ללא מתמחים, ולקראת גל פרישה: מערך בריאות הנפש מדמם כוח אדם

דוח המבקר קבע כי מאות משרות פסיכיאטרים חסרות במוסדות הרפואה ובמערכת הבריאות מזהירים כי התחום עשוי להגיע לשפל חסר תקדים. בעוד רפורמת בריאות הנפש התמקדה בעיקר בשיפור השירות בקהילה, באקדמיה לא הושם דגש בשכנוע צעירים לעבוד במקצוע. כתבה שנייה בסדרה

עריכה: איתי עמרם

(בווידאו: מנכ"ל משרד הבריאות בהצהרה)

מערך בריאות הנפש מדמם כוח אדם. בעוד דוח מבקר המדינה האחרון קבע כי חסרות 280 משרות של פסיכיאטרים בבתי החולים ובקופות החולים, נדמה שהמצב בשנים הקרובות רק ילך ויחמיר. על פי נתוני איגוד הפסיכיאטרים בהסתדרות הרפואית, כ-30% מהמומחים בתחום הם מעל גיל 65 ועומדים לצאת לפנסיה בשנים הקרובות.

לצד זאת, גם מספר הבוחרים להתמחות בפסיכיאטריה נמוך. על פי נתונים המתפרסמים לראשונה בוואלה! NEWS, בשנה שעברה רק 67 מתוך 1,399 בוגרי רפואה בחרו ללכת להתמחות בתחום לעומת מספרים גבוהים בהרבה שבחרו לעבוד ברפואה פנימית (229), כירורגיה (175), רפואת ילדים (171), גניקולוגיה (98) והרדמה (90). שאר התחומים בהם ישנם פחות מתמחים מבפסיכיאטריה מכילים בין היתר גם מקצועות כירורגיים אחרים.

לאור זאת, בכירים במערכת הבריאות מזהירים כי בהינתן חוסר הרצון להתמחות בפסיכיאטריה לעומת הגיל הממוצע הגבוה של העובדים בתחום - מספר המשרות החסרות צפוי להגיע לשפל חסר תקדים בשנים הקרובות.

"רפואה שהיא מאוד שונה מכל רפואה אחרת". בית החולים לבריאות הנפש גהה (צילום: ראובן קסטרו)

בעוד רפורמת בריאות הנפש התמקדה בעיקר בשיפור השירות בקהילה, לא הושם דגש בשנים האחרונות בשכנוע של צעירים לעבוד במקצוע, שסובל בין כה וכה מדעות קדומות. לצד העובדה כי קיים חוסר סיוע מהותי של משרד האוצר במתן מענקים לפסיכיאטרים כדי לאפשר להם איכות חיים שתמשוך אנשים להישאר במערכת הציבורית, ישנם הרבה רופאים שלא רואים בו מקצוע רפואי. ניכר שגם תוכנית הלימודים של הסטודנטים לרפואה כמו גם סבבי הסטאז' לא מאירים מספיק את התחום.

"בחוויה שלי ובמפגש שלי עם סטודנטים, הרבה מאוד מגיעים נעולים לקראת הבחירה שלהם, והיא לא כל כך משתנה לאורך הלימודים", אומרת ד"ר ליאור רוזנטל, מורה בחוג לחינוך רפואי בפקולטה לרפואה ומרכזת הוראה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. "בדרך כלל מעט מאוד אנשים מגיעים מוכוונים לפסיכיאטריה לעומת אנשים שחולמים להיות קרדיולוגים או רופאי ילדים. גם בתוכנית הלימודים החשיפה לפסיכיאטריה היא יותר מצומצמת, וגם בשלבים של האוריינטציה הרפואית אין חשיפה לתחום. יש נגיעות".

ד"ר רוזנטל מוסיפה: "אני לדוגמה מרכזת את תחום ההיבטים ההומניים שבו יש התייחסות להפרעות נפשיות, אבל זה עדיין לא מספיק. זו לא למידה מוכוונת לעומת השעות שסטודנטים לומדים חומרים שקשורים לרפואה פנימית או מקצועות אחרים. גם בשנתיים האחרונות לתואר, כשהלימודים מתרכזים בבתי החולים - עשרה שבועות לומדים פנימית, אחר כך נמצאים 14 שבועות במחלקה הפנימית ובזמן הנותר חוזרים לסבבים ברפואה פנימית ובמקצועות פנימיים אחרים ובכירורגיה. בתוך כל התמהיל הזה, מקבלים שבעה שבועות של סבב במחלקות פסיכיאטריות. פה זה מתחיל ונגמר".

