החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט אתמול (חמישי) שלא לפתוח בחקירה בפרשת המניות מתפרשת על פני 12 עמודים. היא מפורטת ומנומקת, אלא שבסופו של דבר, אין בה תשובה לשאלה אחת: מדוע קיבל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מבן דודו, נתן מיליקובסקי, טובת הנאה בשווי יותר מעשרה מיליון שקלים, שהוסוו כעסקת מניות. מהבחינה הפלילית, ההחלטה בהחלט עומדת על רגליה, ובוודאי תעמוד בקלות בפני עתירה לבג"ץ. מהבחינה הציבורית - זה פשוט לא מספיק.
הרקע העובדתי במסמך, מאשר את מה שהתגלה בשורת פרסומים עיתונאיים בשנים האחרונות, וכן בהחלטת ועדת ההיתרים מהשנה שעברה. העיקר הוא כי באוגוסט 2007 קנה נתניהו ממשפחת בן דודו, נתן מיליקובסקי, מניות בחברת אחזקות שהחזיקה בשתי חברות שייצרו תוספי פלדה. הוא שילם עבורן כשני מיליון שקלים וחצי, ושלוש שנים מאוחר יותר מכר אותן בחזרה למשפחת מיליקובסקי - תמורתן כ-16 מיליון שקלים.
עוד בוואלה!
הפערים בין הקניה והמכירה מגלמים רווח של יותר מ-600%, בתקופה שערכה של החברה, על פי עסקאות אחרות, דווקא ירד. מנדלבליט יצא מנקודת הנחה שאכן מדובר בטובת הנאה משמעותית שנתן מיליקובסקי לבן דודו נתניהו, אך סבר שמכירת המניות ב-2010 שיקפה את הערך הריאלי של החברה. המשמעות היא שטובת ההנאה ניתנה עוד ב-2007, כשמיליקובסקי מכר לבן דודו את המניות בהנחה גדולה. זוהי נקודה קריטית.
האפשרות הראשונה הייתה כי מדובר בשוחד, אולם הבדיקה לא מצאה שום אינטרס של מיליקובסקי בישראל שנתניהו יכול היה לקדם ב-2007, כחבר כנסת ויו"ר האופוזיציה. בשנים 2011-2010, כשנתניהו כבר היה ראש ממשלה, מיליקובסקי דווקא פיתח פעילות עסקית בארץ - אלא שהבדיקה מיקמה את קבלת טובת ההנאה ב-2007. כך ירדה מהשולחן האפשרות לחקור את המקרה כחשד לשוחד.
מנדלבליט מציין כי עצם קבלת טובת הנאה משמעותית על ידי איש ציבור עשויה לגבש עבירה של מרמה והפרת אמונים. אלא שהעבירה הזו היא עבירה קלה יותר משוחד, ותקופת ההתיישנות בגינה חלפה עוד לפני התפוצצות הפרשה ופתיחת הבדיקה. כך נפלה גם האפשרות לחקור בגין עבירה זו.
הקשר העקיף הזה לא הספיק
הזווית האחרונה הייתה חלשה יותר מלכתחילה, ובמסגרתה נטען כי ישנו קשר בין פרשת המניות לפרשת הצוללות. הסיבה: חברת תוספי הפלדה שמניותיה הועברו מיד ליד בין נתניהו לבן דודו הייתה ספקית של חברת "טיסנקרופ" - יצרנית הצוללות וכלי השיט. אותה חברה, "גראפטק", ייצרה רכיב פלדה אחד שלא משמש רק לכלי שיט, ולכן לא ברור עד כמה יכולה הייתה חברת הפלדה להרוויח מעסקאות הצוללות וכלי השיט.
הקשר העקיף הזה לא הספיק. יתרה מכך, כלל לא ברור האם נתניהו היה מודע אליו, וכשמיליקובסקי נחקר על הנושא במסגרת פרשת הצוללות, הוא השיב כי נתניהו ידע באופן כללי שהוא עוסק בתחום הפלדה. וכך נשארה השאלה העיקרית ללא מענה: מדוע קיבל נתניהו טובת הנאה בשווי יותר מעשרה מיליון שקלים מבן דודו.
ההסבר שסיפקו לכך נתניהו ומיליקובסקי הוא שמדובר ב"מסורת", שהמשיכה עוד מנוהג של אביו של מיליקובסקי לתת כספים לאביו של נתניהו. מדוע אם כך, תמך בן הדוד מאמריקה רק בנתניהו ולא באחיו? לדבריו, "ביקש להקל בכך על נתניהו ו'לשחרר' אותו מדאגות כספיות בשעה שהוא ממלא תפקיד ציבורי חשוב". ואם אכן כך היה, מדוע הוסוותה טובת ההנאה כעסקת מניות? הציבור כנראה לא ידע לעולם.
החלטתו של מנדלבליט עונה על כל הדרישות ברמה הפלילית. אלא שברמה הציבורית, העובדה כי נתניהו קיבל טובת הנאה שבהחלט עשויה להיות עבירה של מרמה והפרת אמונים, אך הצליח לרחף מתחת לרדאר של מערכת האכיפה עד תום תקופת ההתיישנות - היא תשובה שקשה להשלים עמה.
בעבר היו יועמ"שים שפעלו אחרת. כשאליקים רובינשטיין החליט לסגור את "פרשת ההובלות" מבלי להגיש כתב אישום נגד נתניהו - הוא ליווה זאת בביקורת חריפה על התנהלותו, והבהיר כי "תדמיתו של השירות הציבורי עומדת בסכנה גם כאשר הדברים אינם מגיעים לרף הפלילי, בשל חסרים ראייתים". כך בחר רובינשטיין לעשות גם כשנאלץ לסגור את פרשת "בר-און חברון", אז קבע בדו"ח המסכם כי "גורמים שהם בחלקם בעלי מעורבות בפלילים בחשו במינוי היועץ המשפטי לממשלה".
מנדלבליט לא הלך בדרכו של רובינשטיין, אלא דווקא בצעדיו של יועץ משפטי אחר. המסמך שפרסם אתמול הזכיר יותר את החלטת קודמו בתפקיד, יהודה וינשטיין, לסגור את תיק חברות הקש של אביגדור ליברמן. גם וינשטיין נמנע מהבעת עמדה. הוא פירט את עיקרי ההחלטה והוסיף: "יקרא הציבור וישפוט".
מנדלבליט הותיר במסמך רמז דומה, כשכתב כי עסק "בשאלה הפלילית, להבדיל משאלות של מנהל תקין או שאלות מתחום האתיקה הציבורית". אבל כשהיועמ"ש לא מוצא לנכון לומר ולו מילה אחת על האפשרות שנתניהו עבר עבירה של מרמה והפרת אמונים, ולא ייתן על כך את הדין בגלל התיישנות - זה בוודאי מאוחר מדי, אבל גם מעט מדי.