ביום בו פרצה מלחמת העולם השנייה הבינו היינץ אברהמזון והוריו, תושבי ברלין, כי הם כלואים בתוך מלכודת. "אתה יושב בתוך מדינה שלא רוצה אותך וגם לא יכול לברוח ממנה. רואה את האסון מגיע ויודע שאין שם עתיד יותר. אתה נמצא בידי האויב שלך והוא יכול לעשות בך כרצונו", סיפר.
הנער היינץ אברהמזון, ולימים צבי אבירם, מרד בגורל האכזרי הזה: נער יהודי בודד בעולם, שירד למחתרת בתוך לוע הארי, בברלין - והצליח לשרוד את מלחמת העולם השנייה.
בסוף השבוע שעבר הוא הלך לעולמו, בגיל 93.
לכתבות נוספות במדור "שיר לכת"
הוא נולד בשנת 1927 בברלין להוריו ארתור ומרגריטה. שנתיים וחצי לאחר מכן נולדה אחותו, בטי. הייתה זאת משפחה יהודית חילונית, שמעורה בחיי העם הגרמני. "בני האומה", כהגדרת צבי בעדות שצולמה על ידי יד ושם. ארתור אברהמזון אף לחם בשורות הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה.
בהתאם, ציונות לא עמדה על הפרק, וארץ ישראל לא עלתה על שולחנה של המשפחה כמין יעד נכסף. חגים יהודיים נחגגו יחד עם המשפחה המורחבת, ואבי המשפחה אף היה השמש של בית הכנסת, שבו שימש חברו מימי המלחמה כחזן.
עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון ב-1933 החלו החיים הבטוחים והיציבים להתערער. "סבלנו מהתגרויות, בעיקר מצד המורים בבית הספר", סיפר צבי. באפריל אותה שנה הוכרז יום חרם על חנויות היהודים.
"כל העולם התהפך מול עיניו של אבא", תיאר צבי את הזעזוע. "הוא, שלחם בשורות הצבא הגרמני, לא היה יכול לעכל את השנאה הזאת והוא התמוטט. יותר לא היה מסוגל לעבוד". החנות נסגרה, ועול הפרנסה נפל על כתפי האם, שעבדה כתופרת.
המשפחה נקלעה לחיי עוני. במקביל, נוכח האנטישמיות, צבי נאלץ לעזוב את בית הספר בו למד ועבר ללמוד בבית ספר יהודי. ברחוב היה נתון להשפלות והתגרויות, ונקלע לקטטות. הוא זכר היטב את מראות ליל הבדולח ב-1938 בשעה שהיה במרכז העיר. "רצתי הביתה רועד בכל הגוף ובוכה ואמרתי לאמא: 'הם הורסים ושורפים הכל'. מה יכול להרגיש באותו רגע ילד בן 11. איך הוא יכול להבין למה עושים דבר כזה? הוא לא יכול להבין את העולם", סיפר בעדותו.
השמיים הלכו והתקדרו. הילד צבי קלט את חוסר האונים שבו היו הוריו נתונים. עזיבת דוד אהוב לארגנטינה הבהירה לו סופית כי מה שהיה - לא יהיה עוד. "הפכתי לזאב בודד", סיפר. "החלטתי לעשות דברים שנאסרו על יהודים, לדוגמה: הייתי נכנס לראות סרטים בבתי קולנוע". ההורים עוד הצליחו לחלץ את אחותו, בטי, במשלוח הילדים (קינדרטרנספורט) שיצא לאנגליה, ומשם היא נשלחה לאוסטרליה. עבור צבי לא נותר מקום באותו משלוח.
גשם שחור על ברלין
עם פרוץ המלחמה חולקו לתושבי ברלין תלושי מזון. התלושים שקיבלו היהודים אפשרו קבלת מזון במשורה, וכל זאת בשעה בודדת ביום, בשעות אחר הצהריים, בהן כבר לא נותר דבר על המדפים. ב-1940 עוד חגגה המשפחה בר-מצווה לצבי, ואחרי העלייה לתורה נפגשה כל המשפחה המורחבת בדירה של ארתור ומרגריטה. "אחרי שלוש שנים, חוץ ממני - כל מי שבדירה כבר לא יהיה בין החיים", סיפר.
במרץ 1941 נשלחו בני המשפחה לעבודות כפייה שונות בעיר, כל אחד בשעות שונות של היממה. צבי עבד במפעל מעשר בלילה ועד שש בבוקר. "לא היו כבר חיי משפחה. בקושי ראינו אחד את השני. אלו היו חיים אומללים", סיפר. הגזירות הלכו והחמירו, וכשהיהודים נדרשו לענוד טלאי צהוב, צבי סרב לעשות זאת.
בסתיו של 1943 החלו הגירושים מזרחה, לגיטאות ולמחנות השמדה. הוריו של צבי נלקחו על ידי הגסטאפו - אך הוא עצמו הצליח לחמוק מידיהם. על פי ההוראה שאנשי הגסטאפו מסרו לשכנים, היה עליו להגיע למקום בו רוכזו היהודים. "הייתי צריך להחליט אם אני הולך להורים או מתנתק מהם ונשאר לבד. החלטתי להישאר לבד. הלכתי ברחובות ברלין בין הרבבות שהלכו ברחובות, והייתי בודד, ללא אף אחד".
