(בווידאו: 20 שנה לנסיגה מלבנון: מסע בישובי הגבול)
"מעשה וח. מ. פיין נפגש עם אחד מחבריו הוותיקים והוא אכר אמיד בחדרה. נתגלגלה השיחה בין שני הזקנים. אמר איש חדרה: יש לי 120 דונם פרדס ובני כבר רבים כיצד יחלקו את הירושה לאחר מותי... על זה אמר פיין: בני לא יריבו לאחר מותי, כי הורשתי להם ירושה אחת והיא: לאהוב את הארץ, לאהוב את האדמה", כך סופר בשנת 1946 עם מותו של ח. מ. פיין, ממייסדי המושבה מטולה.
בשבוע שעבר הלך לעולמו נכדו, משה פיין, שעד אחרון ימיו דבק באדיקות בצוואת סבו ועיבד את אדמתו, עד הרגב האחרון.
משה פיין, או כפי שנודע בשם החיבה שלו - "מוישק'ה", נולד בשנת 1947 במושבה מטולה, בנם של שרה ושלום פיין ותאום זהה לחיים, או בשמו המוכר - "חיימק'ה". צאצאים לשבט פיין המסועף והידוע, ששורשיו פרושים לאורכה ולרובה של הארץ, ובעיקר בהתיישבות החקלאית. "משפחה מוצקה מחושלת ועניפה", נכתב עליהם בעיתון "הארץ" ב-1960. "היכן שתשליך אבן, יש סיכוי שתפגע באחד הפיינים", התלוצץ שלום פיין עם הכתב.
התאומים נקראו על שם סבם שמת שנה קודם ועל שמות בני משפחה שנספו בשואה. לסבם וסבתם, חיים-משה ויוכבד לבית אייזנברג היו 11 בנים, "כולם חסונים ותמירים", נכתב בעיתון "הבוקר". אגב, על פי הסיפור שעובר במשפחה, בהריון הראשון יוכבד חשה ברע והוחשה לבית החולים בביירות. הרופא אמר לה שלידה תהיה כרוכה בסכנת חיים. "היא אמרה שלידה זו מצווה והיא לא תוותר עליה", סיפר הנכד, חיים. היא קיימה את המצווה ואחר כך, כאמור, ילדה 10 ילדים נוספים.
אל תפספס
חיים זוכר ילדות מאושרת במושבה, שכבר אז נחשבה ותיקה. במלחמת העצמאות פונו ילדי המושבה למשפחות הרחק ממטולה שעל גבול הלבנון ושני התאומים נשלחו לחודשים ארוכים לבית קרובי משפחה. "היינו פליטים בבנימינה", סיפר חיים.
בילדותם למדו בבית הספר במושבה ובחופשים ובזמן הפנוי עבדו במשק המשפחתי. עם הגיעם לגיל בית ספר תיכון, עברו שני התאומים לבית ספר מקצועי בעיירה השכנה, קריית שמונה.
לשניהם היה חוש טכני ותבונת כפיים ומשה המשיך כל חייו לעסוק בעבודות מלאכה שונות - מסגרות, חרטות ומכונאות. "הוא בנה מתקנים שונים ותיקן את הציוד החקלאי שלו", אמרה זוגתו, מיכל רחימוב. "כשהיינו נוסעים לתל אביב, הוא רק חיכה לחזור כבר למטולה, למשק שלו. היה יכול לבלות יום שלם בסככת הטרקטורים".
עם התקרב מועד גיוסם לצה"ל, ובהמלצתו של עזר וייצמן, חברו של בן-דודם, מרדכי הוד שעמד להתמנות לתפקיד מפקד חיל האוויר, החליטו השניים ללמוד מערכות מכ"ם מוטס בקורס אלקטרוניקה שבבית הספר הטכני של חיל האוויר. עם סיום ההכשרה נפרדו לראשונה בחייהם - משה שובץ בבסיס חיל האוויר ברמת דוד וחיים בתל נוף.
בכתבה בביטאון חיל האוויר, חודשים ספורים לפני מלחמת ששת הימים, נכתב כי "רב"ט משה פיין הוא אחד האנשים אשר תודות להם אין המטוס מאבד את כושרו המבצעי".
הדמיון המושלם בין שני האחים גרם לרבים וטובים בחיל האוויר לטעויות שונות והדבר כבר הפך לפולקלור בחיל. חיים מספר כי טייס שהמריא מתל נוף נתקל בבעיה כלשהי ויחידת הבקרה כיוונה אותו לנחיתה ברמת דוד. כשירד מתא הטייס לא הבין כיצד הוא רואה שוב את משה פיין.
