"שוחררו אנשי מילואים ששרתו מיום הכיפורים", כך נכתב בעיתון, ב-3 בפברואר 1974. ידיעה קצרה, 37 מילים בסך הכול, עדכנה על חיילי מילואים ששוחררו לבתיהם אחרי שגויסו למלחמה שפרצה ארבעה חודשים קודם לכן. "אנשי המילואים ששוחררו זומנו כבר לתקופת מילואים נוספת", נכתב בסוף הידיעה.
יומיים אחרי שהשתחרר כבר התייצב אחד מאותם חיילי מילואים מול משרד ראש הממשלה. סרן מוטי אשכנזי, בן 33, פיקד במלחמה על מעוז בודפשט, המעוז הצפוני ביותר בקו בר-לב, עמד עם שלט מקרטון ועליו תלה כמה מודעות שכתב ובהן קרא לשר הביטחון, משה דיין, להתפטר מתפקידו.
כשאומרים בישראל "מחאה" אומרים מוטי אשכנזי. שבוע אחרי שהתייצב מול קריית הממשלה, כבר הגיעו למקום אלפים. הם עמדו תחת גשם שוטף והזדהו עם המילואימניק שביטא את הקול של רבים מאזרחי המדינה. עולה נתן לו בקבוק וודקה שיחמם אותו בקור, מושבניקים הביאו לו תפוחים. מכל קצות הארץ ומכל שדרות הציבור אנשים עלו לירושלים.
הפגנת היחיד שלו הפכה תוך זמן קצר לתנועת מחאה גדולה שבסופו של דבר עמדה ביעדה - שר הביטחון, דיין, וראש הממשלה, גולדה מאיר, התפטרו מתפקידיהם.
לא רחוק משם, ברחוב בלפור בירושלים נכתב לפני כשבוע וחצי פרק נוסף בהיסטוריית המחאות בישראל. מעצרו של אמיר השכל, דמות בולטת במה שמוגדר כ"מחאת היחידים" שקוראת להתפטרותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עורר הדים וכבר הפך לאחד מהסמלים של גל המחאה הנוכחי נגד ראש הממשלה.
"החברה הישראלית אכפתית מאוד וכבר שנים רבות מגיבה לבעיות עמוקות", אמר השבוע לוואלה! NEWS מוטי אשכנזי. הוא רואה במחאה הנוכחית ביטוי נוסף לצורך העמוק שקיים בקרב הציבור הישראלי להשמיע את קולו בדרישה לטפל בבעיות שפוקדות את המדינה.
"משמעות רבה יש לעצם הדבר ששמו של העם היהודי מקורו במאבק ובהתנגדות", כתב הפרופסור שמואל ליימן-ווילציג שחקר בצורה מקיפה את המחאה הציבורית בישראל. "בעצם שמם מסמלים בני ישראל סירוב להיכנע לסמכות כלשהי", כתב בהתייחס לפירוש השם "ישראל", השם שניתן ליעקב אחרי שנאבק עם מלאך; "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל".
אם כן, כבר בספר בראשית ברור כי עם ישראל עתיד להיות עם וכחן וקשה עורף שיתמיד בדרך המחאה כצורת הבעה משמעותית במרחב הפוליטי והציבורי.
ביטוי ראשוני לכך מצא ליימן-ווילציג ב"אחד המוסדות 'הפוליטיים' הייחודיים ביותר במורשת היהודית - הנביא. מדובר באנשים אמיצים שקיבלו עליהם להיות 'המצפון החברתי', ולא זו בלבד שהם מחו, בלשון בהירה וחד-משמעית, נגד עברות של העם אלא גם הוכיחו את השליטים על שימוש שרירותי ולא צודק בכוחם", כתב. הוא אף ציין כי "בולטים שני יסודות חשובים של המחאה היהודית: לא נעשתה הבחנה בין מחאה נגד פשוטי העם ובין מחאה נגד מנהיגי העם; וכמעט לא היה הבדל במעמדם וביכולתם של המוחים - אם אנשי קודש ואם אישים נטולי מעמד פורמלי דתי (כוהנים) או אלוהי (נביאים)".
עם זאת, אשכנזי מצביע על כך שאחרי קום המדינה החברה האזרחית בישראל לא הצטיינה במיוחד בנקיטת פעולות מחאה. את אותה שמרנות ושקט חברתי באותה תקופה הוא מייחס לכך ש"'אילפו' את הציבור לחשוב כי מהותה של דמוקרטיה היא בכך שהזכות והיכולת להביא לשינוי כבר הייתה בידיו ביום הבחירות, והיא גם תשוב ותהיה בידו במועד הבחירות הבא. שנית, כי נכון יהיה להקפיד כי כך גם יישאר, לטובת הסדר הציבורי והמשילות".
