שיר לכת

הפטריוט שהקדיש את חייו "לעיר הכי ישראלית", ולא חדל להתנדב עבור תושביה

יהונתן סביון נולד במרוקו ועלה לאחר קום המדינה, והיה למזכיר הפועלים באשדוד. במהרה הפך למזכיר המועצה, שהייתה לעירייה - תפקיד שמילא כ-15 שנה. אחרי כן הוביל מאבקי סביבה ופעל בשלל מסגרות למען תושבי העיר. בחודש שעבר מת בגיל 93: "היה משרת-ציבור במלוא מובן המילה"

  • אשדוד
בווידאו: החייט המיתולוגי של ואדי סאליב (מתוך: "דגל שחור בעיר האדומה"; בימוי, צילום והפקה: אורי לוי)

יהונתן סביון הקדיש את חייו לעיר אשדוד. הוא היה המזכיר הראשון של המועצה המקומית, ובהמשך של העיריה, ולאחר פרישתו התנדב בשלל ארגונים למען תושביה. הוא היה פטריוט של העיר בכל נימי נפשו, שכבר לפני יותר מ-50 שנה הוגדר בכתבה בעיתון "'מיסיונר' ושגריר טוב של אשדוד".

בנו, יוסי סביון, מספר כי אביו "היה גאה להיות ממקימי העיר הכי ישראלית והכי יפה בארץ". בחודש שעבר הוא הלך לעולמו בעיר, והוא בן 93.

נאבק כדי שאחיו שיוכל לעלות לארץ. סביון (צילום: באדיבות המשפחה)

סביון נולד בשנת 1927 בעיר צפרו שבמרוקו, ליד פאס, להוריו חנה ושלום סיבוני - אחד מתוך שישה ילדים - שלושה בנים ושלוש בנות. בעיר פעלה בתוך המלאח (הרובע היהודי - א"א) קהילה יהודית מגובשת, שקיימה מוסדות דת, חינוך ורווחה משלה. יהונתן היה הבן השני, אולם היות ואחיו הבכור היה חרש ועיוור, הוטל על יהונתן למסייע בענייני המשפחה. עול גדול עוד יותר נפל עליו כשהיה בן 15, לאחר מות אביו.

לאחר מותו של האב, שסחר בתבלינים, נקלעה המשפחה למצוקה כלכלית. לצד גידול שישה ילדים החלה האם חנה לעבוד בעבודות מזדמנות כזיקוק אלכוהול ותפירה. "היא הייתה לביאה אמיתית והחליטה שתעשה הכל כדי שהילדים יזכו לחינוך הטוב ביותר, למרות המצב הכלכלי", אמר שלום (צ'רלי) סביון, בנו של יהונתן.

הילדים למדו בעיר בבתי הספר "אם הבנים" ו"אליאנס". את לימודיו התיכוניים עשה יהונתן בעיר הגדולה פאס, מרחק של 28 קילומטרים מספרו. במשך השבוע גר שם, ובסופי השבוע שב הביתה.

"משרת ציבור במלוא מובן המילה"

ב-1947 הגיעו לעיר שליחי הסוכנות היהודית והחלו לרקום קשרים בקהילה היהודית. אחד מאחיו של סביון, שמואל, נשבה ברעיון הציוני והעפיל לארץ באונייה "יהודה הלוי", שגורשה על ידי הבריטים לקפריסין. כעבור שנתיים החליטו האם ויהונתן כי שאר המשפחה תצטרף אליו בישראל.

המסע לישראל החל במעבר לאלג'יר, ומשם המשיך למרסיי שבצרפת. אלא ששם, במחנה המעבר, נתקלו בני המשפחה בקשיים - ועדה שהורכבה משליחים שהגיעו מישראל ושפעלה במחנה קבעה כי האח הבכור, ציון, לא יוכל לעלות לישראל משום ש"אינו שומע, אינו מדבר ואין לו רגש". בעקבות זאת, האם הבהירה כי תישאר עם בנה במחנה.

יהונתן ביקש להיפגש עם אנשי הוועדה ולפגישה הגיע עם האח ציון. בתחילה הוכיח להם שלאחיו יש חוש שמיעה, ולאחר מכן, כשהטיח בחברי הוועדה כי הם יגרמו לאחיו להישאר לבד במחנה, האח ציון פרץ בבכי. זו הייתה ההוכחה כי הוא חש ומבין.

"מקבל כל אדם בסבר פנים יפות". סביון בלשכתו (צילום: באדיבות המשפחה)

המשפחה הגיעה לישראל באונייה "טמפה" ושוכנה במחנה כורדני, ששכן בתחומי קריית מוצקין של היום. לצד השתלבותו בעבודה בדואר, החל יהונתן ללמוד בבית ברל. בינתיים נישא ונולדו לו שני בנים - שלום (צ'רלי) וקובי. אחרי שנפרד מאשתו הראשונה, הוא התחתן בשנית ונולד לו בן נוסף, יוסי. ב-28 השנים האחרונות חי עם בת זוגו, רנה.