עוד בוואלה! NEWS

המחלקות עמוסות והאלימות מתגברת: כישלון רפורמת בריאות הנפש בישראל

לכתבה המלאה
"מה יקרה אם יתקפו אותך, יקללו אותך". סטודנטים באוניברסיטת תל אביב (צילום: מיכל קידרון)

רוזנטל היא בוגרת התוכנית הארבע שנתית ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב, ומתחילה בימים אלה התמחות ברפואה דחופה באסף הרופא. בארבע השנים האחרונות שימשה עוזרת הוראה ומחקר בפקולטה לרפואה באוניברסיטה, והחל מיולי הקרוב היא מורה בתחום וממשיכה לרכז הוראה, פיתוח חומרי למידה והערכה של סטודנטים. בין היתר, היא עוזרת לסטודנטים לגבש את זהותם המקצועית לקראת בחירת ההתמחות.

כחברת סגל שבאה במגע עם הסטודנטים, ד"ר רוזנטל מעידה על רתיעה מובנית מתחום בריאות הנפש. "זה דורש להתעסק במשהו הרבה יותר רגיש ואישי, מאוד כבד והרבה פעמים מתסכל", היא מסבירה. "זו רפואה שהיא מאוד שונה מכל רפואה אחרת. זו לא איזו אפיזודה קצרה, שהכליות יוצאות מתפקוד ומטפלים בזה. זו התמודדות שדורשת מרופאים להיכנס למשהו שלפעמים מרגיש קצת יותר מדי גדול ליכולות שלהם וגורם להם לתהות על הגבול שבין ריפוי לתהליך שהוא יותר ארוך טווח. אני חושבת שלא מספיק יודעים על העולם של מחלות נפש ופסיכיאטריה. בכירורגיה יודעים איזה ניתוח פותר איזו בעיה, אבל בנפש רב הנסתר על הגלוי".

"אין חשיפה לעבודה בקהילה". צפיפות בתי חולים פסיכיאטריים

כך, בשנת 2020, סטודנטים לרפואה עדיין מתמודדים עם השאלה האם פסיכיאטריה הוא מקצוע "מציל חיים", או שהוא רק משמש להקלה על סבל רגשי. עבור רבים מהם, התמחות בתחום כירורגי מספקת הרבה יותר - שכן ניתן לפתור בעיות רפואיות בהינף אזמל, וההליכים הרפואיים, חרף מורכבותם, עשויים בסופו של דבר מנוסחאות ותיקות שהצלחתן ברורה פחות או יותר.

לעומת זאת, תחום בריאות הנפש נתפס כהרבה יותר המשכי וארוך, והרבה פחות מתגמל מתחום הגינקולוגיה לדוגמה - שבמסגרתו הליך בן כמה שעות עשוי להתחיל בניתוח קיסרי ויסתיים בהבאת חיים לעולם.

"החשיפה לתחום לא מספיקה"

אך ישנם גם כאלה "הרואים את האור", ודווקא אחרי שהתנסו במקצוע בו חלמו להתמחות - הבינו כי נפשם נמצאת בבתי החולים הפסיכיאטריים. "עבור מי שבחר ללכת דווקא בדרך ההפוכה בבית הספר לרפואה, וגם בסטאז', אני יכול להגיד היום שהחשיפה לתחום לא מספיקה", משתף ד"ר מיכאל קון, מתמחה זה שנה וחצי בבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב לאחר חמש שנות התמחות בגינקולגיה.

"יש פרדיגמות של הדברים שאנחנו רוצים וחושבים שמתאימים לנו, אבל במציאות הדברים נראים אחרת ממה שאנחנו חושבים. אני הלכתי לרפואה גם בגלל שחשבתי שזה מקצוע ממלא ומספק, וכי חשבתי שזה מאפשר להתפרנס מדבר משמעותי ושבאמת תורם. כך יצא לי שמשלב מוקדם במקצוע חשבתי על גניקולוגיה, כי זה מקצוע מאוד ורסטילי ומגוון. אלו שש שנים של התמחות בהליכים כירורגיים לצד חשיפה לעוד עולמות רפואיים כמו חדר לידה וטיפולי פוריות. זה מקצוע מאוד מגוון, וכל חלק בו הוא מאוד שונה. חשבתי שזה יכסה לי את כל העולמות, ושאוכל למצוא את הנישה שמתאימה לי".

