פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נאבקו לשמור על רוח האדם בשואה: אלו הניצולים שידליקו המשואות

      שרה הצילה את אחותה מהשמדה, יהושע שרד את צעדת המוות, חיים הסתתר במחבוא. שישה ניצולים ידליקו משואות לזכר הנרצחים מחרתיים, אז ייפתחו אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. העצרת הממלכתית בירושלים תועבר בשידור חי בוואלה! NEWS

      רוה"מ בנימין נתניהו בטקס לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם, אפריל 2015 (נועם מושקוביץ)
      העצרת הממלכתית ב"יד ושם", בשנה שעברה (צילום: נועם מושקוביץ)

      כבכל שנה, שישה ניצולי שואה ידליקו משואות לזכר ששת מיליוני הנרצחים במהלך העצרת הממלכתית של יום הזיכרון לשואה ולגבורה שיתקיים ב"יד ושם" בירושלים. הפעם, יעמוד הטקס שיתקיים מחרתיים (רביעי) בסימן המאבק על שמירת רוח האדם בשואה.

      שמות המדליקים הם: שרה קיין, רוברט טומשוף, יהושע העשיל, יוסף לביא, חיים גרוזביין ולאניה רוזנהוך. העצרת הממלכתית תועבר בשידור חי בוואלה! NEWS.

      עוד בוואלה! NEWS:
      צעדות 1 במאי ברחבי העולם; הרוג בטורקיה, עימותים בצרפת
      בפתח השיחות על סוריה, מאמץ להפסקת אש בחאלב: "שעות קריטיות"
      60% מהבריטים: ביקורת על הממשלה הישראלית אינה אנטישמיות

      שרה קיין

      ילידת צ'כוסלובקיה, בת 96. גורשה ביוני 1944 למחנה ההשמדה אושוויץ עם הוריה ואחותה אתל, שם הופרדה מהוריה, שנשלחו לתאי הגזים, ונקלטה כאסירה עם אחותה. במחנה סבלה ממחלות רבות אך שרדה בסלקציות, ואף הצליחה להסתייע במכרים על מנת להציל את אחותה מהשמדה. השתיים הועברו למחנה ברגן בלזן, ולאחר מכן שרדו את צעדת המוות למחנה זלצוודל.

      לאחר המלחמה, שבו שרה ואתל לבית ילדותן שבו כבר התגוררו זרים, אך מצאו במקום מחבוא בבית את כוס הקידוש של אביהן וצעיף של אמן. הן עלו לישראל ב-1946. שרה נישאה לאברהם, שאותו הכירה עוד בימי נעוריה בצ'כוסלובקיה, ולהם שלושה ילדים, עשרה נכדים ו-14 נינים.

      רוברט טומשוף

      יליד צ'כוסלובקיה, בן 99. הסתתר במהלך המלחמה בבית אחותו באמצעות מסמכים בדויים, תחת שם נוצרי, בשעה שבני משפחתו נשלחו למחנה אושוויץ. בתחילת 1944 עבר לבודפשט שבהונגריה עם מסמכים בדויים חדשים לאחר שזוהה בצ'כוסלובקיה, שם עבד וניסה לקבל סרטיפיקט לארץ ישראל. הוא נעצר לאחר פלישת הנאצים להונגריה משום שלא הספיק להחתים את תעודת הזהות המזויפת שהשיג והוחלט על גירושו לאוושויץ.

      כשהמתין לגירוש, הצליח לגנוב תעודת מעבר חתומה ולברוח מהכלא. הוא קיבל מסמכי זהות מזויפים חדשים ועבד בבית חרושת, ומשם ברח שוב לרומניה לאחר שהתעוררו חשדות לגבי מוצאו. הוא נעצר ונשלח להונגריה, ולאחר מכן הועבר למחנה העבודה טרגו ז'יו, שבו שהה עד שהצבא האדום שחרר את האזור.

      רוברט השתתף בהקמת מוקד סיוע לפליטים יוצאי צ'כוסלובקיה בבוקרשט, ולאחר מכן שימש מזכיר ההסתדרות הציונית בפראג. ב-1948 עלה עם אשתו, מרים, לישראל, ובה נולדו לשניים בן, בת ושתי נכדות.

      יהושע העשיל פריד

      יליד צ'כוסלובקיה, בן 84. גורש בפסח 1944 על ידי שוטרים הונגרים ואנשי גסטאפו לגטו אונגוואר וכעבור חודש הועבר לאושוויץ. הוא עבד בניקוי קרונות, באיסוף חפצי הנרצחים ובניקוי התעלות הסמוכות לרמפה. בתעלות אלו מצאו יהושע וחבריו דברי ערך ומכרו אותם לאסירים פולנים תמורת אוכל. לקראת סיום המלחמה שהה בשני מחנות נוספים, והוצא עם חבריו לצעדת מוות עם התקרבות הצבא האדום לאזור. הוא חלה בטיפוס, ולאחר השחרור אושפז בבית חולים.

      אחרי המלחמה נסע לביתו שבעיירה וולקה קפושאני ומצא את אחיותיו, רחל, ניצולת אושוויץ, ושושנה ואסתר, שחיו בעת המלחמה בבודפשט בזהות נוצרית. אז נודע ליהושע כי אמו ואחיו התאומים נרצחו בתאי הגז באושוויץ. בפברואר 1948, בתום מסע מפרך, עלה לארץ ישראל באמצעות סרטיפיקט של עליית הנוער. הוא נשא לאישה את רבקה, ולהם שלושה ילדים, 14 נכדים ו-33 נינים.

