בעבר השופטים עמדו כחומה בצורה. היום הם מזמינים את הדחפורים לבית המשפט

שיחה אחת עם שדרן רדיו ופוליטיקאי אחד ממתיק שפתיים, בגרסתם החדשה מודל תש"ף, מעידים יותר מהכול על הגידול המעריכי בחוסר אמון הציבור בשלטון החוק. שופטי העליון, עמוסי הקלישאות, אלה שלא הקשיבו בעבר לרעשי הרקע - מרצים עתה באופן מסוכן את תוקפיהם

ברוך קרא
בווידאו: דייון בבג"ץ בעתירת בני הזוג אלוביץ' על הדלפת הקלטות מתיק 4000 (צילום: רוני כנפו)

"קירות בית המשפט אטומים להשפעות ולרעשי רקע", אמר שופט בית המשפט העליון מכהן או בדימוס, "אנו פוסקים רק לפי הדין ולפי הראיות ולא לפי הקריאות בכיכר העיר". בטח שמעתים ציטוט כזה, או דומה לו, משופט כלשהו, בטקס כלשהו או בריאיון פרישה כזה או אחר.

המשפט הזה בא לרוב בתקופה שבה בית המשפט העליון נמצא תחת מתקפה פוליטית-תקשורתית. משפט חשוב זה מחנך לדמוקרטיה, לקבלת שלטון החוק, לעליונות הדין. יש רק בעיה אחת אתו - הוא לא נכון.

לפני שאסביר למה המשפט אינו משקף אמת, כמה מלים על מעמדן של רשויות שלטון החוק בסוף שנת תש"ף. זה די פשוט: אמון הציבור בשלטון החוק הידרדר בתש"ף בקצב תפוצתו של נגיף הקורונה בגל השני.

עוד בוואלה! NEWS

בג"ץ ממליץ לפתוח בבדיקה פלילית של הדלפת ההקלטות מתיק 4000

לכתבה המלאה
אמון הציבור בקצב התפרצות הקורנה. בית המשפט העליון (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

מודל ההידרדרות מוכר: מערכת הסתה והכפשה משומנת כפי שאף פעם לא היתה, שמבוססת לעתים על המצאת שקרים ממש - למשל, הפצת וידיאו של צעיר, תושב המושב חירות בשרון, מתעמת עם שוטרים, תוך קביעה שקרית שמדובר בבנה של התובעת בתיק נתניהו; ולעתים על ניצול מקסימלי של מחדלים וחוליים אמיתיים של המערכת, בעיקר של הפרקליטות והמשטרה.

אין להקל ראש בחוליים הללו, שחלקם נובעים מזלזול אמיתי בזכויות נחקרים וחשודים. פרשת אום אל-חיראן היא דוגמה טובה לכך (לא המייל השולי בסיפור, שעליו הרחבתי כאן בשבוע שעבר, אלא עצם ההחלטה של פרקליט המדינה, שי ניצן, להימנע מקביעה שלא מדובר בפיגוע). אבל למה ללכת רחוק? קחו לדוגמה אירוע מאתמול (רביעי), שעקב טריותו טרם נכנס לגלגלי מכונת התעמולה, אך בוודאי ייכנס: החלטה לסגור את התיק נגד בנו של ח"כ חיים כץ ונגד שורה ארוכה של חשודים, שלוש שנים וחצי לאחר אותו בוקר שבו כץ וחבריו נעצרו לעיניי ילדיהם.

דוגמה טובה לחוליים אמיתיים של המערכת. הריסות באום אל-חיראן (צילום: מגד גוזני)

המשטרה והפרקליטות אינן קבלניות של הצלחות; כל תיק שנפתח יכול להיסגר. אלא שבתיק הזה לא היתה שום סיבה למעצרים המבזים, ובוודאי לא למריחת התיק במשך שלוש שנים וחצי - תיק שאין בו כל פעולה מורכבת, לא חיקור דין בחו"ל, לא התחקות אח מסמכים בנקאיים בבנקים בשווייץ, ושום פעולת נגד, מעכבת חקירה, של הנחקר. כלום.

