מחלונות הארמון בבלפור, נתניהו איבד קשר עין עם האזרחים הרעבים

(בסרטון: הכנסת דחתה את ההצעה להקמת ועדת חקירה לשופטים)

מופע השעשועים של ח"כ מיקי זוהר מהליכוד, שהתרחש אתמול (רביעי) בכנסת לעיני המצלמות, היה שיאם של שבועיים מדכאים במיוחד. אם היה מדובר בתכנית ריאליטי, או בדרמה פוליטית של נטפליקס, יכול להיות שהצופים בבית, הנאנקים תחת הגזירות הכלכליות, היו נהנים משעה של אסקפיזם. אלא שהצופים הללו ראו במופע הזה את נבחריהם, את אלה שצריכים למצוא להם פתרונות כאן ועכשיו. הציבור ראה את נבחריו רבים בכנסת על איזו ועדה דמיונית, מטורללת, שתבדוק את דמון הכיס שלהם - שופטי בית המשפט העליון - שנשלף לחלל האוויר כל אימת שהם, מקבלי ההחלטות, במצוקה.

הציבור הרי צריך להוציא על מישהו את הזעם הכבוש שלו, חושבים לעצמם משרתי נתניהו, וזה די מבאס שהוא ייצא דווקא עלינו. הקמפיין נגד היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט נכנס לאחרונה לתרדמת. המערכה שמתנהלת נגד פקידות האוצר לא תופסת מספיק - אז יאללה, נלך על ועדת בדיקה. אגב, לאחר כישלון המיזם, פתח אתמול זוהר בקרב מאסף וניסה להפיץ שקר, לפיו נשיא המדינה ראובן ריבלין הוא שפעל מאחורי הקלעים למנוע מחברי הקואליציה לבוא ולהצביע. עוד דמון כיס שנשלף אחת לתקופה.

השבועיים הללו החלו באותה ועדת כספים מפורסמת שפטרה את ראש הממשלה מחובות מס של מאות אלפי שקלים (פטור מתשלום מסים על החזקת הבית בקיסריה בשנים 2018-2013). עברו כמה ימים עד שנתניהו צייץ כי הדיון היה "מוצדק, אך בעיתוי לא נכון". זה קרה לאחר שהבין שהביקורת כלפיו מחלחלת גם לשולי הבייס שלו.

מי שמפריד בין האירוע הבזוי שהתרחש באותה ועדת כספים למשבר הכלכלי, עושה עוול גדול לזהותו האזרחית. מוחו של נתניהו עסוק רוב רובו במשבר כלכלי-משפטי (כך לפחות הוא תופס את זה) של אדם אחד שקרוב אליו מאוד - הוא עצמו. "העיתוי" הוא לא הבעיה בסיפור הכספים שביקש נתניהו ממדינת ישראל; "העיתוי" הוא אולי הנסיבה המחמירה שלו.

לרבים מאזרחי המדינה יש כעס כלשהו על רשויות המס בשל עוול כלשהו שהם חשים שנגרם להם, בעיקר בימים אלה. כמה מתוכם יכולים להעלות את עניינם האישי לוועדת הכספים? התשובה היא אפס כמובן. רק נזכיר שהדיון לא היה על עצם המימון המופקר של ביתו הפרטי של נתניהו בקיסריה (בית שנקנה מכונס נכסים ומאז רק משביח כלכלית), אלא אך ורק על המסים עבור טובות ההנאה הללו שקיבל.

הדיון בוועדת הכספים קשור למצוקתם הקשה של האזרחים. עובר ביניהם קו מחבר, מובהק - וממש לא פופוליסטי. מחלונות הארמון בבלפור, הבייס נראה מחייך ואוהב, לרוב יציב ומבטיח ניצחון (לפחות עד לאחרונה). ואולם שדה הראייה מבלפור מצומצם; לא רואים ממנו את הרעבים. אולי המבט נתקע בדמות גופו הענק של איציק זרקא, פעיל הליכוד שעומד לא פעם מול פתח הבית עם מערכת הגברה, ומזכיר למשפחת נתניהו שהיא השליטה, ושאנחנו רק נתינים ב"ממלכה שלה" (לשונו של זרקא). ליאיר נתניהו הוא קורא להמשיך לדפוק את השמאל במועדונים, ולשרה נתניהו הוא קורא להעביד בפרך את משרתיה (חסכתי מכם את המילים הבוטות).

זרקא לא מייצג את הרוב המכריע של תומכי הליכוד, שהם אזרחים טובים וראויים, אבל הוא מייצג לחלוטין את נתניהו. נתניהו מטפח את הקשר עם זרקא ודומיו (כמו אלה שהעיפו את אמנון אברמוביץ' בהפגנה בתל אביב). הוא מעניק לזרקא אהבה, מחבק אותו ומצטלם אתו, וזרקא וחבריו מחזירים לו בריבית דריבית. גם הסקרים, לפחות עד לאחרונה, נראו מחמיאים מאוד, אז בעצם הכול מותר. למה לא. נתניהו יכול להמשיך להיות עסוק בעצמו. כנראה שזרקא צודק, זו הממלכה שלו.

