אחד ממגדלי הקירור שהיו בשימוש בעבר במתחם בתי זיקוק לנפט בחיפה קרס אתמול (שישי), ומהיום נוף המפרץ לא יהיה עוד אותו נוף שהחולפים בסביבה התרגלו לראות ב-80 השנים האחרונות. המגדל הוא אחד משני מבני ענק, שנחשבו מהסמלים הבולטים ביותר של מפרץ חיפה. בעבר נחשבו סמל לעוצמה, פיתוח וקידמה, ועם השנים הפכו לסמל לזיהום ותחלואה.
בתי הזיקוק במפרץ חיפה החלו להיבנות בשנת 1938, כהמשך מתבקש לפרויקט הנחת צינור הנפט משדה הנפט בכירכוכ שבעיראק ועד לחיפה על ידי הבריטים. כבר עם תחילת הקמת מפעל הענק התקבל הדבר בברכה גדולה. בסוף חודש אוקטובר של אותה שנה דווח בעיתון "דבר" כי "עבודות הכנה לבניית בתי זיקוק לנפט בעמק זבולון נעשות במרץ רב. חומרי בניין וחלקי קונסטרוקציות הובאו מאמריקה ומאנגליה". האחריות על העבודות, כך נכתב, נמסרה לחברת "סולל בונה". מישה פשר, קבלן בניין מקרית מוצקין היה ממקימי המגדלים עבור המחלקה לעבודות ציבוריות של המנדט הבריטי Department of Public Works.
אל תפספס
ביישוב העברי הייתה תקווה כי מיזם הענק יספק מקומות עבודה רבים ויקל על המצוקה בשוק העבודה. כבר מראשית ימיו של בתי הזיקוק נוצר במקום מתח בין ערבים ויהודים סביב הזכות להשתלב במשרות במקום. בתחילת העבודות נקלטו 300 בנאים ערבים, ויהודים בודדים. בקרב 30 השומרים במקום היו 20 יהודים. "ציבור העובדים בחיפה מצפה בכיליון עיניים לעבודה גדולה זו", נכתב ב"דבר".
לצד זאת, מתח העיתון ביקורת על התנאים המיוחדים שאפשר שלטון המנדט למתחם בתי הזיקוק. השטח הוצא מידיה של עיריית חיפה, וניתן לו מעמד מיוחד שנלווה לו גם מיסוי נמוך מזה שהיה משולם לו היו בתי הזיקוק בתוך שטחה המוניציפלי של העיר. כמו כן, הדגיש העיתון כי "שפת הקישון הדרומית תישאר פנויה, לפי ההסכם, רק עשרה מטרים מהמים".
כבר בראשית הדרך הבינו כי התעשייה הפטרוכימית הגדולה תפקיע מידי הציבור את הגישה לנחל, אך את ההשלכות הנוספות, שבעיקרן זיהום מי הקישון, עוד לא לקחו אז בחשבון. "תנאי הזיכיון הכלליים של חברות הנפט הם רחבים ביותר ועושים רושם שלחברות יש זכויות של ממשלה בתוך ממשלה", התריעו ב"דבר".
אולם למרות אותה ביקורת, הקמת בתי הזיקוק נחשבה אז לברכה. המיזם הגדול היה מנוע צמיחה כלכלי, והגיע בעיצומו של משבר בכלכלת העיר. "קשה המצב ורק בהתאמצות יתר מצליח היישוב להחזיק מעמד", נכתב בכתבה שסיכמה את המצב בעיר בסוף שנת 1938.
מצב הבנקים, המסחר והתיירות היה בכי רע, וגם על התעשייה נכתב כי החזיקה מעמד רק בקושי. תחילת העבודות לבניית בתי הזיקוק נחשבה כתקווה גדולה והוגדרה כ"יסוד לעשרות מפעלי תעשייה חדשים". עוד נאמר אז כי "דבר זה ייתן דחיפה נוספת לפיתוח מרכז התעשייה בעמק זבולון, שקצבו הואט בשנה שעברה עקב מצבה הקשה של התעשייה".
הקמת בתי הזיקוק האיצה את התפתחות האזור, ולצד מפעלים גדולים שכבר החלו לעבוד כמה שנים קודם לכן, הוקמו תוך זמן קצר מפעלים חדשים - בהם מפעל "המגפר" לייצור צמיגי מכוניות, מפעלים לייצור כפתורים, שימורי דגים, סוללות, כימיקלים ומסגריות.
בנוסף, החל תכנונה של עיר חדשה במפרץ, היא קריית ים, שתקום, כך נכתב, בנוסף לקריות הקיימות כבר: קריית חיים עבור הפועלים, קריית מוצקין למעמד הבינוני, קריית שמואל לציבור הדתי וקריית ביאליק בשביל עולי גרמניה.
הקמת בתי הזיקוק הייתה כרוכה גם בהקמתם של שני מגדלים גבוהים, 76 מטרים גובהו של כל אחד. תפקידם היה לצנן את המים שהתחממו בתהליכי ייצור וזיקוק הדלקים. צורתם הזכירה את צורתן של צנצנות הזכוכית בהן שיווקה חברת תנובה את הלבן שייצרה. "לבניות" היה שמן של אותן צנצנות, וכך הציבור קרא לשני המגדלים.
מתוך שני המגדלים היו בוקעים אדי מים שנוצרו בעת תהליך הקירור. בשל הנראות של אדי המים, טעו רבים וחשבו שמדובר בתוצרים הנפלטים לאוויר במהלך תהליכי זקוק הנפט. וכך עם השנים הפכו שתי הלבניות שהפריחו לאוויר עננים לבנים לדימוי המזוהה יותר מכל עם זיהום מפרץ חיפה.
לפני 12 שנים הוצאו מגדלי הקירור משימוש וחדלו לעבוד. קרקעיתו של אחד מהם הוסבה לשמש כמרכז מבקרים של חברת בז"ן. אתמול קרס המגדל השני.