הוא טוען כי "כזו הייתה האווירה הציבורית לפחות עד מלחמת ששת הימים, כאשר עדיין הייתה החברה הישראלית 'חברת חזון', משמע: חברה שהובלה ערכית על ידי חזון לאומי - החזון הציוני - כבר עשרות בשנים, כשהשלטון היה בידי 'תנועת העבודה' שהובילה מאז 'המדינה שבדרך'".
ועם זאת, ניתן לציין שתי מחאות משמעותיות באותן שנים שבין קום המדינה למלחמת ששת הימים; בשנותיה הראשונות של המדינה נערכו הפגנות רבות על רקע מצוקה קשה מאד בה חיו רבבות עולים אותם שיכנה המדינה העניה במעברות. מדובר היה בתנאי מחיה קשים ביותר, עם בעיות תברואה, מחלות והיעדר מקורות פרנסה.
"לחם-עבודה" הייתה לרוב סיסמת המפגינים. גם סביב סוגיות דת נערכו הפגנות בשנים אלו, בעת שפלגים חרדיים ודתיים נלחמו על צביונה של המדינה הצעירה. לא אחת שסעים אלו חברו זה לזה והבעירו את השטח. כך היה לדוגמה אחרי חורף 1950 המושלג שגבה את חייהם של ארבעה תושבי מחנה העולים "עין שמר". המצוקה הקשה במחנה נפגשה גם עם עימותים על אופי חינוך הילדים במקום. בחורי ישיבה שהגיעו לעין שמר, כדי "לראות במו עיניהם את משטר הכפייה במחנות", לדבריהם, סולקו על ידי מנהל המחנה. במקום פרצו מהומות אלימות סביב "סכסוך החינוך".
בעיתון "הצופה" הגדירו את הלך הרוח במקום כ"מרירות שנצטברה בשל החינוך החילוני שניתן להם על כרחם, ושמרגיל את ילדיהם לפריצות וחילול שבת".
אירוע בולט נוסף הוא הארוע המוכר כ"מהומות ואדי סאליב". גם אז, ביולי 1959, פרצה מחאה נוכח עוני, מצוקה ותחושות קיפוח עמוקות שליוו את העולים מארצות ערב. ירי שוטרים בתושב ואדי סאליב, שגרם לפציעתו, הצית גל מחאה בחיפה ובערים נוספות. הגל שכח, אבל זרעי המחאה החברתית-עדתית-מעמדית נזרעו.
הסכם השילומים "יהרג ובל יעבור"
דווקא על רקע התהום הפוליטית ששררה בין המחנות והלהט האידאולוגי שאיפיין את התקופה, כמעט ולא היו באותן שנים מחאות פוליטיות. אולם, אירוע מחאה אחד על רקע פוליטי נצרב במה שנחשב מאירועי המחאה האלימים בתולדות המדינה; המדינה בת הארבע שנאבקה על קיומה עמדה לחתום על הסכם שילומים עם גרמניה. עבור רבים בציבור הישראלי מדובר ההסכם היה בבחינת "יהרג ובל יעבור". ב-7 בינואר 1952 נערך בכנסת דיון בנושא ההסכם. בכיכר ציון נערכה במקביל הפגנה אליה הגיע חבר הכנסת מנחם בגין, מנהיג תנועת "חרות" והזהיר: "זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות".
מאות מפגינים צעדו לכנסת, השליכו אבנים וניפצו את חלונות בית הנבחרים. עימות קשה התפתח בין השוטרים למפגינים. אדי גז הרימונים חדרו לאולם המליאה, חבר כנסת נפגע בראשו, מאות שוטרים ומפגינים נפצעו ו-250 בני אדם נעצרו. יומיים לאחר מכן, הקואליציה ניצחה כאמור בהצבעה הגורלית, וחבר הכנסת בגין הורחק מהמליאה לשלושה חודשים.
אבל אחרי מלחמת ששת הימים שבה הישראלים לשורשיהם וכחניים ותנועות מחאה הפכו להיות חלק מההוויה בחיי העם.
בתחילה היו אלו "התנועה לשלום וביטחון" ו"התנועה לארץ ישראל השלמה". כל תנועה ביקשה לתרגם את תוצאות המלחמה באופן מנוגד: תנועה אחת קראה לקיומה של ישות פלסטינית לצד מדינת ישראל, בעוד התנועה השניה קראה לסיפוח השטחים שנכבשו.
