לא ויתרה על אף תלמיד: המחנכת שהפכה את המקצוע לשליחות

"זה ילד מופרע, כשהוא יפריע במהלך השיעור פשוט תוציאי אותו מהכיתה", זו הייתה ההנחיה שקיבלה המורה שרה שטורם-גרינברג, כשנכנסה ללמד בכיתה שבה למד ילד שהוגדר "בעייתי" בחטיבת הביניים "רוז" שבעכו. "ביקשתי מהתלמיד שישב קרוב אליי, וראיתי מולי ילד מלא מרץ, שמתקשה לשבת בשקט, והבנתי שהוא מלא ידע", סיפרה לימים. "מדי פעם המנהל היה בא לשאול מה עם אותו תלמיד, ואמרתי לו שהוא כל הזמן בכיתה ולא הוצאתי אותו אפילו פעם אחת".

היא אף בחרה בתלמיד ה"בעייתי" לייצג את בית הספר בחידון בנושא מורשת עכו. אותו תלמיד זכה בחידון, לתדהמת המנהל. שרה, המוכרת על ידי משפחתה, חברותיה, תלמידיה לאורך השנים ורבים מתושבי עכו בשם שׂוּרֵה, המשיכה לשמור לאורך השנים על קשר עם אברהם טליאס, התלמיד שבגר. גם כשנפל לעולם הסמים והדרדר לפשע, היו השניים יושבים מדי פעם לכוס קפה ומשוחחים.

לימים עבר טליאס תהליך גמילה, החל ללמוד והפך דמות מרכזית במערכת החינוך הבלתי פורמלי בעכו. הוא היה יועץ ראש העיר לנוער בסיכון, הקים וניהל את מרכזי הנוער בעיר, ועזר לנערים רבים להיות חלק מהחברה, להתגייס לצבא ולהרגיש שמישהו רואה אותם. "בימים הכי חשוכים שלי, שכבר לא היה לי חשק לחיות, זכרתי שאמרת לי שאם רק ארצה, השמיים הם הגבול וזה חיזק אותי כל פעם מחדש", אמר לה טליאס באחת מפגישותיהם. לפני חמש שנים הלך לעולמו לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן.

לפני שבועיים הלכה גם שטורם-גרינברג לעולמה. מאות הגיעו לנחם את בנה, צביאל, במהלך הלוויה והשבעה של האישה שהאירה להם קרן אור בחיים ונטעה בהם אמון שהם טובים וראויים.

במשך 35 שנה הייתה שטורם-גרינברג יועצת, מורה ומחנכת בבית הספר "רוז" בעכו, ובנוסף התנדבה בשלל גופים בעיר. אישה שחייה היו שליחות חברתית. "נשמה גדולה שמוכנה תמיד לעזור לעולם כולו", הגדירה אותה חברתה הקרובה, ציפי ברק.

הוריה, ישראל ויפה-שיינדל שטורם, התגוררו עם שני ילדיהם בעיירה על גבול אוקראינה-פולין. במהלך מלחמת העולם השנייה ברחה המשפחה מפני הגרמנים לרוסיה, אך ברוסיה הם גורשו לסיביר. במהלך מסע ההישרדות מסיביר לאסיה התיכונה, נולד להם ילד נוסף - צבי-בצלאל, אך מאוחר יותר מתו שני ילדיהם הגדולים ממחלות שונות.

אחרי שש שנות נדודים ותלאות, שבו בני הזוג שטורם לאירופה של אחרי המלחמה - למחנה עקורים בגרמניה. שם נולדה בתם, שרה, באפריל 1948. חודשיים לאחר מכן הגיעה המשפחה, זוג הורים, בן ובת, למדינה שזה עתה קמה, וקבעו את ביתם בעכו. המשפחה התגוררה יחד עם שתי משפחות נוספות בבית ליד מסילת הברזל. משפחה בכל חדר.

מאז לא עזבה שרה את עכו, העיר שכה אהבה ושלה הקדישה חלק ניכר מחייה. היא למדה בעכו ובעקבות אחיה, צבי-בצלאל (צביקה), שהיה מדריך נערץ בתנועת הנוער העובד והלומד בעיר, הצטרפה לתנועה. "אחיה היה דמות משמעותית מאד בחייה", סיפר צביאל, בנה של שורה. "הוא היה דמות השפיעה עליה והיא הייתה גאה בו מאוד".

עם הזמן, היא החלה להדריך בתנועה, תוך שהיא מגלה רגישות חברתית גבוהה לילדים חסרי מסגרת. כשראתה ילדים מסתובבים חסרי מעש ברחוב, שכנעה אותם להצטרף לפעילות בתנועה.

ב-1963 נהרג צבי-בצלאל בעת מילוי תפקידו כחייל בנח"ל והוא בן 20 בלבד. עבור הנערה שרה, זו הייתה מכה קשה, ואת הכאב על אחיה נשאה כל חייה. הוריה, ששרדו את תלאות מלחמת העולם השנייה ואיבדו כבר שני ילדים, התקשו לשאת את הכאב ובתם הפכה למשענת שלהם, ליוותה אותם ודאגה להם עד לסוף חייהם.