מקדם הידרדרות האמון ברור - ראש הממשלה בנימין נתניהו, שריו, חברי הליכוד, ומלחכי פנכתו בכלי התקשורת תוקפים ומגדפים את בית המשפט העליון, מוסד היועץ המשפטי והפרקליטות, במלים הבוטות ביותר שאפשר לחשוב עליהן. לא נחזור שוב על תיאור מופעי הזוועה של נתניהו ושריו בתוך בית המשפט, על נאומי ההסתה, על דימוי ה"זאבים" שנתניהו אימץ מיערות מזרח אירופה בתקופת השואה, כשהוא עומד בפתח משפטו.

מופע זוועה של ראש הממשלה ושריו. נתניהו בבית המשפט, מאי (צילום: יונתן זינדל, פלאש90)

הפופוליזם הקיצוני (סטייל הונגריה ופולין של השנים האחרונות) שטף בתש"ף את ישראל, שלא לומר הטביע אותה. אני לא כותב את הדברים תוך צעקות "געוואלד" או מתוך בהלה משתקת, אלא פשוט מתאר את המציאות. במקום לתת עכשיו עשרות דוגמאות מעשרות כותבים ומצייצים, אני רוצה להמחיש הרעיון בחוויה אחת קטנה שלי, במרחב התקשורתי, מהשנה האחרונה, כזאת מסבירה ולו במעט את הצונאמי שאנחנו חיים בו.

מטאפורה מבית הסוהר

השדר אבי רצון הוא עיתונאי ישראלי ותיק שעשה תפקידים רבים בתקשורת הישראלית, בעיקר בתחום הספורט. בשנים האחרונות היתה לו תכנית בוקר ב"רדיו ירושלים". זכיתי לעלות תדיר לשידור בתכניתו. השאלות של רצון תמיד היו מקצועיות, מאתגרות, נוקבות. לא עושות חשבון לאף אחד.

בפברואר השנה הצטרף רצון לרדיו "גלי ישראל", רדיו שבו משדרים או שידרו, בין השאר, יאיר נתניהו, יערה זרד (שעבדה בצוות ההסברה של הליכוד), ואלי ציפורי. כבר בתכניות הראשונות לא היה קשה להבחין בכך שהטקסטים של רצון בתחנה הזאת לא דומים אפילו ברמז לאלה שהשמיע בתחנה הקודמת. מילא, חשבתי לעצמי, ייתכן שמצא בית שבו הוא מרגיש משוחרר יותר להביע את דעותיו האישיות.

בוקר אחד, לאחר שפרסמתי את הקלטות מנדלבליט-אשכנזי, העלה אותי לשידור רצון ושאל אותי: "איך זה שמנדלבליט עוד לא בכלא?" הגבתי איך שהגבתי לשאלה הבוטה והמטופשת הזאת, והמשכנו הלאה. במהלך השיחה הרדיופונית הבאה בינינו, ציינתי בפני רצון כי סדרת הכתבות של קלמן ליבסקינד במעריב על ניגודי עניינים אצל שופטים היא סדרה עיתונאית חשובה מאוד.

בשנת תש"ף, כדי שישמעו אותך, צריך לצעוק הכי חזק שאפשר. רצון (צילום: עומר מירון)
את הגידופים והצעקות כדאי שתפנה לעבר יעד שציבור גדול אוהב לשנוא, וכך תזכה גם באהדה וגם בפרנסה

וכך המשיך את דבריי רצון: "היא היתה אמורה להיות כבר היום במעצר מנהלי, הגברת חיות". ככה, בלי להתבלבל. קצת בהלם, הסברתי לו שכתבים כמוני שמואשמים בסיקור עוין לראש הממשלה (אני מזכיר: הוא באמת נאשם בפלילים) מעולם לא היו מעזים לומר שהוא צריך להיות במעצר. ובכלל, ניסיתי להסביר לו, "מעצר מנהלי" לא רלוונטי לשיחה המוזרה הזאת, שכן מדובר במעצר מנע, שאינו חלק מההליך הפלילי.

"אתה יודע שזאת מטאפורה", השיב לי רצון, ואני לא כל כך הבנתי את המשל והנמשל. בהמשך השיחה הסביר: "המעצר המנהלי הוא מטאפורה, מצדי שתשב באבו כביר". אמרתי לרצון שלדעתי הוא צריך לחזור בו, ושבעבר, בתחנה אחרת, לא היה מתבטא כך. והוא, לא תאמינו, השיב לי: "מה שאתה עושה כאן זו דמגוגיה תקשורתית זולה".

