הפלמ"חניק שהתאהב באדמה והקדיש את חייו לשליחות ציבורית

במשך 24 שנים שימש זאב (זאביק) כחולי כראש הוועד המקומי של המושבה יקנעם. לא היה אדם שיכול היה לתאר אותה, מבלי להזכיר את שמו לצדה. "הוא מזוהה כל כך עם המושבה וקשה לתאר אותה בלעדיו" אמר עליו איציק חולבסקי, ראש המועצה האזורית מגידו. "תרומתו למושבה ולאזור - אדירה".

השליחות הציבורית זרמה בעורקיו עוד מבית. אחרי ששירת בפלמ"ח והקדיש חלק ניכר מזמנו לחקלאות, בדומה לאביו - החליט להיכנס לתפקיד הדורש טיפול בנושאים קהילתיים, תכנוניים, דאגה לתחומי תרבות, ועוד. במשך שנים רבות היה גם חבר מליאת המועצה האזורית מגידו. כחולי, הלך השבוע לעולמו בביתו שלמרגלות הכרמל.

כחולי נולד במושב מרחביה להוריו יצחק וציפורה בלויגרד. בני הזוג בלויגרד, שירדו מצפת לעמק, היו שונים בנוף המושב החלוצי; זוג דתי - הגבר מזוקן, לבוש שחורים וחובש כיפה - במושב עובדים חילוני. את שם המשפחה שינו מבלויגרד לכחולי.

למרות זאת, המשפחה - זוג הורים ושלושת ילדיהם השתלבו בחיי המושב ויצחק הפך דמות מרכזית במרחביה ובסביבה. הוא היה מזכיר המושב, מנהל חשבונות, ובמקביל חזן וגבאי בית הכנסת. בנוסף היה חבר המועצה יזרעאל ובהנהלת בנק הלוואה וחיסכון בעפולה וכן חבר הנהלת מרכז קופת חולים ונציג הכפר מול שלטון המנדט הבריטי.

זאב, בנם הרביעי, נולד בשנת 1930. הוא היה התינוק הראשון שנולד בבית החולים שעבר ממעין חרוד לעפולה, אחרי שאמו צעדה ברגל לבית החולים, מחשש שתפגע בקדושת חג שמחת תורה.

תנאי החיים במושב היו קשים וצנועים מאוד. חיים של דלות חומרית והסתפקות במועט, אך זאב סיפר על ילדות מאושרת ומלאה שמחה. בספר שכתב לפני שנה תיאר, בין השאר, את המורג שעמד ליד בית המשפחה: "משטח עץ שבתחתיתו אבנים חזקות, עליו פיזרו את השחת, ולאחר שרתמו את הסוס, המורג הסתובב סביב הערימה וכך נטחנה התבואה".

"אנו הילדים צהלנו ושמחנו ביושבנו על המורג. למחרת ניפו את התבואה הטחונה, המוץ עף ברוח והגרעינים הכבדים ירדו למטה ונאספו בשקים. את ערימות התבואה הביאו מהשדה אל הגורן, המקום ששימש כמקום מפגשם של זוגות הנאהבים", הוסיף זאב.

כשאר ילדי מרחביה, הלך כחולי לבית הספר היסודי שקם ב"כפר ילדים" שבשיפולי גבעת המורה. בין המורים במקום היה גם המורה לטבע אליעזר שמאלי, איש חינוך וסופר, זוכה פרס ישראל לספרות ילדים. כבני גילו, הצטרף לתנועת "הנוער העובד" ואחר כך, גויס עם חבריו לארגון ה"הגנה". "הרגשנו, בני הנוער, שאנו לוקחים חלק במאבק על תקומת ארצנו. נשבענו על ספר תנ"ך ואקדח לשמור על סודיות ולהקריב את חיינו למען חירות ישראל", סיפר לימים.

ב"הגנה" התאמן בפירוק והרכבה של אקדח פרבלום, קרבות פנים אל פנים והשלכת רימונים. בנוסף לכך, גידל יוני דואר ואומן בהפרחתן. בעקבות אחיו יוסף (יוש), עבר בכיתה י' ללמוד בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". חצי מהיום שם הוקדש ללימודי חקלאות וחציו השני לעבודה במשק החקלאי של בית הספר. הלימודים כללו כימיה, גידול ירקות, גידול עצי פרי, גידול בקר, גידול דבורים ועוד. בלימודי מכניקה חקלאית, עזרו בין השאר למורה ליבוביץ' לפתח את תותח הדווידקה.

