המשוואה הפגנה-שווה-תפילה של נתניהו היא שקר מרושע שיעלה לנו ביוקר

קו קצר מחבר בין מה שהתרחש אתמול (רביעי) בקבינט הקורונה לשיח הפנים-ימני שהחל בערב ראש השנה בשאלת המשך כהונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

דמיינו את הסיטואציה הבאה: לפני כמה שבועות מגיע אדם זר לישראל, שמעולם לא שמע על נגיף הקורונה, וכל הקשר שלו לעולם הוא האזנה לריאיונות של שרי הליכוד על המגיפה המשתוללת, כשהמילה "קורונה" מושתקת. בתוך זמן קצר הוא מבין שהמצב בישראל הוא כזה: יש קבוצה של אנשים רעים, חלקם מחופשים ומכים על פחים, שמתכנסים מדי שבוע ליד ביתו של ראש הממשלה כדי להפיץ במדינה נגיף רע ואכזר.

האיש מתבקש להמציא שם לנגיף. הוא לא מהסס וקורא לו: "נגיף בלפור". ברור, לאחר שמיעת הטקסטים של שרי הליכוד, לא הייתה לו אפשרות אחרת. אמנם המדינה בקריסה, 7,000 נדבקים ביום, הכלכלה נופלת - אבל העיסוק של מפלגת השלטון כולה הוא בהפגנה שבועית של כמה אלפי אנשים בשכונת רחביה בירושלים, בשטח הפתוח. אם לא הצלחנו למגר אותם דרך טענות הרעש לשכנים, חושב לעצמו מסדר החנפנים, נמגר אותם דרך הקורונה.

לאחר מכן, וביתר שאת בשבוע האחרון, עברנו לשלב הבא. עדת מדקלמיו של נתניהו השקיעה מאמץ רב והצליחה לקבע בשיח הישראלי משוואה אווילית ומרושעת: כעומק הגבלת התפילות, עומק הגבלת ההפגנות. המשוואה פומפמה בתחילה בשורת ציוצים ופוסטים של תומכי נתניהו מובהקים, ואומצה אט-אט על ידי המפלגות החרדיות. עד כדי כך התקבעה המשוואה הזאת בהצלחה, עד שאתמול ושלשום עניין זה היה הנושא המדובר ביותר על שולחנו של קבינט הקורונה.

כן, בישיבות שהכריעו בסוגיות הרות גורל, סוגיות שתשפענה על חיי אדם ועל גורלם הכלכלי, על עתידם - עסקו השרים במפגינים ה"לא נחמדים" שמפריעים לראש הממשלה. קשה להחליט מהיכן להתחיל להסביר את האיוולת בהצמדת סטנדרט המפגינים לסטנדרט המתפללים. בואו ננסה.

נתחיל מבראשית. כדי להגיע לשאלה משווה - האם מגזר אחד, או ערך אחד, מקופח לעומת השני - צריך לבדוק האם יש טעם בהשוואה. האם המאפיינים הפיזיים שלהם דומים בכלל?

מכיוון שמתקפת הציוצים של תומכי נתניהו הייתה עוד לפני שנדונה סוגיית הגבלת התפילות בחוץ, הרי שההשוואה הייתה בין ההפגנות לתפילות בבית כנסת. אם, למשל, היינו משווים בין תפילה בבית כנסת להליכה לקולנוע או לתיאטרון, במצב שבו שני סוגי ההתקהלות דומים מאוד - מקום סגור, שבו מתיישב קהל שכיסאותיו נמצאים במרחק זהה אחד מהשני - אז ההשוואה הייתה בהחלט הגיונית. במצב זה שני הקהלים היו יכולים באופן תיאורטי להתקומם האחד לאפלייתו לרעה מול האחר.

ואולם שבשונה מבאי התאטרון והקולנוע, המפגינים מגיעים לשטח פתוח ולא יושבים במקום אחד, אלא נעים ומסתובבים. למי אפשר להשוות אותם? למשל, לקהל שמגיע לפארק תחום שטח, לקהל שמגיע להופעה מוזיקלית בחוץ, לשוק פתוח, וכן, גם לכותל המערבי. רק באמצע הישיבה אתמול, לאחר שהשרים הרוויחו את הונם הפוליטי בהצהרות פופוליסטיות, הם הצליחו סוף סוף להגיע למשוואה הגיונית שעוסקת במתקהלים בשטח הפתוח - בין אם מפגינים, ובין אם מתפללים. זה כבר נשמע הגיוני יותר.

למרבה הצער, הניואנסים לעיל לא עניינו השבוע את מקבלי ההחלטות. אלה עשו הכול כדי להפוך את משבר הקורונה - שדורש חשיבה מאומצת שתציל את פרנסתם של מיליוני בני אדם ואף את חייהם, וכן דורש תשובות מקצועיות - למשבר דת ומדינה מומצא ושקרי. כך הם הפכו את המצב לדילמה דמיונית שבה אתה נדרש להחליט איזה ערך חשוב לך יותר: מחאה דמוקרטית או תפילה.