מה השיחה הזאת לימדה אותי? שבשנת תש"ף, כדי שישמעו אותך, צריך לצעוק הכי חזק שאפשר, לגדף ולהקצין - אחרת יש סיכוי שאף אחד לא יקשיב לך, גם אם באמתחתך 40 שנות ניסיון בעיתונות הישראלית. את הגידופים והצעקות כדאי שתפנה לעבר יעד שציבור גדול אוהב לשנוא, וכך תזכה גם באהדה וגם בפרנסה. אבי רצון, אם כן, הוא הביטוי המזוקק לגל הפופוליסטי, תוצרת פולין-הונגריה, ששטף את כולנו בתש"ף.

שלטון החוק היה לאויב רק לאחר שהפך לאיום אישי

נקודה נוספת שמעידה על חוסר האמון של הציבור בשלטון החוק, המתפתח בצורה אקספוננציאלית ברוח ימים אלה, היא אחד יולי אדלשטיין. כן אדלשטיין, הממלכתי, מטקסי יום העצמאות, עם הדיבור האבהי והמלים המתקתקות, שכיוון היטב למשכן נשיאי ישראל אך עשה היסטוריה כשהחליט, פשוטו כמשמעו, לא לקיים פסיקת בג"ץ. כך, לפתע פתאום, הפוליטיקאי המתון והנחמד הזה, שאף פעם לא שמענו אותו תוקף את בית המשפט העליון, האכיל את יריב לוין ואמיר אוחנה אבק.

אדלשטיין, כזכור, סירב בתחילה למלא את דין הבוחר ולקיים הצבעה (שהיה מפסיד בה) על תפקיד יו"ר הכנסת. הוא עמד בסירובו לעשות זאת גם לאחר שבג"ץ חייב אותו. אדלשטיין הממלכתי נזכר להילחם בבית המשפט העליון - ויותר מזה, להפוך לפוליטיקאי הראשון שמפר בפומבי וביודעין פסיקת בג"ץ - רק כאשר זו איימה להפריד אותו מכיסא היו"ר.

אדלשטיין, כמו נתניהו, הפך את שלטון החוק לאויב רק לאחר שזיהה בו ככזה שעלול לפגוע בו אישית. אפילו הלוחם הגדול ביותר נגד בג"ץ, פרופ' דניאל פרידמן, התבטא בפומבי שהפסיקה של בג"ץ היתה מוצדקת. צעדיו של אדלשטיין היו כה גסים עד שלקו בשלומיאליות, שכן בסוף גם דרך על שלטון החוק וגם הפסיד את כיסא היו"ר.

הפוליטיקאי הראשון שמפר בפומבי וביודעין פסיקת בג"ץ. אדלשטיין (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

אז כיצד עומדות רשויות שלטון החוק מול הגל הזה, והאם באמת קירותיהם של קברניטי שלטון החוק ושופטי בית המשפט העליון אטומים לצעקות של הרצונים, האדלשטיינים ונהגי ה-D9? יש הרבה סימנים לכך שהתשובה לשאלות הללו היא לא רבתי. אתמקד בשניים.

בחודש מאי האחרון, 11 שופטי בג"ץ החליטו פה אחד שהכנסת יכולה להטיל את המנדט על נאשם בשוחד. אני כרגע נמנע מהשאלה הסבוכה והמורכבת משפטית אם הפסיקה הזאת מוצדקת או לא, אבל אני קובע שאין כל סיכוי בעולם שבג"ץ היה מוציא תחת ידיו פסק דין גורף כזה, פה אחד, לפני כמה שנים - לא תחת הנשיא שמגר, לא תחת ברק, לא תחת השופטת בייניש, לא תחת גרוניס ולא תחת נאור.

די אם נזכיר שתי פסיקות של בתי המשפט תחת נשיאים אלה: פסקת דרעי-פנחסי, שחייבה את ראש הממשלה לפטר שרים שהוגשו נגדם כתבי אישום חמורים; ופסק דין ראשי הערים המואשמים בפלילים, שחייב את הדחתם (גרוניס היה במיעוט מול שמונה שופטים נחושים). ברור שהמקרים המשפטיים הללו היו אחרים (לדעתי רב המשותף ביניהם על המפריד, ואם כבר יש כאן קל וחומר), אבל מה שהדהים בפסיקה בעניין נתניהו היה שאף לא שופט אחד, בודד, קבע נחרצות: זה לא יכול להיות!