אפילו בביטאון חיל האוויר נכתב על הדמיון המתעתע של התאומים: כשמשה הגיע לביקור ברמת דוד, הקצין התורן פגש בו וצעק עליו במשך עשר דקות רצופות על כך שנטש את עמדת השמירה שלו. רק כשהשתתק הסביר לו משה: "אני זה אני ואחי זה אחי". עוד נכתב שם על מוכר בשק"ם טבריה שלא הבין מדוע החייל שאכל כבר כמה וכמה כריכים במזנון שב לאכול אצלו שוב.
מעבר לדימיון המושלם, בין התאומים היה חיבור מיוחד; "הרגשתי אותו כל הזמן והוא הרגיש אותי", אמר חיים. "היינו מאד קרובים אחד לשני, הוא היה חלק ממני".
חיים המשיך לשירות קבע ומשה, עם שחרורו שב למושבה ולמשק המשפחתי. מאז נשאר במושבה ובמטעים ולא נפרד מהם. "כשהיו מתקשרים אליו לטלפון הוא היה עונה: 'מדבר משה פיין ממטולה", סיפר בת הזוג, רחימוב. לדבריה הוא היה שב ואומר: "אני אוחז את האדמה".
הוא היה לוקאל פטריוט של מטולה ושמר על המורשת המשפחתית ובשנים האחרונות החל לפעול להחייאת החורשה שסבו נטע על גבעה חשופה לזכר אשתו ושאחר כך היתה גם לזכר חווה, אחד מ-11 ילדי משפחת פיין.
יחד עם האח הבכור ואחר כך גם עם חיים שהשתחרר, עבד משה עם אביהם במשק המשפחתי. הם נודעו בזכות משתלה שסיפקה שתילים לכל חקלאי הגליל ובגידול מטעי תפוחים, אפרסקים, נקטרינות ומיני פרי נוספים. בשלב מסויים החליט האבא, שלום, לפרוש לגימלאות ולחלק את המשק בין ילדיו.
עם השנים והקושי להמשיך ולהתפרנס מחקלאות, עברו אחיו של משה לחפש פרנסות יציבות ובטוחות יותר. הוא דבק בחקלאות ולדברי חיים "הקים משק לתפארת".
זמן קצר אחרי שהשתחרר הקים משפחה ונולדו לו שלושה ילדים. אחרי כ-23 שנים הוא ואשתו נפרדו. כעבור שנתיים הכיר את מיכל רחימוב שבעלה, אל"מ יצחק רחימוב, נהרג ב-1990 בהיתקלות עם מחבלים בלבנון. גם למיכל היו שלושה ילדים.
השניים הקימו קן משפחתי חם ואוהב ואת ילדיה של מיכל גידל משה כילדיו שלו, כך למשל לעדי, שהיתה רק בת 11 חודשים, קרא "הנסיכה שלי" והיה עבורה אבא לכל דבר ועניין.
"לא קל לאחד משפחה שלכל אחד מבני הזוג יש שלושה ילדים", אמרה מיכל. "ואנחנו בנינו קן משפחתי חם ואוהב. בחגים כולם היו באים אלינו והיתה בבית שמחה גדולה", הוסיפה.
משה גילה מסירות אין קץ לכל אחד מששת הילדים, מנסיעה אחרי יום עבודה במטע עד לקצה הארץ, לטקס סיום קורס בצבא ועד המתנה על גדר הגבול עם חבילות ממתקים לבנים שנכנסו ללבנון, או שערך שולחן גדוש אוכל כשיצאו מלבנון. הילדים לא היו יוצאם מהבית בלי חבילה שארז ובה ירקות שהחמיץ, פירות מהמטע ושמן זית שהפיק. "הוא אמר שזה השמן הטוב בארץ", אמרה מיכל. גם אורחים שהגיעו לא קופחו, ואחר סיור במטעיו שעל הגבול, היו מקבלים ארגז פירות.
הוא הקפיד על מסורת ישראל ובכל חג הקפיד ללכת לבית הכנסת של המושבה. כמו בני המקום, היה עקשן וביחד עם זאת חייכן ורגיש. "היה בוכה בקלות מדברים שריגשו אותו", אמרה מיכל.
במטעיו התגלתה לפני שנתיים המנהרה ארוכה ביותר שחפרו אנשי החיזבאללה והוא הופתע מאד. "תמיד הטיל ספק ביכולת לחצוב מנהרה באדמה הזאת".
כמו רבים מחקלאי ישראל, גם הוא חווה קושי. הוא התבטא ואמר כי סבו התמודד עם העותמאנים, אבל לא נטש את המשק, אביו חווה קשיים בתקופת שלטון המנדט הבריטי ובכל זאת נשאר במושבה וכעת הוא נאלץ להתמודד עם הקשיים שמציבה ממשלת ישראל בפני החקלאים. לדברי מיכל "ההתמדה בחקלאות היתה עבורו עיקרון". כמו סבו וכמו אביו, בצוואתו ביקש כי אחד מבניו ימשיך את דרכה של המשפחה בחקלאות ולא ימכור את האדמות, ובנו דרור מקיים את הצוואה.