"לאט לאט ראיתי שזה לא זה", הוא משחזר. "הבנתי שזה מקצוע מאוד מעניין כמו הרבה מקצועות ברפואה, בתאוריה, אבל ביום יום אתה מטפל במחלות שהן די חוזרות על עצמן, ויש חוקים מאוד ברורים. אין יותר מדי הפעלת שיקול דעת ויצירתיות. גם אם יש אי אילו נקודות של אדרנלין והרגשה של עשייה - בסופו של דבר אתה מרגיש שאתה מטפל במחלות ולא בבן אדם. הרגשתי שיש פחות משמעות למי הוא הרופא, כי כל אחד יכול לעשות את זה - במיוחד כשנצמדים לפרוטוקולים. בסוף עזבתי, כי מאוד סבלתי בחדר לידה ואמרתי שבמחלקות האחרות זה אולי יהיה אחרת, וזה לא היה ככה".

"סטודנט צריך לדמיין את עצמו בעוד כמה שנים במקצוע שהוא אוהב". אוניברסיטת תל אביב (צילום: ShutterStock)

וכשהתחיל לתהות על המשך דרכו חשב על פסיכיאטריה. "הרגשתי שעושים במקצוע הזה דברים מאוד משמעותיים. לא מתעסקים רק במחלות ובהפרעות - כי כל אדם הוא אחר. לכל אינדיבידואל יש תוכנית טיפולים אחרת. מעבר לזה, יש משמעות מאוד גדולה למי הוא הרופא. אתה לא מטפל רק במחלה, אלא באופן יותר הוליסטי. יש בזה הרבה יותר גיוון מהמקצוע שהייתי בו - ויש ערך מוסף למי שאתה ולמה שאתה מביא".

ד"ר קון מעיד כי דווקא אחרי שעזב את התחום שהקדיש עבורו כל כך הרבה שנים, התחיל לפרוח. "האופציה של הפסיכיאטריה הייתה נורא ברורה. עבורי ישנם שני אלמנטים חשובים להתמחות - המקום שאליו אתה הולך, והאופי של ההתמחות. האם יש אווירה טובה. אני הגעתי לבאר יעקב בהמלצה של חבר, ואחרי כמה ימים ביקשתי ריאיון והתחלתי התמחות חדשה. כרגע זה נראה יותר ויותר מתאים, ואני יותר ויותר מרוצה".

בכל מקצועות הרפואה הרופאים נחשפים למצבים קשים. בפסיכיאטריה, יש שיגידו, מדובר בחוויות קשות אף יותר. "גם אם בן אדם חולה במחלה סופנית, אז יש התמודדות של האדם עם המשפחה והרופא שלו", מסביר ד"ר קון. "בפסיכיאטריה הכל מתערבב. האדם נמצא במצוקה שאין לתאר. זו המצוקה הכי גדולה שיכולה להיות. המשפחה חסרת אונים, ולך כרופא מאוד קשה לראות את זה. ההתמודדות הזו כל כך קיצונית וזה קשה. אבל בסופו של דבר, אתה מרגיש דמות מאוד משמעותית בהליך של הטיפול וזה עושה המון טוב. אני חושב שהפחד להתמחות בזה קיים מהסיבה הזו, והוא קיים כי אין חשיפה מספקת בלימודים ובסטאז'".

"המפגש עם המטופלים יעורר את התיאבון של הסטודנטים"

"אני חושבת שצריך לזה יותר מקום בתוכנית הלימודים", מסכימה ד"ר רוזנטל. "באופן יזום אנחנו מכניסים את התכנים האלה בקורסים שלנו. ברור שזה לא מספיק ושצריך יותר, ושההתנסות הראשונה של סטודנטים צריכה להיות במקום שהוא בסביבה בטוחה ועם ליווי, עם מישהו שעוזר להם לעכל את החוויה הזו ואת המפגש עם המטופלים שהוא לא פשוט. זה יעורר את התיאבון של סטודנטים לעסוק בזה גם אם הם לא חשבו על זה מלכתחילה".