במבט של 53 שנים לאחור, די ברור איזו תנועה בדרך לממש את קריאתה, או לפחות חלק ממנה.
מרד הצעירים של גוש אמונים
בפברואר 1974, החודש בה הצית אשכנזי את ניצוץ המחאה שהפך לאש גדולה, קמה תנועת מחאה נוספת - תנועת "גוש אמונים". עוד תנועה שצמחה בין הסדקים שנבקעו בזעזועי המשנה שאחרי מלחמת יום כיפור.
התנועה קראה ליישוב יהודים ביהודה ושומרון וברצועת עזה, בהנהגתו הרוחנית של הרב צבי יהודה קוק. מדובר היה בתנועה דתית-משיחית, שהאמינה שיישוב כל חלקי ארץ ישראל ההיסטורית יחיש את ביאת המשיח ואת גאולת עם ישראל. התנועה סחפה לא רק את הציבור הדתי-לאומי וזכתה גם לתמיכת מנהיגים חילוניים מהימין הפוליטי ומ"נצים" במחנה השמאל.
בתחילה מחו נגד הסכמי ההפרדה בין ישראל וסוריה ברמת הגולן, ואף ניסו להתיישב בקוניטרה. אחר כך עברו למאמצי התיישבות בשומרון. בסוף 1975 מאמצם נחל הצלחה והממשלה אישרה להם להקים התיישבות ראשונה בשומרון.
זו אחת ההצלחות הגדולות ביותר של תנועות מחאה בישראל; מפעל ההתנחלות הלך וגדל והפך לעובדה קיימת.
על פי אשכנזי, גורם משמעותי בהצלחת התנועה היה העובדה כי "בניגוד להנהגת תנועת העבודה שחסמה אז השתלבות ממשית של הדור הצעיר בשורותיה, ההנהגה הוותיקה במפד"ל אימצה אל ליבה את 'מרד הצעירים' ושימשה להם כדוברת בתוך הממשלה. בהמשך אימצה המפד"ל לחיקה המפלגתי את 'ראשי המורדים' עצמם. בתוך זמן לא רב היה נציגם, זבולון המר, לחבר כנסת ושר בממשלה".
כניסתה של תנועת המחאה לתוך מפלגה פוליטית והתמסדותה היו מהלך נבון שהביא להצלחה הסוחפת של "גוש אמונים"; אשכנזי מסביר כי "ספיגת גוש אמונים' לתוך המפד"ל והפיכת משנתו האמונית-משיחית לקו המכתיב והמוביל של המפד"ל כמפלגה, הביאה בהמשך לביטול 'הברית ההיסטורית' בין מפא"י והציונות הדתית ולהשתלבות אחדים ממובילי 'הגוש בממסד הפוליטי המפד"לי, כחברי כנסת וכשרים".
שנתיים אחר כך הושלם סופית המהלך המוצלח של התנועה; אחרי מהפך 1977 עקרונות "גוש אמונים" הפכו להיות חלק ממדיניות הממשלה. חברי התנועה נטמעו במפלגות הימין ומימשו הלכה למעשה את האידאולוגיה של התנועה.
"הפנתרים השחורים" והעוינות כלפי "העילית האשכנזית"
מאבק אחר, שפרץ עוד לפני המלחמה, לא זכה לאותה הצלחה. היה זה מאבקה של תנועת "הפנתרים השחורים".
אשכנזי שבעצמו ניסה להשתלב בתנועה ולסייע לה בחיבור עם מעמד הביניים האשכנזי אומר כי "ראשית ההתארגנות היה ב-1969, כשחבורת נערים, חלקם בעלי רקע עברייני קל, משכונת מוסררה בירושלים, בסיוע של מדריכי רחוב, סטודנטים מבית הספר לעבודה סוציאלית, בעידוד מי שעמד בראשו אז פרופ' יונה רוזנפלד, מגששת את דרכה להביא את עניינו של העוני והאפליה בחברה הישראלית, שהתרכזו אז בעיקר בקרב יוצאי מדינות ערב, לסדר היום הלאומי".
כמו שקורה פעמים רבות, השלטון לא חש בתנודות התת-קרקעיות ובזעם המצטבר. ב-1971 בניהם של דור ואדי סליב יצאו למחאה זועמת שיצאה נגד הקיפוח והאפליה של עדות המזרח, לשוויון ולצדק חברתי. שלא כמו תנועות המחאה שקמו אחרי מלחמת יום הכיפורים, "הפנתרים השחורים" נכשלו. קריאתם לא התממשה. אשכנזי אומר כי "הלכה למעשה חשפו הפנתרים, למביני דבר, את ראשית תהליך ההידרדרות של 'חברת הרווחה הישראלית', שנבנתה בהדרגה בהצלחה במשך עשרות שנים, עוד משלב 'המדינה שבדרך'. לדאבוננו, מעטים היו אותם 'מביני דבר'".