רבים נפלו השבוע בפח הזה שהציבה להקת נתניהו במרכז השיח הישראלי. ברור הרי שכל עניין היה צריך להיבחן לגופו. ברור לי כאדם דתי שבסגר כללי לא אוכל להתפלל במבנה סגור, כפי שברור לי כדמוקרט שבסגר מלא אי אפשר להשאיר את המפגן השבועי בבלפור כפי שהוא עכשיו. צריך להגביל גם בבלפור, באופן מידתי, את ההתקהלות - אבל כאמור, אין ולא היה שום מפגש השוואתי אמיתי בין שתי הסיטואציות הללו.

למה היה חשוב כל כך לנתניהו לקבע את המשוואה הזאת בין המפגינים למתפללים? ראשית, משום שהיא תואמת בול את דרכו המוכרת: הפצת שנאה בין חלקי העם ושיסוי איש ברעהו. נתניהו הבין כבר מזמן שאין לו סיכוי להתחבב על אותו חלק בעם שדורש את התפטרותו עקב כתבי האישום החמורים שהוגשו נגדו, ולכן כל שנותר לו הוא ליצור אצל החלק השני בעם את התחושה שהאישומים כלפיו מופנים למעשה אל ציבור תומכיו - רעיון נוראי שלצערי הרב מופץ בתקשורת על ידי מובילי דעת קהל.

באותה הזדמנות הרוויח נתניהו אפשרות להעלות שוב על המוקד את שנוא נפשו, הדמון הגדול, היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שמוצג כמי שמאפשר למפיצי המחלות להמשיך במזימתם האפלה. על חזית המלחמה במנדלבליט הופקד כרגיל השר לביטחון נתניהו, אמיר אוחנה. שלשום הגיע לקבינט הקורונה עם חוות דעת משפטית חיצונית-פרטית נגד "חוות דעת" דמיונית של היועץ שכלל לא ניתנה.

להלן הרקע למבצע אוחנה: בישיבה שלפני קבינט הקורונה אמר היועץ המשפטי שעיסוק של פוליטיקאים בהפגנות נגדם הוא בעייתי, ולכן עדיף שאת ההחלטות בעניין הגבלת ההפגנות יקבלו גורמים מקצועיים. הוא לא הציג אף חוות דעת חד-משמעית משלו בעניין - כן או לא ועד כמה להגביל את ההפגנות. אוחנה ידע זאת היטב, כמו שידע שאין סיכוי שקבינט הקורונה יוכל לדון בחוות דעת משפטית חיצונית-פרטית, ועוד אחת כזאת שהשרים כלל לא הכירו לפני. הוא גם ידע שממילא כחול לבן לא יסכימו לזה. אבל אוחנה, כהרגלו בקודש, לא היה מוכן לוותר על מופע החנופה השבועי לנתניהו, בין אם יזם אותו ובין אם הוכתב לו. וכל זה, רק נזכיר, בישיבה שאמורה לדון במגיפה משתוללת, בקצב ההדבקה דוהר, ובקריסה כלכלית. בציבור.

זה לא היה רק הרצון לשסות את חלקי החברה אלה באלה, מהדיון אתמול התחזק הרושם כי נתניהו באמת מחפש דרכים לנצל את המצב כדי להעיף את המפגינים מבלפור. כן, על אף ההצהרה של השרה מירי רגב שההפגנות מועילות לליכוד, קיים סיכוי שנתניהו חושב אחרת. אחרת קשה להסביר את ההתנהלות המוטרפת שלו: נתניהו הגיע לדיון כאשר הוא דווקא נוטה לקבל את העמדה המקצועית שאין צורך בסגר מלא. אלא שאז מנדלבליט הבהיר שאי אפשר לדון באופן אמיתי בהגבלת ההפגנות לפני שמחליטים על סגר מלא, שכן חופש ביטוי נמצא בקצה רשימת הערכים שמשטר דמוקרטי יכול לפגוע בו. רק אז, הפלא ופלא, כך דיווחו משתתפים בקבינט הקורונה, נתניהו אימץ שוב אל לבו את תכנית הסגר המלא.

אז מה מלמד אותנו העיסוק האובססיבי של נתניהו בהפגנות, שנמצאות בשולי השוליים של סוגיית התפשטות מגיפת הקורונה? בדיוק מה שלימדה אותנו מסיבת העיתונאים החולנית של נתניהו על פרשת אום אל-חיראן - הנושאים החשובים ביותר במדינה נבחנים אך ורק דרך עדשות משקפי האינטרסים שלו.

ההחלטות החשובות ביותר שנתניהו צריך לקבל בימים אלה, בימי המגיפה, מושפעות מנייר אחד שבראשו מופיעות המילים: "מדינת ישראל נגד בנימין בן ציון נתניהו". שוב אנחנו חוזרים פעם אחר פעם לאותו טקסט אלמותי שאמר פעם נתניהו בעצמו, כראש אופוזיציה, על ראש ממשלה אחר: "ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות אינו יכול...". השלימו את החסר.