דרך חבר לעבודה במפעל, צבי חבר לאיש קשר של המחתרת הקומוניסטית בברלין, שדאג לו למקום לינה בבקתה מחוץ לעיר. בתמורה היה עליו לחלק בעיר כרוזים נגד המשטר. "זה היה פחד אלוהים. הרגליים רעדו לי, זה היה טירוף", הוא תיאר את המשימה המסוכנת. במקביל הוא הצטרף לקבוצה מחתרתית קטנה בשם "החוג הציוני", שהייתה מתכנסת לפעילויות תרבות ופעלה לסייע ליהודים שניסו להימלט לשווייץ.
צבי היה מתחבא לעתים בביתה של מארי גרונברג, נוצרייה שהייתה נשואה לקרוב משפחתו. היא החביאה בבית עוד מספר יהודים לאורך המלחמה. גרונברג נתנה לו תלושי מזון שעזרו לו להתקיים, כמו גם לסחור בהם בשוק השחור עבור כסף, שיועד גם לחבריו.
אולם, הלשנה של אחד מאנשי השוק השחור הביאה למעצרו על ידי הגסטאפו. הוא הוכה קשות ואיבד את שיניו הקדמיות עוד לפני שהחלה החקירה. אולם, כשנחקר לא הסגיר אף אחד מחבריו. "כך נהגנו. כל אחד הגן על השני", אמר. ב-1 בינואר 1944, בחסות ההפצצות על העיר, ברח מהכלא עם שישה עצירים נוספים ומצא מסתור. "העשן התערבב עם הגשם והיה גשם שחור על ברלין. העיר הייתה תוהו ובוהו", הוא תיאר זאת.
בחוג הציוני התיידד צבי עם מנהיג הקבוצה, גד בק. במרץ 1945 השניים נעצרו יחד על ידי הגסטאפו. "עברתי חקירות על ידי הקצינים הגרועים ביותר", סיפר. במקביל, הצבא האדום התקרב לברלין ולפני שהעיר נכבשה נכנסו לתאו שני קציני גסטאפו. "אתה יודע שאני יכול לתקוע לך כדור בראש ממש ברגע האחרון", אמר אחד מהם כשהוא שולף את אקדחו. "כמעט התמוטטתי, הייתי חצי מת", הוא סיפר. אולם, זה השיב לבסוף את האקדח לחגורתו. שני הקצינים יצאו, והשאירו את התא פתוח.
צבי וגד יצאו לרחוב. הם היו חופשיים. "לא הייתה שמחה, זו הייתה הקלה", הוא תיאר את תחושת החופש, אחרי שנים קשות כל כך, "הייתי סחוט, כל מה שרציתי זו מנוחה". כעבור זמן מה גילה שהוריו נלקחו לאושוויץ, ונרצחו שם. כשהוא לבדו, נהגו בו בק וקרוביו כבן משפחה. השניים התגלגלו למחנה עקורים, שם השתתפו במפעל "הבריחה" מאירופה, להעלאת שארית הפליטה לארץ ישראל.
"לא היה בו כעס. הוא היה עסוק בהישרדות"
בחודש מאי 1948 הגיע גם צבי לארץ ישראל, ימים ספורים לפני הכרזת העצמאות. עם בואו חלה בשחפת, וסבל ממצב בריאותי קשה לאורך תקופה ממושכת. גם הקליטה בארץ לא הייתה קלה. "החיים לא היו פשוטים לניצולי שואה", אמר על כך.
כדי להתפרנס למד נגרות והקים נגריה ביפו. הוא נחשב כבעל מקצוע עם איכויות גבוהות. כשהיה בן 40 פגש את אסתר, עולה מעיראק, והשניים נישאו והתגוררו בחולון. כל החיים היה לי מזל וכך גם היה כשפגשתי את אסתר", אמר. לזוג נולדו שלושה ילדים: שגיא, מירב וענבל, שהפכו אותם לסבא וסבתא ל-11 נכדים.
לאורך כל השנים אבירם עבד. אחרי שסגר את הנגרייה עבד בבית מלון, ולאחר מכן כמורה לנגרות בבתי ספר, ובשנים האחרונות כמדריך לנגרות בדיור מוגן לגימלאים - שם עבד עד שפרצה מגיפת הקורונה, והחוג נפסק.
ילדיו אמרו כי במשך שנים ארוכות לא סיפר על מה שעבר עליו. לדבריהם, רק בסביבות גיל 70 החל להיפגש עם פסיכולוג והחל לפרום את קשר השתיקה. אז, העברת הסיפור שלו ושל חבריו לחוג הציוני הפכה להיות משימה עבורו. הוא גולל את סיפורו בישראל, ומדי שנה נסע לגרמניה להעיד גם שם.
ילדיו אמר כי למרות מה שהעם הגרמני עולל למשפחתו, הוא לא חש תחושת בגידה. "אולי לא היה לו זמן לעסוק בכך. הוא היה עסוק כל הזמן בהישרדות. לא היה בו כעס. כן היה לו חשוב להזכיר את כל שמות חבריו. הוא ראה בכך מעין מפעל הנצחה עבורם והוא הדגיש כי הישרדותם הייתה בזכות עבודת צוות וחברות", אמרו הילדים.
בעדותו אמר אבירם: "המוטו שלי בחיים הוא שצריך להאמין שאף פעם המצב לא אבוד. תמיד צריך למצוא דרך להתגבר על הבעיות". בסוף השבוע הוא הובא למנוחות בבית העלמין ברעננה.