לצד זאת, היא מנסה להסביר את התופעה בכך שישנם סטודנטים שמנסים להתקבל לרפואה במשך שנים ומגיעים כבר עם חלום ומטרה סופית. עם זאת, היא מסייגת ואומרת כי ישנם כאלה שדברים משפיעים עליהם בדרך. "כשהרופא שאחראי עליך במסגרת הלימודים גורם לך לאיזשהו קסם והתאהבות בתחום מסוים", היא מדגימה. "צריך שהרופאים יהיו שם עבור הסטודנטים ולא יקנו להם רק ידע, אלא גם תמיכה וקרקע כדי לגרות ולגרום לסטודנטים לרצות להישאר במקצוע הזה".

"לי בעצמי הייתה מחשבה במהלך הדרך ללכת לפסיכיאטריה, וגם לחברים שלי", היא משתפת. "עומדים נגד זה כל מיני דברים. יש אנשים שמגיעים עם סטיגמה על בריאות הנפש ונורא מפחדים להיכנס לשם וחושבים שהם לא יוכלו להועיל, ומצד שני הם גם מאוד לא חשופים. אנחנו יודעים מה האופציות של כירורג או פנימאי אחרי התמחות. אנחנו לא חשופים לעבודה של פסיכיאטרים בקהילה".

"סטודנט צריך לדמיין את עצמו בעוד כמה שנים במקצוע שהוא אוהב, ושם זה לא מאוד ברור. אני גם חושבת שיש איזושהי תפיסה שזה מקצוע שעלול מאוד מהר לשחוק אותך. יש איזשהו פחד שלא תוכל להחזיק בדבר הזה, שזה הרבה יותר חזק ועוצמתי מהרבה יותר התמודדויות. הם שואלים את עצמם אם הם יוכלו לעמוד בסיטואציה הזו לאורך זמן".

עוד בוואלה! NEWS

עם סימולציות מהשטח ומצלמות: בית הספר להכשרת פקחים להגבלות הקורונה

לכתבה המלאה
"יש אנשים שמגיעים עם סטיגמה על בריאות הנפש". סטודנטים לרפואה באוניברסיטת אריאל (צילום: עידו שחם)

גם האלימות הגוברת בבתי החולים הפסיכיאטריים לא מסייעת לסטיגמה. חרף העובדה המצערת שמדד האלימות עולה בכל תחומי הרפואה וגם בבתי חולים רגילים, המפגש של הסטודנטים עם המחלקות הפסיכיאטריות הסגורות מעצים את תחושת הדחייה. "במפגש עם המטופלים האלה יש תחושה של דריכות, בטח לסטודנטים", היא מסבירה.

"אחת החוויות הכי חזקות בלימודים היא כשנכנסים בפעם הראשונה למחלקה סגורה. רואים מטופלים שהם לא בריאים, ואתה חושב מה יקרה אם יתקפו אותך, יקללו אותך", תיארה רוזנטל. "יש מתח סביב הביטחון האישי שלך כרופא. גם המראה של בית החולים - נכנסים לשער עם בידוק, יש דלתות כפולות בין מחלקות. בית החולים עצמו נראה שונה ממחלקות אחרות. כמעט אין מבקרים, לא רואים אנשים יושבים בחוץ עם המשפחות שלהם או משחקים עם הילדים".

בשלוש וחצי שנים האחרונות שבהן היא פעילה בהוראת סטודנטים, מנסה ד"ר רוזנטל לחשוף אותם לכמה שיותר תכנים הקשורים בבריאות הנפש. עם זאת, המהלך לא הגיע כהוראה מלמעלה וגם לא זכה ליחס מיוחד בעקבות הרפורמה הרחבה. בשנים האחרונות המבנה של סבב הסטודנטים במחלקות השונות לא השתנה".

"קשה לי להיות אופטימי", מסכם ד"ר קון. "לא נראה שעושים מספיק כדי לשנות את המצב. אני רק יכול לומר שמי שהגיע למקצוע הזה כדי לעשות משהו משמעותי - זה המקום הכי חזק ברפואה".

לקריאת הכתבה הראשונה בסדרה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully