הטרגדיה של "המלאך מיכאל" מציפה את התקווה לחיים משותפים בנגב

(בווידאו: אשתו של מיכאל שחילץ בני משפחה בזיקים וטבע למוות: "מסר את נשמתו")

בין משבר הקורונה וצרות היומיום, במגזר הבדואי עסקו השבוע בעיקר באירוע אחד: מותו הטראגי של מיכאל בן זיקרי, בן 45 מאשדוד. בן זיקרי טבע למוות כשניסה להציל שלושה ילדים בדואים שהיו אף הם בסכנת טביעה.

במגזר מתפללים שהמעשה של "המלאך מיכאל", שהפך בעיניהם לסמל לאחווה ודו-קיום, יקרב בין האוכלוסיות בדרום הארץ. ימים ספורים לאחר האסון, נציגי שתי המשפחות שחזרו את אירועי השבת שעברה, שקשרה את סיפוריהן זה בזה.

כבר בתחילת השבוע שעבר ג'מיל אל-כרם ואחיו פאיז תכננו לצאת לטיול עם משפחותיהם, וקבעו לעשות זאת בשעות אחר הצהריים של יום שישי. ג'מיל החליט להקדים כדי לבדוק את החורשה שבה תכננו לישון בסמוך לחוף הים, ובשעה 12:00 כבר יצא מביתו בפזורה הבדואית יחד עם ילדיו, מוחמד ומאיס, ואחייניתו שריהן. עד שאחיו פאיז יגיע, הוא הציע שילכו בינתיים לזיקים. ג'מיל חשש מהים ופחד שהילדים לא יסתדרו עם הגלים, והעדיף שילדיו יכנסו לאגם שמפלס המים בו רדוד, "עד לברכיים", הוא הסביר.

"ראיתי את האגם, זה נראה כמו בריכה לא עמוקה, אז הילדים והאישה נכנסו. ב-14:30 כבר תכננתי לצאת מהמים, אבל חיכיתי לאחי, ואמרתי לילדים 'תישארו עוד קצת'", אמר ג'מיל. כעבור שלושת רבעי שעה שוב החל להתארגן ליציאה, אך אז אמרה לו אשתו שגם היא רוצה להיכנס למים לכמה דקות, ושאפשר להוציא את הילדים לאחר מכן. היא יצאה במהירות מהמים. "משהו עקץ אותה ברגל והיא יצאה. אני בהומור אמרתי לה שיש פה כריש. ישבנו אני והיא בחוץ, צילמתי את הילדים והתכוונו להוציא אותם", סיפר. זה עדיין נראה כמו יום רגיל לחלוטין.

באותו שישי קם מיכאל מוקדם בבוקר בבית הוריו באשקלון. ילדיו היו אמורים להיות איתו בשבת והוא תמיד התרגש לקראת בואם, וכך היה גם הפעם. הוא בישל לכבוד המפגש המשפחתי, וכשסיים לבשל הוא הודיע לאחיו יוסי שהוא יוצא מהבית.

כעת הוא ביקש להיפגש עם חלי, אשתו, שהייתה אז בדירתה באשדוד. היא הגיעה לאשקלון ברכבה, והשניים יצאו אל מתחם קניות הסמוך למושב מבקיעים, שם רכשו בגדים חדשים. בסיום הקניות הם התלבטו בנוגע להמשך היום. מיכאל הציע שילכו יחד לים, אבל חלי העדיפה שלא לעשות זאת. "היה חם נורא וחששתי מהמדוזות", היא מספרת, אולם מיכאל התעקש: "בואי נלך לאגם, לא ניכנס לים" - אמר, וההחלטה התקבלה. בסביבות השעה 13:00 הגיעו השניים לחוף.

האווירה סביב האגם בחוף זיקים שקטה ופסטורלית, ועשרות משפחות הגיעו למקום בשישי. בניגוד לים, הסוער לעתים, פה המים "כמו בריכה", לדברי ג'מיל. אך בקצה האגם ישנם בור עמוק וסחף כלפי מטה, אותו בור שכמעט וגרם לשלושת הילדים של ג'מיל לטבוע למוות, והביא למותו של מיכאל.

במגזר הבדואי שכחו השבוע כמעט מהכול: מהריסות הבתים, מהמלחמות עם המשטרה ומההפגנות שלהם נגד האפליה של הבדואים בנגב. במקום זאת, כולם חשבו על "המלאך מיכאל", כפי שהוא מכונה. מאות תושבים מהמגזר הבדואי הגיעו לבית האבלים - נשים, גברים, ילדים, ראשי מועצות - כמו גם חברי כנסת ערבים. לצד הכאב וההשתתפות בצער, הם כולם מבקשים שמעשהו של מיכאל בן זיקרי יהפוך למסר של דו קיום. "האיש הציל משפחה ולא חשב לרגע, לא עניין אותו מי הם או מאיפה", הם אומרים.

"לא צריך להיות בין שני העמים מתח, אנחנו צריכים להיות מאוחדים. הסיפור הזה השכיח את כל המתחים. מעשה אחד של איש אמיץ והכל השתנה. אני רואה תקווה ביחסים בין העמים, ואני מקווה שאחרי המקרה הזה היחסים ישתנו", אמר ג'מיל. "אם אני הולך לשכונה יהודית, מסתכלים עלינו כגנבים, 'מה הם עושים פה? באו לגנוב ולעשות פשעים'. עכשיו סיפור שכזה משנה אצל חלק מהאנשים את החשיבה. הלוואי שזה יהיה אחרת. אנחנו צריכים לקחת דוגמה ממיכאל. יש דברים שמאחדים בין העמים וזה אחד מהם".

מאז הטביעה מחדדים כל בני המשפחה מסר אחד ויחיד: חייבים לשפר את היחסים בין בני המגזר לאוכלוסייה היהודית בדרום. "אנחנו מרגישים וחיים את המתח בנגב, זה חייב להיגמר. אנחנו חיים פה ביחד, וחייבים לשמור אחד על השני, אני שומר על משה ועל מוחמד ביחד. לא לכל בן אדם יש לב אחר, לא כל בן אדם ייכנס למים להציל אנשים שהוא לא מכיר. אני מקווה שייצא מסר אחד מהאסון הזה: אנחנו אחים", אמר פאיז. "מיכאל יש לו לב של מלאך, לב טהור. אותו לא עניין אם זה יהודי או ערבי, זה ערכים מהבית שהוא קיבל. כולנו בני אדם, לא משנה יהודים או ערבים. המסר שלנו הוא של חיבור בין העמים".

חלי, אשתו של מיכאל, מספרת שהוא לא היסס לרגע כשזיהה את הסיטואציה. "אי אפשר לראות שלושה ילדים טובעים, זה לא מעניין מי הם. הוא הציל ארבע נפשות, אם ישרישו את הסיפור של מיכאל זה יגרום להידוק היחסים. ברור שהמעשה של מיכאל יכול לקרב בין המגזרים", היא אומרת.

כשהגיע ג'מיל יחד עם בני משפחתו לבית הוריו של בן-זיקרי, פגשו ילדיו את את הילדים של מיכאל - והדמעות של כל הנוכחים החלו לרדת. "כשאני מסתכל על הילדים שלי, אני רואה את מיכאל", הוא סיפר בדמעות.

בנותיו של מיכאל, מיתר ואוריאן, חיבקו את הילדים ולא עזבו. "מי שהכיר את אבא שלנו לא הופתע שהוא פעל כך. זה מתאים לאופי שלו. הוא הראשון שיקפוץ למים. זה בכל התחומים, הוא תמיד עזר לכולם", הן אומרות. "זה עושה נחת לדעת שלפחות הוא הציל נפשות, אם כבר למות אז ככה. הלאום פה לא רלוונטי. אני רואה את אבא שלי בכל הילדים של ג'מיל. רצינו שיישארו עוד ועוד. את אבא שלי לא עניין אם הוא בדואי או יהודי, הוא הציל חיים".

גם אחיו של מיכאל, איציק ויוסי, אמרו דברים ברוח דומה. "את מיכאל לא עניין את מי הוא מציל, הוא ראה ילדים טובעים ושחה אליהם, זה היה טבעי אצלו", סיפרו, "לא מעניין אם הם בדואים או לא, זה בכלל לא משנה מי הם", הדגיש איציק. את אחיו יוסי מעסיקה מחשבה אחרת: "יכול להיות שאם היו שם אנשים שיודעים לבצע החייאה אז המצב היה שונה, אולי מיכאל היה כאן איתנו", הוא אומר, "אני מבקש: אנא תלמדו את הנוער עזרה ראשונה".

במועצת חורה מתכוונים להנציח את מיכאל בן זיקרי ולעסוק בנושא בישיבת המועצה הקרובה, ואחת האפשרויות היא שתיקרא על שמו ספרייה בית ספרית. גם באשקלון מתכוונים לקרוא על שמו רחוב. בני משפחתו של בן זיקרי, יקבלו עבורו בשבוע הבא אות מנשיא המדינה, ראובן ריבלין בטקס מיוחד, בו יכריז על אות המופת האזרחי שיוענק לאלה שבפועלם היוו מופת לחברה הישראלית כולה.

ראד אבולקיעין, פעיל חברתי במגזר הבדואי, מסביר עד כמה משמעותי האירוע ליחסי האמון בין הבדואים למדינה. "בצל הקורונה, בצל המשבר הכלכלי והחברתי, יש אי-אמון של המגזר הבדואי במוסדות המדינה", הוא אומר, ומציין כי "המדינה ממשיכה להרוס בתים למרות המשבר". גם פאיז, אחיו של ג'מיל, נאלץ להרוס רק לפני כחודש מבנה פח שבנה בסמוך לביתו לאחר שקיבל צו הריסה.

"למרות כל הקשיים שהמדינה מערימה עלינו, מגיע אדם עם אנושיות ואצילות נפש יהודית. כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו, ואדם שמקריב את חייו למען משפחה מלאום אחר מראה שאפשר גם אחרת, היצר האנושי גובר על כל מחסומים והמחלוקות", אמר. "אני מקווה שאצילות הנפש של מיכאל תביא לכך שהיחסים בין המגזר היהודי לבין המגזר הבדואי יתחממו ויהפכו טובים יותר בגלל המעשה".

"מיכאל הפך להיות גיבור אצלנו, הוא סמל למופת וגבורה", הוא סיכם. "הוא השאיר משפחה עצובה וכואבת, אבל ברגע אחד, כולנו פה במגזר הבדואי הפכנו להיות המשפחה. אנחנו מקווים שאומץ ליבו ישנה את ההתנהלות מול האוכלוסיות החלשות ויהיה סמל לדו-קיום בישראל, אנחנו גאים בו. אולי המוסדות במדינה ילמדו לקח מהמקרה הזה ויבינו שביחד אפשר לפתור הכול".