עם סיום לימודיו הגיש מועמדות לתפקיד מזכיר הפועלים באשדוד, אז מועצה מקומית עם פחות מאלפיים תושבים. הוא התקבל לתפקיד - והמשפחה עברה לשם ב-1962. כעבור זמן קצר מונה לתפקיד מזכיר המועצה המקומית, תפקיד שמקביל היום למשרת מנכ"ל רשות מקומית.

בכתבה בעיתון "הבוקר", ב-1964, נכתב על סביון כי "הוא מצטיין ביחסי ציבור לעיר והוא מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, מדריך, יועץ ומכוון". בין המיזמים שהוביל היה גיבוש גרעין של כעשרים משפחות יהודיות בצרפת והבאתן לאשדוד, לדיור ופתרונות תעסוקה שהוכנו מראש. הוא מילא את תפקיד מזכיר העירייה עד שנת 1978, כשבמהלך שנות עבודתו, ב-1968, הפכה אשדוד ממועצה מקומית לעיריה. בתקופה עמדו בראש הרשות המקומית רוברט חיים, אבנר גרעין וצבי צילקר. בנו, שלום (צ'רלי), סיפר כי אביו היה "משרת ציבור במלוא מובן המילה".

יקיר העיר

עם סיום עבודתו בעירייה הקדיש סביון זמן ניכר לפעולות התנדבות רבות בעיר. הוא כיהן כיו"ר הפורום הציבורי לאיכות הסביבה באשדוד; ראש מטה מל"ח (משק לשעת חירום) בעיר; ממונה על קשרי חוץ עם הערים התאומות של אשדוד; חבר בתנועה לארץ ישראל יפה; חבר בפורום הכלכלי שליד העירייה; פעיל לתיעוד העיר; יו"ר מועדון הברידג'; וחבר בוועד המנהל של הקאנטרי קלאב ברובע י"א.

כיו"ר הפורום הציבורי לאיכות הסביבה-אשדוד הוא אף הוביל מספר מאבקים סביבתיים, בעידן שבו המאבק הירוק טרם תפס מקום חשוב בשיח הציבורי. בין היתר, הוא הוביל את ההתנגדות להפיכת מזנון בחוף הים למבנה לא-חוקי של ארבע קומות, ומחה נגד זיהום נחל לכיש ונגד תכניות בנייה בגבעה שהייתה מוכרת באשדוד כ"גבעת הטילים". מאבק זה נחל הצלחה: תכניות הבנייה ירדו מהפרק, ולימים הפכה הגבעה לפארק הבילויים הפופולרי "אשדוד ים".

עוד בוואלה!

"אלפי תלמידים חסו בצילו": המחנך האהוב שהיה לראש העיר של עכו

לכתבה המלאה

"בכל מקום הוא בלט בחיוכו, בהיותו מעורב ודעתן ובתרומתו האישית והמיוחדת למסגרות וארגונים רבים", כתב עליו ראש עירית אשדוד, ד"ר יחיאל לסרי.

לאורך כל השנים היה סביון גם חבר פעיל במפלגת העבודה. "המפלגה הייתה חשובה לו מאוד", אמר בנו יוסי. "הוא היה איש מחנה פרס, האמין ותמך בדרכה המדינית והחברתית של המפלגה והיה בעל תפיסת עולם ליברלית".

בנוסף לכל אלה, מונה סביון על ידי שאול בן שמחון לתפקיד מנכ"ל ארגון יוצאי צפון אפריקה בישראל. הבן שלום אמר כי אביו היה גאה מאוד במוצאו, והייתה לו ביקורת על כך שתרבות יהדות מרוקו נדחקה לשוליים. יחד עם זאת, לדבריו, אביו לא חש מצוקה או קיפוח וראה עצמו שווה בין שווים. ובכל זאת, כשחש אחרים מופלים על רקע מוצאם, הוא הצטרף בשנת 1985 לשביתת רעב שקיימה במשך שבועיים בירושלים קבוצת עולים מאתיופיה, במחאה על תהליך גיור שנכפה עליהם.

לוחם סביבתי. סביון (צילום: באדיבות המשפחה)

בשנת 2001 הוענק לסביון תואר יקיר העיר אשדוד. "הוא השקיע את כל מרצו, השכלתו וניסיונו לבניית מינהל יעיל ותקין", נכתב בין הנימוקים להענקת התואר.

"כל הפעילות שלו הייתה למען הקהילה ולמען העיר", אמר הבן, יוסי. לדבריו, "זה היה חלק ממנו: מעורבות, אכפתיות, רגישות לנושאי סביבה ומינהל תקין. הוא המשיך לראות עצמו משרת ציבור. כשהיה צריך להיאבק למען נושאים שונים, הוא לא חשש להתעמת ולא נרתע".

סביון טייל הרבה בישראל ובחו"ל ולאורך שנים ארוכות הקפיד על פעילות ספורטיבית יום-יומית, בכל תנאי מזג-אוויר, שכללה צעידה ארוכה לאורך חוף הים ובדיונות של אשדוד, ושחייה במי הים.

לפני חודש הלך לעולמו. הוא הותיר אחריו את בת הזוג, רנה, שלושה בנים, שבעה נכדים ונינה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully