מאז אותו ליל שבת, 9 באוקטובר 1994, שבו נרצח בנם נחשון, הפכו יהודה ואסתר וקסמן לסמל להשתדלות לאחד את החברה הישראלית, לקרב בין בני האדם ולהבליט את הצדדים המוארים בחיים. אתמול הלך יהודה וקסמן לעולמו והוא בן 73.
הוא נולד ברומניה בשנת 1947 וכשהיה בן 11 עלתה משפחתו לישראל. הוא סיפר שכילד ברומניה חלם להגיע לירושלים. כשהמשפחה עלתה לישראל היא אכן הגיעה לעיר הבירה, לשכונת עיר גנים, ואחר כך עברה לקריית אתא. אחרי שהתחתן עם אסתר והקים משפחה, שב יהודה וקסמן לירושלים, ולמד פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת בר אילן. לבני הזוג נולדו שבעה ילדים.
"לפני רצח נחשון הייתי בעולם די סגור ובטוח וחשבתי שאני מבין את העולם במושגים שלמדתי בבית אבי, בבית ספר, בישיבה. אחרי רצח נחשון התחלתי לחפש דברים אחרים", אמר בריאיון לדני שטג בתכנית "בגלל הרוח" של "ערוץ מאיר".
אל תפספס
בערב בו נהרגו נחשון וקסמן וניר פורז, קצין בסיירת מטכ"ל שנהרג בניסיון חילוצו של וקסמן, המתין האלוף יורם יאיר במכוניתו, בירושלים, כדי לבוא ולהודיע למשפחה על חילוץ בנם. למרבה הכאב, נאלץ יאיר, שהיה ראש אכ"א, לבשר למשפחה על מותו. "'יאיא' הגיע אלינו. דפק בדלת. ראיתי עליו שבא עם בשורות לא טובות. הוא אמר: 'צה"ל ביצע פעולה ונכשל'", שחזר יהודה את אותו ערב נורא.
לימים סיפר האב השכול כי עם קבלת הבשורה בכה, אבל בימים שבאו אחר כך לא הצליח למצוא ביטוי לכאבו. "חיפשתי דברים שיקהו את הסבל, הרגשתי שאני מתפוצץ אבל נשארתי מאופק", סיפר בראיון עם שטג.
בהמלצת משרד הביטחון הוא נפגש אז עם פסיכולוגית. "היא אמרה לי: 'דבר', שאלתי אותה: 'על מה'? לא ידעתי על מה לדבר. היא כיוונה אותי להיפגש עם עודד נוה, פסיכולוג שעוסק בפסיכודרמה", סיפר וקסמן.
אותו מפגש הוביל אותו לתהליך טיפולי שסייע לו להתמודד עם הכאב, האובדן והאבל, והפסיכודרמה הפכה לחלק חשוב בחייו. במפגש של קבוצת הפסיכודרמה אמר לו נוה: "תבחר את הבן שלך". "אני מסתכל על הקבוצה, מי יכול להיות בני. אף אחד לא התאים. בחרתי בחורה ואמרתי לה: את הבן שלי", תיאר וקסמן בראיון לשטג.
נוה הנחה את הבחורה, ביקש ממנה לשכב וכיסה אותה בסדין. "הוא אמר: 'הנה הבן שלך מת ומוטל לפניך'. התעוררו בי רגשות של כעס. כעסתי, צעקתי: 'למה נכנסת לטרמפ? ידעת שחיילים נרצחו בטרמפים. למה לא נזהרת?' יצא כעס. אחרי שביטאתי את הכעס, עלו רגשות של כאב. בכיתי וצעקתי: 'לא חבל שלא ראית חיים, שלא הגשמת את עצמך? לא ידעת אהבה, אישה, ילדים'", שחזר וקסמן את אותם רגעים.
