תחילת המחאה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו התאפיינה במפגינים מבוגרים בעיקר, דוגמת אמיר השכל ושותפיו, בעשור השביעי לחייהם. מאוחר יותר הצטרפו הצעירים.
ואולם, בהפגנות שנערכו אתמול (שבת) במאות מוקדים ברחבי המדינה בלטה נוכחותם של מפגינים בגילאים מפליגים. נראה כי המפגין המבוגר ביותר היה סגן-אלוף בדימוס אלכס זילוני, ממקימי חיל האוויר הישראלי והמפקד הראשון של בסיס תל-נוף (שאז נקרא עקרון), בן כ-104.
זילוני יצא אתמול בזמן המחאה על כסא הגלגלים שלו לרחובו בשכונת צהלה, והצטרף למפגינים. אודי גזית, טייס קרב בעצמו ובנו של טייס קרב, צעד עם זילוני. "כשהוא הגיע והצטרף אלינו הייתה התרגשות גדולה. תחושה של 'מי אנחנו בכלל לידו?'. הוא איש מדהים שכל חייו רק נתן ונתן למדינה", סיפר גזית. "הוא אמר לנו שהוא הרגיש חובה לצאת להפגין כי אין לנו ארץ אחרת. הוא אמר לנו שהוא כואב, עצוב ומאוכזב ממה שהוא רואה שקורה היום במדינה שלנו".
אל תפספס
בצפון תל אביב ניתן היה לאתר אתמול גם כ-30 דיירים משני בתי אבות באזור נווה שרת, שיצאו כדי להפגין. כולם בשנות ה-80 וה-90 לחייהם.
גם ד"ר ת"פ, בת 96 שהעדיפה שלא להזדהות בשמה המלא, יצאה אמש מדיור מוגן נוסף בו היא גרה בתל אביב, כדי להפגין בפעם הראשונה. "עד אתמול היה לי קשה להגיע להפגנות. אתמול ההפגנה נערכה סמוך לבית הדיור המוגן בו אני גרה בתל אביב - ויכולתי להגיע אליה בעזרת בני משפחה", היא אומרת.
ת"פ נולדה ברומניה ובזמן מלחמת העולם השנייה חיה בגטו צ'רנוביץ - ממנו הצליחה להימלט. "את 'שנות חיי היפות' נתתי להיטלר", אמרה. ברומניה הכירה את בעלה המנוח, שניהם למדו רפואה וב- 1958 עלו לישראל אחרי שנים שהיו מסורבי עליה, ואף ישבו בכלא הרומני בגלל פעילותם הציונית. "כשהגענו לישראל הקליטה היתה קשה מאוד, עבדתי כרופאת עיניים של כל הקריות ולא ידעתי כמעט עברית. אבל בשבילי להגיע לישראל היה כמו להגיע לגן עדן, הייתי מאושרת שסוף סוף הגעתי למקום שהוא הבית שלי ויותר לא יקראו לי יהודיה מלוכלכת".
היא אומרת שבזמן האחרון "מה שקורה פה הוא לגמרי אחר ממה שציפיתי שיהיה במדינה. עם כל הצער שאני כבר הרבה שנים ללא בעלי, אני שמחה לפחות שהוא לא רואה מה שקורה כאן היום". לדבריה,
"כל החברים שלי שאוהבים את הארץ בצורה עמוקה מאוד חשים כמוני. מה שקורה לאחרונה מדאיג אותם. המצב הנוכחי קשה להם".
מתקשים להשלים עם אווירה של סתימת פיות
הרחק משם, בצומת הכניסה לקיבוץ אפיקים, בלטה נוכחותה של לאניה רוזנהוך, חברת אפיקים בת מאה. רוזנהוך אמרה כי יצאה להפגין נוכח חששה ממדיניות של דיכוי ודיקטטורה, והכיוון שאליו המצב הנוכחי עלול להוביל אליו.
רוזנהוך נולדה בפולין בשנת 1920. לפני ארבע שנים נמנתה על מדליקי המשואות ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. בזמן מלחמת העולם השנייה איבדה את בעלה ואת הוריה ושרדה לצד שתי אחיותיה, אחרי שהייתה בגטו ראדום ובמחנות רוונסבריק ואושוויץ. ב-1948 עלתה לישראל, התחתנה בשנית והקימה משפחה. שנים רבות הייתה מורה של נוער עולה ושל חיילים משוחררים.
במהלך ההפגנה אתמול סיפרה באמצעות בתה כי היא עוקבת יום-יום אחרי החדשות. היא אמרה כי המצב הנוכחי במדינה גורם לה דכדוך עמוק ועצב גדול. רוזנהוך סיפרה כי היא מתקשה להשלים עם האווירה של סתימת הפיות.
עד השבוע שעבר נערכה בעמק הירדן הפגנה אחת מרכזית, בצומת צמח. אולם, נוכח ההגבלות החדשות החלו להיערך הפגנות מקומיות. ביום חמישי האחרון, כשנודע לה שמפגינים בכניסה לאפיקים, הגיעה לשם - וכך עשתה גם אתמול.
מעט מערבה משם, בצומת כפר תבור, עמדה יהודית גוטמן, בת 95, עם דגל ישראל בידיה. המפגינים האחרים היו צעירים ממנה בהרבה - מאזרחים בעשור השביעי והשמיני לחייהם ועד לילדים בגילאי ששת הנינים שלה.
היא אמרה כי זו לא ההפגנה הראשונה שבה השתתפה לאחרונה. "אני יוצאת להפגין מדי פעם. קשה לי לעמוד הרבה זמן, אז אני עומדת כמה שאני יכולה עם דגל ישראל וחוזרת הביתה", סיפרה.
גוטמן נולדה בשכונת נווה צדק בתל אביב, ולדבריה לחמה בצעירותה על הקמת המדינה. "בגיל 14 כבר הייתי בהגנה. אחר כך עברתי קורס סיירות והייתי סיירת בהגנה. במלחמת העצמאות שירתתי בגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני כסיירת וכקשרית", סיפרה. באותה מלחמה נהרג אחיה.
"המצב אז היה קשה מאוד, אבל ידענו שיש מי שמנהיג אותנו, לא היינו חסרי אונים כמו היום", אמרה גוטמן. כמי שעוקבת אחרי החדשות דרך הטלוויזיה והעיתונים, היא אמרה שהיא "כואבת את המצב".
"אני לא זוכרת מצב כזה במדינה", אמרה. "נולדתי כאן ונלחמתי כאן והיום אני מודאגת, אנחנו צועדים אל עברי פי פחת. אני יוצאת להפגין עבור ששת ניניי ושבעת נכדיי".