כשהגיעה לגיל גיוס, בחרה שורה להיות מורה-חיילת, מה שאחר כך יהפוך להיות הייעוד שלה בחיים. אחרי שהשתחררה משירות צבאי, למדה גיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה וחינוך במדרשת אורנים. עם תום הכשרתה, החלה ללמד בחטיבת הביניים "רוז" בעכו. בתחילת הדרך לימדה גיאוגרפיה והייתה מחנכת, אך את עיקר שנותיה בבית הספר עשתה כיועצת. "התפיסה שהנחתה אותה הייתה שבידיה יש כוח להרים את התלמידים שזקוקים לחיזוק. לגרום להם להאמין בעצמם ולהביא אותם למקום טוב יותר", סיפר בנה.

"מודל ליועצת", כתבה עליה חברתה, ברק. "קשה למצוא את המילים לעבודתה המסורה עם הילדים, היא אהבה אותם אהבת אמת. חדרה הפך להיות מקום בטוח עבור התלמידים, שבו הם יכלו לדבר איתה על הכול ולדעת שימצאו אצלה אוזן קשבת והתייחסות, ושבמקרה הצורך תמצא איך לפתור את הבעיה שניצבה בפניהם", הוסיפה ברק.

"יועצת מעולה, לוחמת אמיתית, אישה בעלת חוש הומור מדהים", אמרה עליה עדה לוין, שעבדה גם היא כיועצת בבית הספר. בין שש היועצות שעבדו במוסד החינוכי נרקמו קשרי חברות עמוקים, והן הפכו לחבורה מגובשת שהקפידה להיפגש, לשמוח ביחד, ולתמוך זו בזו ברגעים הקשים.

בגיל 35 נישאה שרה לשלמה גרינברג, וכעבור שנה נולד להם בן, צביאל, על שם אחיה. לא היה ספק שבן הזוג יעבור ממרכז הארץ לעכו, העיר של שרה. הוא מונה להיות מבקר העיריה. כעבור 18 שנות נישואים והוא בן 50 בלבד, מת שלמה. למרות המכה שניחתה עליה, המשיכה לתרום מזמנה ומרצה לתלמידיה והתנדבה בפעילויות רבות בעיר.

שרה עסקה בהתנדבות בליווי של נפגעי נפש, נוער בסיכון ונשים חד-הוריות, במסגרת מיזם שנקרא "אם לדרך". כמו כן, הייתה פעילה בצוות שנועד לפעול בעת חירום. "הייתה לה רגישות חברתית גדולה. היא ידעה להקשיב, להכיל, להרים אנשים ולטעת בהם תקווה", סיפר הבן, צביאל.

כילד זכורה לו היטב החוויה של צעידה עם אמו ברחובות העיר, כשמדי פעם ניגש אליה מישהו כדי לדבר איתה, לשאול לשלומה ולהודות לה על הימים בהם תמכה בו כשהיה תלמיד בבית הספר. "כילד קטן אני זוכר ימים שבהם תלמידות שהיו בקושי או במצוקה היו ישנות אצלנו בבית", סיפר.

אחרי שיצאה לפנסיה החלה להופיע כמספרת סיפורים. היא רתמה את ההומור המפותח ואת התיאטרליות שלה, והעבירה ערבים בפני קהל. "בעיקר אהבה לספר על הקשר המיוחד ביני ובינה", אמר צביאל. "היא הייתה מספרת איך עברנו ביחד את תהליך החזרה שלי בתשובה. תיבלה את זה בכל מיני אנקדוטות מצחיקות שחווינו, כמו בטיולים בחו"ל, בסדר פסח".

כמי שהייתה מעורבת כל כולה בחיי עכו, בה חיים ביחד יהודים וערבים, חלק משמעותי ממעגל חבריה, שכניה ומכריה היו ערבים. חיי הדו-קיום היו עבורה כמהלך טבעי ומובן של חייה וכפי שעולה מתפיסת עולמה החברתית. בשנים האחרונות כאבה שרה את המתח הגובר בין הקהילות בעיר.

ביום הולדתה ה-60 ביקשה אותה חבורת היועצות שמכנות את עצמן ה-GIRLS, כי לצד הנתינה האינסופית לכל אדם הזקוק לתמיכה, תדע לתת קצת גם לעצמה. "אנחנו לא רוצות לומר לך לא לתת, אבל תעשי זאת במינונים יותר קטנים", כתבו לה. לדברי חברותיה, היא לא יכלה לשנות את דרך חייה והמשיכה בעשיה החברתית עד סוף ימיה".

"לפני שורה היו תמיד כל בני האדם שווים, בעלי ערך וראויים לכבוד, קטנים כגדולים", סיפרה שלומית גור, חברתה של שורה מאז שהיו נערות ולימים כשגור ניהלה בית ספר בעכו. "כולם היו בעיניה ראויים וחשובים. כמה חסרים אנו מנהיגים ומנהיגות כמו שורה המדהימה, עם עוד שכמותה היינו יוצרים כאן 'אחלה' מדינה", הוסיפה.

"ביום ההלוויה", סיפר בנה, "כשאחד מעובדי חברה קדישא הבין שאני בנה של שרה היועצת מבית הספר, הוא היה ממש נרגש. הוא אמר לי שהוא היה מופרע בבית הספר, וכל המורים ויתרו עליו. 'אימא שלך נתנה לי הרגשה שהיא אוהבת אותי. הרוך והאהבה שלה מלווים אותי עד היום', הוא אמר".