נחזור לסוף השבוע האחרון. זה בסדר שראש הממשלה ינוח בשבת, הוא צריך לצבור כוח להמשך השבוע. אבל נתניהו לא נח בשבת, אלא עבד קשה. הוא זימן לביתו את עורכי דינו כדי לדון איך מתקדמים במערכה המשפטית. מעו"ד מיכה פטמן המנוסה הוא נאלץ להיפרד, לאחר שהאחרון הבהיר לו כי לא יוכל לעבוד במשך חודשים, אולי שנים, ללא תשלום. כאב ראש גדול יש לנתניהו - איך לממן את ההגנה שלו. לעורכי דין שביקש מהם ייצוג (שמותיהם שמורים במערכת) הבהיר שיוכל לשלם רק בעוד זמן רב, לאחד אף אמר שזה יקרה בסוף ההליך. "שוטף פלוס שנים", אמרה לי תמר איש שלום בשידור. ממש כך.

עורכי הדין סירבו כמובן בנימוס. להם אין אף שוגר דדי בדמות פרטרידג' או מיליקובסקי. הם צריכים להתפרנס. מצד אחד, אף אחד לא מוכן לעבוד על התיק ללא תשלום. מצד שני, גם אם יימצא כזה הרי שמדובר במערכת יחסים אסורה של קבלת מתנות על ידי איש ציבור. אז האם בזמן שהוא צריך למצוא פתרונות פיננסיים למערכה משפטית על חירותו, יש לנתניהו באמת קשב לצעקנים הללו שמתלוננים בכתבות בטלוויזיה על כך שאין להם מה לאכול?

אם היה לו קשב לזה, אולי היה מנחיל אותו לשריו, אולי אפילו לצחי הנגבי. מה לעשות ששריו קשרו את גורלם עם ענייניו המשפטיים. ביחד אתו הם יצרו אמת מדעית חדשה: בלי נתניהו אין ליכוד. לאלה מהם עם בסיס ערכי רעוע זה היה קל במיוחד.

הנגבי, שקבע בשבוע שעבר כי "רעבים ללחם זה חרטא", הוא הביטוי המזוקק ביותר לשחיתות שלטונית שבעה. הוא שר שהורשע בפלילים: בית המשפט השית עליו קלון שחייב אותו להתפטר מכנסת אחת, אך הוא שב חיש מהר לכנסת הבאה. הוא כבר מזמן יודע שהוא סוס פוליטי מת, ששיאו הפוליטי הרחק מאחוריו, ושחברי המרכז מעדיפים רבים על פניו. לכן, גם לא אכפת לו להיות שר לענייני כלום ושום דבר, כלומר לקבל את כספיכם עבור אפס מעשה. מדוע ששר הנמצא בכזה ניתוק כלכלי מהאזרח שנלחם עבור כל פרוטה, יאמין מכורסת משרדו התמוה שיש בישראל רעבים ללחם? ומדוע שהשרה מירי רגב תמצא פסול בהשתתפות באירוע מנקר עיניים בעלות עשרות אלפי שקלים, ועוד תוך הפניית אצבע משולשת לעבר הנחיות הקורונה?

ברוח הניתוק הכללי מהעם, לא פלא שהממשלה הזאת מקבלת ציון שלילי לא רק על הטיפול במשבר הכלכלי, אלא גם על הטיפול במשבר האפידמיולוגי. איך מתמודדים עם הכישלון? טוב נו, גם זה ברור: הישגים יקטוף נתניהו, כישלונות יוטלו על הפקידות. את המסרים אפשר לשמוע בוקעים, בדרך כלל, מצינור המותקן בגלי צה"ל בשעות 18:00-17:00. צמד המילים "שאול מרידור" (הממונה על התקציבים באוצר) נורה דרכו בבוז בקצב אש יעילה. כן, עכשיו נתניהו מנסה להפיל על ה"דיפ סטייט" לא רק את רדיפתו המשפטית, אלא גם את ההידרדרות של אנשים לפת לחם.

נתניהו מנותק. הוא עמוק בענייניו האישיים, טרוד במימון הגנתו. לניתוק הוא גרר את שריו, אלה מאותה תמונה בזויה ביום פתיחת משפטו שנלחמו על מיקום טוב בפריים. העם נקרע מגזירות קורונה והם מתבוססים בחנופה.

ההתמסרות הטוטאלית לצרכיו האישיים של המנהיג ניתקה את השרים מצרכיו של הציבור. ההתמסרות שמלכתחילה הביאה להקמת הממשלה המנופחת. ההתמסרות שיצרה את המשוואה הליכוד זה נתניהו ונתניהו זה הליכוד. ההתמסרות שהפכה את ממשלת נתניהו החמישית לממשלה המנותקת ביותר בתולדות ישראל, דווקא בתקופה הכי קשה שהמדינה ידעה.


ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13