(בווידאו: הצבעת הכנסת נגד ההצעה להקמת וועדת בדיקה לניגוד ענייני שופטים, אתמול)
המשבר שהתחולל אתמול (רביעי) בקואליציה, בשיאו של משבר הקורונה, התרחש דווקא בגלל הצעה להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא ניגודי העניינים של השופטים בישראל. קדמו להצעה שורת תחקירים עיתונאיים שחשפו מקרים בהם שופטי העליון דנו בנושאים שבהם כביכול אסור היה להם לעסוק - אלא שזה היה רק הטריגר. בפועל, זו הייתה עוד הזדמנות להחליש את מערכת המשפט, למי שלא חדלים לחפש הזדמנויות כאלה.
החוק קובע ששופט לא ישב בדין אם קיים "חשש ממשי למשוא פנים", ויש בו גם רשימת מצבים שמעוררת אוטומטית חשש כזה - כמו למשל אם לשופט או לבן משפחה שלו יש עניין כספי משמעותי בתוצאת ההליך. כדי למנוע מצבים כאלה נוצרה "רשימת המניעויות". כל שופט מעדכן מראש את בית המשפט ברשימת הגופים והאנשים המקורבים אליו, אלו שעלולים ליצור אצלו מצב של ניגוד עניינים, ובית המשפט אמור להימנע מלשבץ אותו לדיונים שקשורים אליהם. הרשימה גם מתעדכנת מעת לעת בהתאם לעדכונים שמעבירים השופטים.
אל תפספס
אלא שהדברים לא כל כך פשוטים. כשמתעורר חשש למשוא פנים, צריך להכריע אם הוא ברמה שמצדיקה את פסילת השופט, שכן מונחים כמו "עניין כספי ממשי" יכולים להשתנות בהתאם לנסיבות. מי שקובע את זה, לפי החוק, הוא השופט עצמו - בהחלטה מנומקת שניתן לערער עליה לנשיאת העליון.
רשימה המניעויות אינה רשימה סגורה, לשני הכיוונים: יכול להיות ששופט יחליט לדון במישהו מהרשימה כי ימצא שבאותן נסיבות אין חשש למשוא פנים, ומנגד הוא יכול להחליט שהוא פסול גם בנוגע למישהו שאינו ברשימה. הרשימה אם כן, היא אינה חזות הכל. כך, השופט נעם סולברג לא דיווח על שום מניעות קבועה. זה לא אומר שאין שום מקרה שהוא לא יוכל לדון בו. הוא יצטרך להחליט באופן ספציפי בכל תיק בו תעלה טענה כזו - כמו כל שופט.
ומה קורה אם שופט ישב בתיק שהוא לא אמור לשבת בו? למקרים כאלו יש נציב תלונות ציבור על השופטים כמו גם בית דין משמעתי לשופטים, ואם יש חשש שהוא עשה זאת בכוונה כדי להיטיב עם צד מסוים - יש גם משטרה. שופטים אינם מעל החוק.
נשק רב עוצמה במערכה נגד מערכת המשפט
וכמובן, ישנה גם עיתונות. התחקירים החשובים שפרסמו קלמן ליבסקינד ממעריב וצח שפיצן מ"כאן" צריכים להיות תמרור אזהרה מהבהב בפני השופטים - שחייבים להבין שכל החלטה שלהם נבחנת בשבע עיניים, וממש לא כל אחת מאותן עיניים רואה את הדברים איתם עין בעין. זה לא אומר שכל בקשת פסילה חייבת להתקבל, אבל הרגישות לשיח הציבורי חייבת להיות גדולה יותר.
רק השבוע נכתב כאן על השופט ערפאת טאהא מבית המשפט המחוזי בנצרת, שפסל עצמו בשל אמירות שמהן יכול היה להשתמע שגיבש דעה לרעת אחד הצדדים. לדבריו הוא היה משוכנע ביכולתו לשפוט ללא משוא פנים, אך העדיף לפסול עצמו בכל זאת משום ש"הצדק צריך להיראות ולא רק להיעשות". הסיפור הזה מדגיש גם את המחיר של החלטות כאלה. במקרה הזה, הליך פשיטת רגל מורכב שנמשך כבר כמה שנים עלול להתארך עוד, מה שיפגע בצדדים שפנו לעזרת בית המשפט.
המחיר של פסילת שופט משתנה בכל תיק, ממש כמו עוצמת ניגוד העניינים, והשופט בכל תיק צריך לאזן ביניהם. התחקירים שפורסמו לאחרונה מסמנים לבית המשפט שנקודת האיזון צריכה להשתנות - גם במחיר של סרבול מסוים בעבודת בית המשפט.
בתחקיר של שפיצן, לדוגמה, הופיע מקרה בו שופטת העליון ענת ברון דנה בתיק שעסק בעיריית נתניה - הנמצאת ברשימת המניעויות שלה. ברון מסרה בתגובה כי שובצה בטעות לדון בתיק, ושמה לב לכך רק כשהצדדים כבר ישבו באולם, ממש לפני תחילת הדיון, ולכן החליטה שלא לדחות אותו. עוד השיבה כי "בהליך של קדם-ערעור (כפי שהיה באותו מקרה) אין לשופטת סמכות להכריע בערעור או לחייב בהוצאות". גם אם מקבלים את ההסבר מתחילתו ועד סופו, טוב הייתה עושה ברון אם למרות חוסר הנוחות לצדדים בתיק, הייתה מעבירה את הדיון לשופט אחר. זו המשמעות של שינוי נקודת האיזון, וזה צו השעה.
ואחרי כל זה, הגיעה ההצעה לוועדת חקירה פרלמנטרית. מי שחושב שההצעה להקים את הוועדה נועדה לקיים דיון מחודש באיזון הנכון בפסילת שופטים - טועה או משקר. זהו קרב נוסף במערכה שמתקיימת בשנים האחרונות להחלשת בית המשפט, והוועדה היא נשק רב-עוצמה במערכה הזו.
ניתן להניח שבחלומותיהם הרטובים של חלק מהפוליטיקאים בימין מופיעים שופטים שנצלבים בשידור חי בידי חברי הקואליציה בשאלות על ענייניהם האישיים, אולי אפילו על עמדותיהם הפוליטיות. שופטים היו מגיעים לדיון על הסדרת ניגוד העניינים, ומוצאים עצמם מתגוננים מול הערות ביניים על פסילת חוק ההסדרה. זו בדיוק התמונה שההצעה קיוותה להפוך למציאות, או לכל הפחות לאיום מציאותי. כי כמו תמיד בשנים האחרונות, הדיון הוא לא על פסילת שופטים, אלא על פסילת חוקים.