לדבריו, כבר מתחילת הדרך טעתה הנהגת התנועה; "עצם בחירת שמה: 'הפנתרים השחורים', יצר אנטגוניזם ציבורי שהלך והתעצם לאור העוינות כלפי 'העילית האשכנזית'. בנוסף, המשטרה ניצלה את היסחפות 'הפנתרים' למלל אלים, פעלה כנגדם בעוינות ובכוח מוגזם, יותר כזרוע של השלטון ופחות כגורם לשמירת הסדר הציבורי, השתלחה בהם, הגבירה ביוזמתה את המתח הבין-עדתי שהיה גבוה מטבע הדברים, מה שדחף והביא את מובילי המאבק והתנועה להתנגשות חזיתית, להגברת האלימות פיסית, ומכאן לחוסר יכולת לקבל את תמיכת הציבור הרחב. בסופו של דבר, בחירתם זו הביאה להתחסלות הדרגתית 'כתנועה'".
בניגוד למה שהתרחש שלוש שנים אחר כך עם הנהגת "גוש אמונים" הוא מצביע על כך שאחדים מהמנהיגים-המייסדים: צ'רלי ביטון, סעדיה מרצינו ואחרים, נספגו אל תוך הממסד המפלגתי משמאל, בעוד האלקטורט הטבעי לכאורה לתמיכה בהם, קרי: המזרחיים העניים והמקופחים, בכללם 'נשארו בבית', ובצד הימני של המפה הפוליטית".
מאיצת המחאות - הטלוויזיה הישראלית
אחד הגורמים החשובים, לפי ליימן-ווילציג, להאצת תנועות מחאה אחרי מלחמת ששת הימים, הוא הופעתה של הטלוויזיה בישראל בשנת 1968. "אין ספק שמדיום זה להמונים השפיע מאוד על הפעילות החוץ פרלמנטרית מכמה בחינות", כתב בסיפרו. "ראשית, מערכת הבחירות של 1969 הייתה הראשונה שלוותה בתעמולה בטלוויזיה, וכך שיעור גבוה יותר של הבוחרים נחשף למערכת התעמולה חשיפה אינטנסיבית יותר מתמיד".
הוא מוסיף כי "ייתכן שהדבר גם הגביר את אכזבתו של הציבור כשהתברר לו שלא מומשו ההבטחות". בנוסף, מאחר שמחאה ציבורית ניזונה מפרסום, "המפגינים השתמשו בטלוויזיה להציג ואף להבליט את פעולותיהם ואת דרישותיהם". עוד ציין כי "הטלוויזיה מילאה תפקיד מרכזי בטיפוח הרגשה של קיפוח יחסי בחברה ובחיזוקה. בקיצור, ככל שאנשים מכירים עובדות רבות יותר על חברתם, כך יגדל הסיכוי שישנאו אותה יותר או שיעריכו אותה פחות. הטלוויזיה הישראלית, על כל חסרונותיה, אכן הגדילה גידול ניכר את מספר ה'עובדות' החברתיות שבידי הציבור הרחב", כתב.
"שלום עכשיו" ו"העם עם הגולן"
תנועה נוספת שהייתה לה נוכחות משמעותית בציבוריות הישראלית הייתה תנועת "שלום עכשיו", אך הישגיה רחוקים מההצלחות של יריבתה, "גוש אמונים". גם מנהיגיה נטמעו במפלגות הפוליטיות, אך לרוב היו אלו מפלגות אופוזיציה.
אשכנזי סבור שגם כשנציגי התנועה היו שותפים בקואליציה, הרי שתמיכתם במו"מ שניהל ראש הממשלה, יצחק רבין, עם סוריה ונכונותו לרדת מהגולן תמורת שלום מלא, "עורר 'מרד' בקרב האלקטורט של גוש השמאל, הן כנגד רבין אישית והן כנגד מפלגות העבודה ומרצ, ולא כל שכן, נגד 'שלום עכשיו' שתמכה במהלך כזה".