      יוסף לביא

      יליד לוב, בן 88. יוסף נולד למשפחה בת 19 נפשות שגורשה ב-1942 למחנה הריכוז ג'דו שבמדינה, וב-1944 הגיע למחנה הריכוז ברגן בלזן. בתחילה סירב יוסף לאכול מכיוון שהמזון לא היה כשר, אך לאחר שבוע של רעב נאלץ לאכול כדי להינצל ממוות. במחנה עבר טקס בר מצווה מאולתר שבו הניח תפילין וכיבד את הנוכחים "רק בתפוח אדמה קטן".

      במרץ 1945, במסגרת עסקת חילופי אסירים, הועבר לצרפת ומשם לספרד ולפורטוגל. לאחר מכן, שב לעיר הולדתו בנגאזי, שם פגש חיילים מהחטיבה היהודית הלוחמת בצבא הבריטי, שהציעו לו לעלות לארץ ישראל. הוא התנדב לפלמ"ח ולחם בקרבות על הקסטל במלחמת העצמאות.

      יוסף נשא לאישה את איבון, ולהם בן ובת, שבעה נכדים ונינה. הטלית שקיבל בטקס בר המצווה בברגן בלזן נמצאת ברשותו עד היום.

      חיים גרוזביין

      יליד פולין, בן 79. גורש ב-1942 וגויס לעבודה עד שהתבצעה אקציה בגטו דולהינוב, הנמצאת היום בבלארוס. הוא ובני משפחתו הסתתרו בבור שהיה חפור מתחת לתנור, אך המחבוא התגלה. יושביו אולצו לצאת ונרצחו ביריות ובמכות. חיים ובת דודו רישקה התחבאו בפינות הבור וכך לא התגלו.

      השניים הצליחו לשרוד אקציה נוספת ולבסוף ברחו עם משפחותיהם של דודתם ושכנם ליער. שם, הם הצטרפו לקבוצה של יהודים שברחו מהרציחות שהתחוללו בעיירות סמוכות. ביערות פגשו בפרטיזנים, שביקשו להעביר את קבוצת היהודים אל מאחורי קו החזית. בעת הצעדה הארוכה נקלעה הקבוצה למארב גרמני, וחיים נורה ונפצע ברגלו. דודתו נשאה אותו על גבה אך לבסוף נאלצה להשאירו מאחור. פרטיזנים רוסים מצאו אותו ביער והעבירוהו למרפאתם, שם ניתח אותו רופא יהודי ללא חומרי הרדמה.

      כשעזבו הפרטיזנים, הוא נותר לבדו ונאלץ לשרוד ביערות. לאחר כשנתיים הגיע חיים אל מחנה פרטיזנים והועבר לבית יתומים בלארוסי בשטח משוחרר. הוא למד בפנימייה מקצועית, עבד בנגרות והתגייס לצבא האדום. כשקיבל חופשה, הגיע לדולהינוב ושם שמע מיהודים אחרים בני המקום ששתי דודותיו שרדו והתאחד עמן. בתחילת שנות ה-60 עלה חיים לישראל, נשא לאישה את עליזה, ולהם שני בנים וחמישה נכדים.

      לאניה רוזנהוך

      ילידת פולין, בת 96. כבר בגיל 17 החלה ללמוד באוניברסיטת ורשה, אולם עם פלישת גרמניה לפולין שבה לבית הוריה. ב-1941 נכלאה המשפחה, יחד עם כל יהודי עירם, ראדום, בגטו שהוקם בעיר. אחד מידידיה של לאניה הציע לה להצטרף אליו ולברוח לשטח הכיבוש הסובייטי, אך לאניה סירבה לעזוב את משפחתה. היא נישאה בגטו לחבר נעוריה, אולם נאלצה להיפרד ממנו ולעבור עם שתי אחיותיה, בלה ומניה, למחנה עבודה שהוקם בבית חרושת לנשק. גם שם סירבה להצעתו של פועל אוקראיני להיפרד מאחיותיה ולצאת מהמחנה כדי לחיות בכפר, בזהות שאולה של נוצרייה.

      בשתי אקציות ב-1942 גורשו יהודי ראדום, בהם אמה של לאניה, למחנה ההשמדה טרבלינקה ונרצחו. אביה נרצח כנראה עוד בעת ההליכה אל קרונות הגירוש. ביולי 1944, בשל התקרבות הצבא האדום, הוצאו לאניה ואחיותיה מראדום והועברו בצעדת מוות ברחבי פולין לטומשוב מזובייצקי ונכלאו. לאחר כעשרה ימים נשלחו ברכבות לאושוויץ, שם קועקעו מספרים על זרועותיהן, שיערן גולח וכל רכושן נלקח. הן הצליחו להישאר יחד ובשנת 1944 הועברו לשני מחנות ריכוז נוספים.

      ב-1945 שוחררו בעסקת חילופי אסירים והגיעו לשבדיה.
      במרץ 1948 עלתה לאניה על אוניית מעפילים והגיעה לחיפה. היא נקלטה בקיבוץ אפיקים, שם נישאה ליעקב והייתה מורה בקבוצות של נוער עולה. יש להם שלושה ילדים, שישה נכדים ושלושה נינים.