"אז הוא (נוה) הנחה את הבחורה לקום ואחרי שקמה הוא אמר לי: 'עכשיו נחשון חי, אבל אתה חייב להיפרד ממנו לפני שהוא יחזור לשם. איך תיפרד ממנו? חיבקתי אותה וצעקתי: 'אל תעזוב, אל תלך, תישאר אתי'. שנינו בכינו", הוא תיאר, "עודד אמר: 'אין ברירה, הוא חייב לחזור לשם. מוות מלווה באבל, כאב, ייסורים'. לקח הרבה זמן עד שיכולתי להיפרד. ואז היא נשכבה וכוסתה שוב. זו הייתה פעם ראשונה שבכיתי מאז אותו ערב שיאיא הודיע לנו על מותו. יצא ממני המון רעל שלא יכולתי לבטא, ואחר כך נרגעתי. כשזה יוצא החוצה, זה כאילו היטהרות".
אותו עולם סגור ובטוח שבו חי לדבריו, עבר כעת טלטלה. קצת אחרי שהאלוף יאיר בישר להם על מותו של בנם, הגיע לבית משפחת וקסמן מוטי אלון, ראש הישיבה בה למד נחשון. הוא פנה אל האב ואמר לו: "תראה כמה תפילות התפללנו, עשרות אלפים באו לכותל להתפלל עבור נחשון. תהיה נפילה גדולה. יגידו שתפילו לא עוזרות".
וקסמן, אדם מאמין, דחה את הלך הרוח הזה. "אמרתי שאני מבקש שיגיד בבית הקברות בשמי: התפללתי כל חיי", סיפר. "הייתי חולה מאוד - בגיל 14 חליתי במחלת כליות ואמרו שאמות בגיל 21. הקדוש ברוך הוא שמע את תפילותיי, אני חי והתחתנתי. אמרו שלא אהיה פורה ולא יהיו לי ילדים, נולדו לנו שבעה. גם עכשיו הקדוש ברוך הוא שמע את תפילותינו, ומשום מה אמר - לא. אין לי תשובה לכך, אבל עלינו להמשיך להתפלל ולבקש. תפילה זה צורך נפשי וכוח עצום".
הוא סיפר כי אחרי ההלוויה של נחשון, הוא היה שבור לגמרי. "השאלה שעלתה הייתה: 'מה עשיתי כל כך גרוע שמגיעה לי מכה כזאת? אחרי הרבה זמן, הגעתי למסקנה שאין קשר בין מעשיי לרצח נחשון. לא היה מגיע לנו סבל וכאב איום ונורא כמו שחווינו. כשיכולתי להפריד בין הדברים, התפייסתי עם הקדוש ברוך הוא".
במהלך השנים ואחרי הטיפול שעבר באמצעות פסיכודרמה, למד וקסמן בעצמו את שיטת הטיפול והוסמך לעסוק בו. הוא עבד עם תלמידי "מרכז הרב" שבפיגוע בישיבה שלהם נהרגו שמונה מחבריהם. בסיום המפגשים, הם העלו הצגה משותפת.
לאורך השנים הקדיש וקסמן חלק ניכר מזמנו ומרצו להנצחתם של בנו ושל ניר פורז ולהתנדבות בקהילה. הוא התנדב בבית חולים הרצוג, במעון נכים גילה, במתנ"ס רמות ובמרכז לעיוור. במקביל לכל אלה למד גם לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה ושיחק בתיאטרון.
הוא חלם וקרא לשלום בין העמים ולאחדות בעם ישראל ודאג שהמסר שלו ישמע. רצח בנו, האובדן והכאב העמוק הניעו אותו לפעולה למען חברה טובה יותר. "הבנתי שעולם מצומצם, סגור, קורה כשאין זעזועים בחיים", אמר בראיון לשטג. "הזעזועים בסופו של דבר מקדמים את האדם הלאה. אי אפשר להגיע ליום ולראות את זריחת השמש בלי לעבור את הלילה, בלי לעבור את החושך".