אחרי החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ, אומנו התלמידים לירות בנשק ובמשך היום בנו חומת חביות גבוהה כדי להסתיר את המכוניות שנוסעות על הכביש הסמוך ולהגן עליהן מפני ירי. בשנת 1947, כשפרצה מלחמת העצמאות, בני הנוער בארץ ישראל, שעוד היו בשיאן של בחינות הבגרות, נקראו להתגייס לפלמ"ח. כחולי, אז רק בן 17, הצטרף עם סיום לימודיו לחטיבת "יפתח" שהוקמה בסוף אפריל 1948.

ערב הכרזת העצמאות עלה עם מחלקתו- מחלקה א', פלוגה ב' בגדוד הראשון של חטיבת יפתח, לקדם את פני צבא סוריה בגבול הצפון. תפקיד הלוחמים הצעירים היה לחסום ולמקש את כביש קדש - מלכיה ולהבטיח את העורף מפני הכוח הסורי העולה על מלכיה. לימים סיפר כי רק לפני שעלו לקרבות קיבלו בארגזים את הרובים שהגיעו זה עתה במשלוח מחו"ל.

בליל הכרזת העצמאות חווה את הקרב הראשון בחייו, תחת פיקודו של אסף שמחוני, לימים אלוף בצה"ל. בתום הקרב הראשון שמעו במפקדה את הכרזת העצמאות ושבו לשדה המערכה, לכבוש את מלכיה, בקרב קשה בו נהרגו רבים.

אחרי הקרבות בגליל, הועברו למחנה סרפנד במרכז הארץ ונשלחו לקרבות לכיבוש רמלה ולוד. הוא תיאר את מראה התושבים הערבים "יוצאים משם עם חבילות בידיים וילדים, ואנו הובלנו אותם לדרך מסוימת. זה היה מחזה קשה מאוד".

בקרב בכפר רפיליה, כיום אזור מודיעין-מכבים-רעות. הוא נפצע בהפצצת מטוסים מצרים ופונה לקבלת טיפול רפואי. כשהיה מאושפז, המשיכו חבריו להילחם ורבים מהם נפלו בקרבות אלו, בהם חברו ממרחביה, יחיאל (חיליק) יושפה. "במשך חודשים לא חזרתי למושב שמא אפגוש את עיניהם הכואבות של הוריו ומשפחתו. חשתי אשמה על שאני חי והוא נהרג. ידעתי כי הוריו של חיליק לא רצו שיתגייס לפלמ"ח ואמרו שהם זקוקים לעזרתו", סיפר למשפחתו.

כשהחלים, שב ליחידה שלו ואיתם ירד לקרבות בדרום. הקרב הקשה מכולם בהם השתתף בחזית הדרום התרחש בחירבת מחאז. "המשלט עבר שלוש פעמים מיד ליד. כמה מההרוגים היו מהמחלקה שלנו. מי שאומר שלא פוחדים, משקר", אמר.

המלחמה הסתיימה וזאב חש כי עליו "להמשיך בעשייה הציונית בעלת הערך". הוא נרשם עם חבריו לסמינר מדריכים של "הנוער העובד" והיה מתלמידי המחזור הראשון ב"בית ברל". בסיום הקורס שובץ להדרכה בנס ציונה, שם פגש את בת המקום, רִנה לרר. בין השניים ניצתה אהבה וב-1954 הם נישאו.

אבל עוד לפני שנישאו יצא למלא עוד משימה לאומית אליה נקראו הצעירים. בן גוריון קרא לנוער לרדת לנגב וכחולי נענה לקריאה וירד כמעט לנקודה הכי דרומית במפת ישראל; יחד עם נוספים היה ממקימי בסיס הגדנ"ע באר-אורה, שליד אילת. בני נוער היו מגיעים למקום במטוס דקוטה, לשבועיים של עבודה ואימונים.