ההבנה הזאת, שנתניהו במצבו כבר לא יכול להנהיג את מדינת ישראל, חלחלה השבוע לשלושה עיתונאים ופובליציסטים ימנים - קלמן ליבסקינד, חגי סגל ועקיבא נוביק. שלושתם, כל אחד בעוצמה אחרת, אמרו שבמצב הקיים נתניהו לא יכול להמשיך להחזיק בהגה המדינה. עם תובנה זו אני מסכים כמובן, אך אני סבור שהמתודה ששלושתם הציעו רעה, רעה מאוד.

הפתרון של השלושה הוא מעין עסקת קסם, בין אם באמצעות חנינה ובין אם באמצעות הסדר טיעון, שתכליתה הימנעות ממשפט פלילי תמורת פרישה. אני מפציר בכל לשון בחבריי מהימין ומהשמאל, מעריצי נתניהו ומתנגדיו, להתנגד בכל תוקף לרעיון זה.

נתניהו זועק כבר ארבע שנים כי רשויות אכיפת החוק, התקשורת השמאלנית וחורשי רעתו, עשו יד אחד כדי להדיח אותו מהנהגת המדינה. "הם לא יכלו לעשות זאת באמצעות הקלפי, אז הם עשו זאת באמצעות תפירת תיק", נוהג נתניהו לומר. אם יום אחד מישהו יתפתה לעסקת פלאים כזאת, לנתניהו, אראל סג"ל, שמעון ריקלין, יעקב ברדוגו ושאר החברים תהיה ההוכחה הניצחת לכך שהטענה שלהם במשך כל השנים הללו הייתה נכונה. הנה, יאמרו, בכלל אין משפט, כל מה שרצתה כנופיית שלטון החוק הוא להעיף אותו.

מערכת אכיפת החוק אינה מערכת שממצה את הדין עם פוליטיקאים באמצעות ההכרעה אם הוא צריך לכהן או לא צריך לכהן בתפקידיו הציבוריים, אלא באמצעות בירור ראיות בבית המשפט. נכון הוא שבעסקאות טיעון מסוימות, פרישה מהחיים הפוליטיים יכולה להוות פקטור (ראו מקרה עומרי שרון), אבל אסור חלילה שהיא תהיה חזות הכול. שכן אז, כאמור, המערכת מספקת הוכחה לאלה שטענו שמיצוי הדין כלל לא מעניין אותה, אלא אך ורק בעיטתו של המנהיג מכיסאו.

את העיוות הזה אפשר להסביר גם מהכיוון ההפוך: לו נתניהו צודק, ובחלק מהתיקים, אולי בכולם, נגרם לו עוול נורא והוא חף מפשע, הרי שאם יימנע משפטו בעסקה דמיונית שכזאת, לעולם ידבק בו הכתם, לעולם לא יוכל להוכיח את חפותו, לעולם יטען חלק גדול מהציבור כלפי ראש התביעה הכללית כי מילט את נתניהו מאימת הדין.

אבל האמת הנוראה ביותר בהצעה הזאת היא זאת: אם נתניהו באמת "אינו יכול עוד", כפי שטוען ליבסקינד, אז מה עניין עסקה להר סיני? שיפרוש וזהו. העניין הוא שליבסקינד, סגל ונוביק, מודים, בלי לומר זאת מפורשות, שנתניהו נאחז בהגה המדינה לא מתוך האחריות לאזרחיה וההבנה כי הוא ואין בלתו יכול להנהיג את מדינת ישראל - אלא מתוך ההבנה שברגע שיעזוב את כס ההנהגה, עמדת המיקוח המשפטית שלו תהיה גרועה. שלושת העיתונאים המוערכים מודים בפועל שנתניהו מחזיק את מדינת ישראל כבת ערובה עם אקדח לרקה; אם את מעוניינת שאצא מהארמון, תדאגי שאגיע למקום מבטחים.

אם כן, אדוני ראש הממשלה, אל תצפה למימוש מתווה נוביק-ליבסקינד-סגל. גם משום שזה לא יקרה, וגם משום שאינו מוסרי. אבל כן קבל את עצתם הטובה ושחרר את אזרחי ישראל מהנהגתך שעליה השתלט העיסוק בתיקיך הפליליים. בין אם עשו לך עוול ובין אם לאו, התיקים הם נגדך ולא נגד הימין; נגדך ולא נגד אזרחי ישראל.

ככל שאתה עוסק בתיקיך על במותיך בציבור, כך אתה גם מגדיל שנאה בישראל וגם מחליש את יכולתנו להתמודד עם המגיפה. לנו כל שנותר הוא ללחוש את התפילה בימים נוראים שעוסקת בין השאר בשתי הרעות החולות הללו (מגיפה וקטטה): "אבינו מלכנו, זכור רחמיך וכבוש כעסך וכלה דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית ועוון ומגיפה ופגע רע וכל מחלה וכל תקלה וכל קטטה וכל מיני פורענויות וכל גזירה רעה ושנאת חינם מעלינו ומעל כל בני בריתך". גמר חתימה טובה.

ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13