני זרמים בקרב יהדות עיראק - תומכי הציונות מחד ותומכי הקומוניזם מנגד, שפעלו במחתרת גם אחרי נפילת המשטר הפרו-נאצי. על אף שהיה זה שלטון המקורב לבריטים, עיראק התנגדה להקמת מדינת ישראל ושלחה כוחות שלחמו במדינה הצעירה במלחמת השחרור. עם זאת, בתחילת 1950 כבר אפשרה את יציאתם של היהודים. בסופו של דבר, כעשור אחרי הפרהוד, מרבית הקהילה היהודית לעיראק עלתה לישראל, במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה".
קרב משפטי
בישראל, סיפוריהם של יהודי ערב שעברו פרעות על ידי תומכי הנאצים ובעלי בריתם, נדחקו בעשורים הראשונים לקיומה לשוליים בנרטיב השואה. הם ביקשו שיראו בהם חלק מהסיפור הכולל של התקופה, של הניסיון להשמיד את העם היהודי ואת זהותו. לא רק מבחינה חינוכית, אלא גם משפטית - ניצולי הפוגרום דרשו שיכירו בהם כזכאים לפיצויים במסגרת "חוק נכי רדיפות הנאצים" שהתקבל ב-1957, אך הגביל את הזכאים לפיצויים רק למי שנפגע מהנאצים בשטחי הרייך - גרמניה ושטחי הכיבוש שלה ברחבי אירופה - או בגרורותיה. המדינה קבעה כי עיראק לא עונה על ההגדרות האלו, והערכאות המשפטיות קיבלו את העמדה הזו ולא של שורת היסטוריונים שתמכו בעמדה המנוגדת.
בפסק הדין, תיארו השופטים את המורכבת שבפרשה הכאובה.
"זהו כתם שחור בהיסטוריה היהודית האנושית, ויש לו מקום חשוב בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי", קבעו שופטי העליון בהחלטתם לפני שנה, אך קבעו באותה הנשימה שלא ניתן לפרש את החוק כך שיחול גם על נפגעי הפרהוד ובכך דחו את 575 המערערים שביקשו לקבל פיצויים. הם נדחו תחילה על ידי הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר, על ידי ועדת הערר ועל ידי בית המשפט המחוזי בחיפה.
"במשך שנים רבות נותרו העוולות והסבל שנגרמו ליהודי המזרח והבלקן בתקופת מלחמת העולם השנייה בשולי הנרטיב של השואה. נדרשו שנים של מחקר היסטורי ושל דיון ציבורי כדי לתת קול ושם לפרק חשוב וכואב זה. אנו מבקשים להטעים כי דחיית הערעור שבפנינו אין משמעה נסיגה מההכרה בדבר חומרתם של אירועי הפרהוד, ואף לא ממקומם כחלק מן האסונות שפקדו את העם היהודי בתקופת מלחמת העולם השנייה. ברי כי המשא שנושאים עימם הקרבנות, כבד מנשוא".
השופטים הדגישו בהחלטתם כי על הכנסת או הממשלה להכניס שינויים בחוק או לקבל החלטה מנהלתית כפי שנעשה במקרים אחרים בעבר, אך בשנה שחלפה מאז לא נעשה דבר והוויכוח ההיסטורי לא נשלם, גם אם נסתם עליו הגולל בפן המשפטי.