אחרי שהסתיים פרק זה בחייו ואחרי שנישא לרנה, החליטו השניים להקים משק חקלאי. הם נענו להצעת האח יוסף שכבר הקים משק ביקנעם ויום אחרי החתונה עלו על המשאית של חיים לרר, אביה של רנה, ועברו למושבה.

האחים כחולי טיפחו ביחד משתלה של שתילי פרחים ונודעו בעיקר בשתילי הוורדים שלהם. המשתלה גדלה והתפתחה ו"משתלת כחולי" הפכה שם דבר בתחום צמחי בית וגינה, צמחייה הידרופונית, שתילים של פרחי עונה, אביזרי גינה ועוד. על ראשו היה מונח תמיד כובע טמבל שהפך לסמל שלו. גם כשלא ניתן היה למצוא עוד כובע כזה, איתרו הוא ורנה חנות כובעים ישנה בתל אביב וקנו מבעל החנות המבוגר שק מלא כובעי טמבל. האחרון שהיה בחנות. בסוף שנות ה-90 יצאו האחים לפנסיה והמשתלה נסגרה.

בשלב זה, החל לעסוק בשליחות הציבורית והפך לראש הוועד המקומי של יקנעם. יו"ר מועצת מגידו חולבסקי סיפר עליו כי היה "אדם חכם, ערכי, שורשי, אנושי מאד ומרשים, המושג מלח הארץ כאילו הומצא עבורו. איש התיישבות וחקלאות נדיר ומיוחד".

במילוי תפקידו הציבורי זכר כחולי גם אירוע רגיש של חשיפת סליק ישן. חבר ותיק גילה לו סוד כמוס אודות סליק שנמצא בביתה של אחת מוותיקות יקנעם, ושהוקם בעת שהייתה חברה ב"הגנה". הוא סיפר ש"בחדר שצמוד לביתה של אסתר קרינסקי יש סליק. ברבות השנים המקום לחדר קרמיקה שבו העבירה חוגים לילדים. עומד שם תנור שריפה ומאחוריו חלון שמאחוריו נמצא הסליק", סיפר החבר המודאג.

"פניתי לאסתר, אך היא לא הסכימה שאכנס: 'זאֶיְביק', התרתה בי, שלא תעז. אצלי אין שום סליק ואתה לא נוגע לי בשום תנור כי זו הפרנסה שלי', סיפר לימים כחולי. הוא גייס שני חברים וכששמעו שהיא נסעה ליומיים נכנסו לביתה, הזיזו את התנור והבחינו בסימני אטימת פתח הסליק.

"למחרת בבוקר קיבלתי ממנה טלפון: 'אני אהרוג אותך! היית אצלי בבית והזזת את התנור!", ונאלצנו להניח לעניין. רק כעבור עשור היא התרצתה והסכימה כי הסליק יחשף. לאחר שנפרץ הפתח נמצאו במקום ארגזים אטומים ובתוכם תחמושת צ'כית.

לזאב ורנה נולדו שלושה ילדים- יפעת, עומר ונחשון. כשהייתה בת 45 בלבד מתה יפעת אחרי התמודדות קשה במחלת הסרטן. "העצב הכבד על לכתה בטרם עת הפך בן לוויה בביתנו", כתב זאב. כעבור כמה שנים חלתה גם רנה ולפני 12 שנה, בערב פסח, ביום הולדתה ה-73 מתה, כשזאב עומד לידה ומחזיק בידה.

לזאביק ורנה 11 נכדים ו-11 נינים. שלושה נכדים ושלושה נינים הם נכדיה של לאה, אחותה הצעירה של רנה. זאב ורנה היו עבורם סבא וסבתא לכל דבר. אחרי מות אשתו היה זאב מוקף בני משפחה, מרבה לשבת תחת עץ הפקאן הענק בחצר ביתו. הקפיד לקרוא ולהתעניין בנעשה ביקנעם ובמדינה וכאב את מה שראה כשינוי חד ברמת המוסר של הנהגת המדינה ובאורחות החיים של ישראל; "הפכנו ממדינה סוציאליסטית למדינה קפיטליסטית, ובקפיטליזם הכול מותר", אמר בעצב.