המשפט הבריטי שהשופט המנוח מישאל חשין נהג להשתמש בו, It's not done, נעלם מהשיח של שופטי בית המשפט העליון כלא היה. פעם, לא מזמן, זו הייתה הנחה פוליטית-משפטית ברורה שראש ממשלה לא יוכל לכהן תחת כתב אישום. אז האם אנחנו יכולים להיות בטוחים שהשיח הבוטה, המכבש, הלחץ, הירי הבלתי פוסק, לא חדר את קירותיו של בית המשפט העליון?

אין דרך מדעית להוכיח זאת, אבל לי לפחות ברור שהירי היעיל של תוקפי בג"ץ משיג, ולו חלקית, את מטרתו

ואם לא די באותה פסיקה, הגיע השבוע איתות מדאיג מהדיון בסוגיית ההדלפות לבג"ץ. שאול אלוביץ', הנאשם בתיק 4000, עתר לבג"ץ באמצעות עו"ד ז'ק חן לחייב את היועץ המשפטי לחקור את ההדלפות מתיק בזק-וואלה, תוך דגש על הדלפה ספציפית אחת - ההקלטות של העד אילן ישועה, לשעבר מנכ"ל וואלה. בית משפט, שקירותיו באמת היו אטומים לרעשי רקע, היה מבהיר מיד לעותרים מיד כי רק במקרים נדירים מאוד הוא מתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בסוגיות פתיחת בדיקות, חקירות והגשת כתבי אישום. במשך שנים דחה בזו אחר זו עתירות כאלה, לרוב על הסף. על אחת כמה וכמה היה נזהר אם סוגיה כזאת הייתה משיקה לאחד הערכים החשובים בחברה דמוקרטית - חופש העיתונות.

אלא שכאן חיכתה ליועץ המשפטי לממשלה מחד, ולעיתונות החופשית מאידך, הפתעה לא נעימה. הנשיאה חיות דרשה מהיועץ המשפטי לממשלה הסברים, ואף אמרה: "ראוי לעשות פעולות מסוימות. עם המצב בו לא עושים כלום אנו מתקשים להשלים. לכן אנו מציעים לשקול לערוך בדיקה מקדמית". בג"ץ 2020, מסתבר, מוכן לאתגר ערכים שבעבר שמר עליהם מכל משמר. דווקא ההדלפה בתיקי נתניהו תיצור הלכה חדשה ודורסנית בדבר חקירת הדלפות? הרי אנחנו מפרסמים מדי ערב במהדורה חומרי חקירה הנוגעים לאזרחים וחשודים שאינם ראשי ממשלה. האם הדיון השבוע הוא לא עוד הוכחה לכך שכל אותם D9 כבר הבקיעו לכל הפחות את הגדרות החיצוניים של היכל הצדק, והם ממשיכים בדהירה פנימה?

אין דרך מדעית להוכיח זאת, אבל לי לפחות ברור שהירי היעיל של תוקפי בג"ץ משיג, ולו חלקית, את מטרתו. שלא תטעו - לגיטימי לחלוטין שבית המשפט העליון ייטה יותר ויותר לכיוון השמרני, אבל פה לא מדובר בנטייה שמרנית. להיפך, התערבות בשיקול דעתו של יועץ משפטי לממשלה היא מעשה אקטיביסטי, שמעלה חשש שמכבש האדלשטיינים, הרצונים והברדוגואים עובד.

גם בפרקליטות מדווחים יותר ויותר על קולות מדאיגים של פחד והיסוס. כן, המערכת חייבת לתקן את פגמיה, בעיקר בכל הקשור לשמירה על זכויות אזרח - לחדול מאישור של מעצרים מיותרים, לחדול מהחזקת תיקים פתוחים ללא צדק במשך שנים, להיזכר שבכל תיק יש חשודים שיש להם שמות ומשפחות. אבל המערכת צריכה לעשות זאת מתוך עמידה איתנה על ערכי שלטון החוק, ולא מתוך רצון לרצות את תוקפיה, ניסיונות שממילא לא יצלחו. לא את הפופוליסטים היא צריכה לרצות, אלא את האמת, הדין, והשכל הישר. שנה טובה.

ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully