הילד מקזבלנקה שנבחר להציל את ספרי הקודש ונהפך לאמן שהקסים את העולם

כשהגיע הילד משה מוריס דדון לגיל שש הוא נמצא בין הילדים הבודדים בקהילתו, שניחנו בכושר יוצא דופן לכתוב באותיות זעירות, תוך שהוא מפגין יציבות מרשימה בתנועות הכתיבה וסבלנות יוצאת דופן. עם השנים פיתח את המיומנות והכישרון שלו והפך לאחד האמנים המפורסמים בעולם היהודי בשדה המיקרוגרפיה (כתב זעיר).

מדובר באמנות סופרים יהודית וייחודית, שבה נוצר העיטור על ידי כתיבה זעירה על קווי המתאר של הצורה הרצויה.

בשבוע שעבר הלך דדון לעולמו והוא בן 78. יצירותיו פזורות במקומות רבים על פני הגלובוס, מבתיהם של שועי עולם ועד לדירות אנשים שביקרו בעיר העתיקה בצפת, נכנסו לגלריה שלו ונשבו בקסמם של ציוריו המיוחדים.

הוא נולד בעיר קזבלנקה במרוקו לשרה ואברהם דדון, שגידלו שישה ילדים. הוא למד בבית הספר "אליאנס" ואחרי שעות הלימודים בבית הספר למד בתלמוד תורה.

סמוך להקמת מדינת ישראל, ועם התגברות העוינות לקהילה היהודית, התעוררות הלאומיות המרוקאית והתפרצות מעשי איבה ופוגרומים בכמה ערים במרוקו, החל להתעורר החשש גם בקהילה היהודית בקזבלנקה מפני התנכלויות שצפויות להתרחש.

המורים בתלמוד התורה החלו להתכונן ליום שבו ייאסר על לימוד בספרי קודש יהודיים והחליטו להכשיר מספר ילדים לכתוב את כתבי הקודש באותיות זעירות שרצף כתיבתן על פני קווי מתאר שונים יהפכו בעצם לציורים. הבחירה בילדים למלאכה זו נעשתה משום שעליהם לא חלים דינים והלכות שחלים לפני כתיבת קודש על אנשים מבוגרים; סופר סת"ם מחויב בדינים והלכות כגון טבילה במקווה לפני כל כתיבה, שעות מסוימות שבהן מותר לכתוב ועוד.

את עיקר ההשראה לכתיבת הסת"ם ספג הילד משה מוריס מדודו, רבי חנניה פרץ, שהיה רב הקהילה היהודית בקזבלנקה.

תהליך ההכשרה היה קשוח וקפדני. כך, לדוגמה, הוטבלו ידי הילדים במי קרח ולאחר מכן נדרשו לכתוב. במבחן זה נבחנה יציבות היד הכותבת. עשרת הילדים שעברו את ההכשרה אף כתבו שני ספרי תורה קטנים במיוחד. לפני שמונה שנים נסע דדון עם משפחתו לטיול במרוקו, שכלל גם ניסיון להתחקות אחר שני ספרי התורה שכתב כילד עם חבריו, אך הספרים לא נמצאו.

ב-1961 החל גל עלייה גדול של יהודי מרוקו שביקשו להגיע לישראל. ב-1962 משפחת דדון החליטה להגשים את החלום הציוני. הם יצאו בהפלגה ממרוקו לבארי שבאיטליה ואחרי המתנה של חודש הפליגו עם עולים נוספים על האוניה "פרמיניה" שהגיעה לנמל חיפה.

המשפחה, שומרת המסורת, ביקשה להגיע לצפת, עיר קודש שבה יהודים חיו ויצרו לאורך הדורות ובשל קרבתה לקברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון. משה מוריס שהיה בגיל גיוס לצבא, התגייס כעבור זמן קצר. בתו, אתי, אומרת שלימים סיפר על אותה תקופה כתקופה לא פשוטה עבורו.

"הוא שלט בערבית ובצרפתית. העברית שבפיו הייתה עברית של קודש, לא העברית 'הצברית' שדיברו בה", סיפרה מפיו. "תוך זמן קצר היה צריך להתרגל לשפה, למנטליות ולמסגרת הצבאית". אביה גם סיפר לה על טראומה שחווה כחייל צעיר; אחד מחבריו ליחידה טבע בעת שהחיילים רחצו בים. "זה היה אירוע קשה מאד שממש טלטל אותו".

במשפחה מספרים שאישיותו של אביהם הייתה חזקה והוא ניחן בחוסן נפשי ומנטלי. "הייתה בו עוצמה וחוזק וכריזמה", אמרה הבת. לדבריה, "התכונות האלה לא הוחצנו על ידו, הוא הקרין את זה בשקט הפנימי שלו. בשקט שלו הוא העביר לנו הרבה כוח, סבלנות ואהבה".

אחרי שהשתחרר משירות סדיר, שב לצפת והתגייס למשטרה. אחרי תהליך הכשרה כחוקר, הוצב במטה נפת צפת שבמשטרת כנען. השירות במשטרה אפשר לו להביא לידי ביטוי איכויות של ירידה לפרטים, סבלנות, קור רוח ודקדקנות וגם היוותה עבורו מסגרת תעסוקתית יציבה. דבר זה היה נחוץ לו כדי שיוכל לטפח במקביל את תחביב הציור בטכניקת המיקרוגרפיה.

במשפחה זוכרים אותו מצייר מדי לילה וישן שעות בודדות, לפני שיצא לעבודתו במשטרה.

במשפחתו אמרו כי "כחוקר במשטרה היה מוכר כחוקר יסודי, שקט ומעמיק". באלבום מסודר שמורים פרסי הצטיינות שקיבל וגזרי עיתונים שבהם מסופר על פשעים שהוא היה שותף בפענוח שלהם.

התקופה של סוף שנות ה-60 וראשית שנות השבעים זכורה כתקופה של חדירות מחבלים בגבול הצפון. דדון השתתף במספר מרדפים והיתקלויות וזכר מראות קשים של פיגועים ביישובי ובכבישי הצפון.

אחד ממקרי הפלילים הבולטים שדדון השתתף בחקירתם היה אירוע אלים שבו שני צעירים ניסו לאנוס שלוש תיירות מהולנד, ב-1975. שני תושבי הגליל אספו שלוש טרמפיסטיות וניסו לאנוס אותן בחורשה ליד מושב חזון, תוך שהם מאיימים עליהן בסכין. חבר המושב שעבר בסמוך ושמע את צעקות הנשים, נחלץ לסייע להן ובעימות שהתפתח ירה מאקדחו ופצע את אחד התוקפים, שאחר כך מת מפצעיו.

לזכות דדון נזקפה מלאכת איסוף הממצאים בזירה, דבר שסייע אחר כך להביא להרשעתו של הנאשם בניסיון האונס ומאסרו לשבע שנים.

ב-1981 השתחרר משירות במשטרה והחל להקדיש את כל זמנו לאמנות. ליד בית הכנסת רבי יוסף קארו שבעיר העתיקה כבר פעלה גלריה שהקים עם אשתו, חוה.

בני הזוג נישאו בצפת ב-1964 ועם השנים נולדו להם שלושה בנים ובת; חגי, אתי, שניר והראל.

כעת, כשכל זמנו הוקדש ליצירה, הלך דדון ושכלל את האמנות שלו. הבן, הראל, שעבד עם אביו בגלריה, מספר כי הייתה לו נוסחה מתמטית שעל פיה עבד. הוא היה סופר את האותיות בטקסט שתוכנן להרכיב את הציור ולפי מספר האותיות חילק את מרכיבי היצירה. בכל סנטימטר מרובע היה משבץ 63 אותיות.

לדברי הבן, את הציור היה עושה ביד חופשית ויציבה וללא כל עזרה של זכוכית מגדלת או עזרים אחרים. "הייתה לו יד מאומנת ויציבה, משמעת עצמית קשה מאוד וסבלנות גדולה. היו ציורים שהעבודה עליהם ארכה תקופות ארוכות מאוד. את ספר תהלים צייר בעבודה שנמשכה שנה וחצי", אמר הבן הראל. אחת מיצירותיו המפורסמות היא "כנר על הגג" המורכבת מטקסט ספר שיר השירים. יצירה זו הפכה ליצירה נמכרת ברחבי העולם.

עם השנים ערך תערוכות רבות בחו"ל וגם הגלריה בצפת הפכה מוכרת. ציוריו הפכו מפורסמים ונקנו על ידי ציבור גדול ברחבי העולם. לא אחת גם התבקש לצייר על פי הזמנה, בין השאר צייר את פניהן של דמויות מפורסמות. בין האישים שצייר היו עזר ויצמן, אביגדור קהלני, דוד לוי ורבים נוספים. לא אחת גם התבקש לצייר גם דיוקנאות של חללי צה"ל.

פעמים רבות ציוריו ניתנו כמתנה או מזכרת, ובאחת הפעמים בחרה הקהילה היהודית באנגליה להעניק ציור של דדון כשי לנסיך צ'ארלס.

לאורך כל שנותיו, התמיד בציור נופיה המיוחדים וסמטואתיה של צפת וכך ביטא את אהבתו לעיר. "הייתה לו אהבה גדולה לעיר, הוא אהב מאד את העיר העתיקה על הסמטאות, הגלריות ובתי הכנסת שלה", אמרה אתי. "העיר הייתה נטועה בליבו והוא הרגיש מעין שגריר או שליח שלה".

משה דדון הובא למנוחות בבית העלמין בצפת ביום שישי שעבר. במשפחתו הבטיחו כי גם לאחר מותו הגלריה תמשיך לפעול ורוחו של אביהם תמשיך לשכון בסמטאות העיר שכל כך אהב.