לדבריו, "זו הייתה הפעם הראשונה שרוב הציבור בישראל ובכללו חלק נכבד מהאלקטורט שאך זה הצביע בעד רבין לראשות הממשלה התייצב כנגדו, ותמך בתנועת המחאה: 'העם עם הגולן' שהוביל המרכז-ימין, בעוד 'שלום עכשיו' משמשת חוד החנית של ממשלת רבין מול תנועת מחאה זו. מבחן הזמן הראה כי תנועת 'העם עם הגולן' רשמה הישג מרשים על פני גישתה של 'תנועת שלום עכשיו'".
יש לציין את "שלום עכשיו" בהקשר להפגנת ה-400 אלף אחרי טבח סברה ושתילה, והדרישות שנענו להקמת ועדת חקירה ממלכתית והדחתו של אריאל שרון מתפקיד שר הביטחון.
ההתנתקות ו"מחאת הכתומים"
תנועת מחאה אחרת שזכתה להצלחה היא התנועה שהניע אליעד שרגא בשנת 1990. כמו אשכנזי ב-1974, גם שרגא נתן ביטוי לתחושת המיאוס שגילה הציבור כלפי מנהיגיו. הוא החל את מחאתו אחרי "התרגיל המסריח" שיזם שמעון פרס.
גם הוא החל בהפגנת יחיד שמהר מאד סחפה רבים, וגם הוא, כמו אשכנזי, עשה שימוש תדיר בבג"ץ. אשכנזי אף זוכר כי "באחד מביקוריו של אליעד בביתי, הבאתי לידיעתו את השימוש שעשיתי אני במאבקיי הציבוריים, בהגשת עתירות לבג"ץ כחלק ממאבק בעיוותים שלטוניים".
מחאה משמעותית נוספת הייתה "מחאת הכתומים" בשנת 2005, נגד תכנית ההתנתקות של ראש הממשלה שרון.
במבחן התוצאה המחאה נכשלה, אך ייתכן שהתנועה דווקא הצליחה מאד. ראשית, המחאה שסחפה רבים, הייתה בין הגורמים שהחזירו את הימין לשלטון. לטווח הארוך יותר, תרמה תנועת המחאה את חלקה במה שאשכנזי מגדיר "הטראומה שבאה בעקבות צעד היסטורי זה". הוא סבור כי "הטראומה לא הייתה נחלתו של 'המגזר המתנחל' בהובלת חובשי הכיפות הסרוגות, או אלה המגדירים עצמם כ'מחנה הלאומי' שהצטרפו לתנועת המחאה של 'הכתומים'. הטראומה התודעתית הייתה גם נחלתם של 'המפנים', כלל הציבור בישראל, שתמך ברובו בנסיגה ובראש הממשלה בצעדו זה".
גם מה שזכור כ"מחאת הקוטג'" ובהמשך "מחאת הצדק החברתי", בשנת 2011 סחפה המונים. "'מחאת רוטשילד' שינתה את השיח הציבורי ואת התודעה ודפוסי חשיבה גם בקרב מובילי המפלגות בישראל. אין היום מפלגה, לרבות המפלגות החרדיות, שאינה מתהדרת בשיח פוליטי 'חברתי'", משבח אשכנזי את הצלחת התנועה.
כמו בחלק מההצלחות של תנועות מחאה מהעבר, גם הפעם ההצלחה נבעה ראשית מהעובדה כי המסרים נגעו לציבור ישראלי רחב מאד.
אשכנזי גם סבור כי שינוי שעשו מובילי המחאה היה חכם ותרם להצלחתה. "דפני ליף, סתיו שפיר, שמולי ואחרים, דיברו תחילה בשם המצב הקיים, והצהירו על עצמם כ א-פוליטיים. זאת, בשעה שאין לך דבר יותר פוליטי מדרישה - בשם העם - לצדק חברתי, במקום בו הוא נרמס בהתמדה. לזכותם יאמר כי מהר יחסית התעשתו ואימצו לעצמם תובנות פוליטיות מובהקות", אמר.
בגל המחאה הנוכחי הוא גם מזהה את התרחבות השורות. "אחרי שב'מחאת פתח תקווה' ראו בעיקר את לבני השיער, הרי שעכשיו מצטרף גם הדור הצעיר להפגנות. הצעירים מבינים שמדובר במאבק למען עתידם ורואים יותר ויותר שיער שחור בהפגנות".
הוא לא רואה בעתיד הקרוב את היעלמותו של נשק המחאה מהמרחב הציבורי בישראל. "אנחנו סוחבים איתנו את אותן בעיות במשך עשרות שנים. הן עולות במחזוריות וכל עוד לא נפתור בעיות אקוטיות, ובעיקר בעיות חברתיות, גם המחאה תימשך".