חמש שנים חלפו מאז החלת רפורמת בריאות הנפש החדשה בישראל. הרפורמה, שתפקידה היה להעביר את האחריות על הטיפול הציבורי בתחום ממשרד הבריאות לקופות החולים, התקבלה בתרועה רמה, אך כיום, במבט מרחוק ומקרוב, ניתן לראות את כשליה ופגמיה.
אחד מהם הוא סוגיית הצפיפות בבתי החולים הפסיכיאטריים. הרפורמה אמנם לא נגעה בנושא ישירות, אך ההחלטה להעביר את הטיפול הפסיכיאטרי לקופות החולים הובילה בסופו של דבר להגעת מטופלים רבים לחדרי המיון ולמחלקות הפסיכיאטריות - שהיום עולים על גדותיהם עם שיעורי תפוסה שעלולים להגיע ל-150%.
בהיעדר סיוע מצד משרד הבריאות חרף פניות חוזרות ונשנות, ההסתדרות הרפואית, איגוד הפסיכיאטריה בישראל והקליניקה לקידום הזכות לבריאות במרכז הבינתחומי בהרצליה מתכוונים לעתור לבג"ץ ככל שהמדינה לא תעניק להם סיוע. זאת, לאחר שנעשתה פנייה רשמית בנושא לשר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן שטרם נענתה, ובתקווה שהשר החדש, יולי אדלשטיין, יקדיש חשיבות לנושא שזכה להתעלמות שנים ארוכות.
בישראל פועלים מוסדות שונים העוסקים בתחום הפסיכיאטריה: עשרה בתי חולים פסיכיאטריים ממשלתיים, שניים בבעלות שירותי בריאות כללית, בית חולים ציבורי אחד, שני בתי חולים בבעלות פרטית - ולצדם עשר מחלקות אשפוז בבתי חולים כלליים.
על פי דוח מבקר המדינה בנושא ממאי 2018, בכמה בתי חולים הגיעה התפוסה בחודשים מסוימים לשיעורים גבוהים במיוחד. כך למשל, באברבנאל, במחלקה בת 34 מיטות, הגיעה התפוסה באופן קבוע ומתמשך לממוצע של 60 מטופלים ביום ו-40 בלילה. "צפיפות היתר גורמת להתגברות תופעות האלימות ולמצבים שבהם למטופלים אין מיטה משלהם במחלקה, ולפיכך בלילה הם נאלצים 'לנדוד' למחלקות אחרות ובמהלך היום אין להם מיטה למנוחה", נכתב בדוח. "מצב זה הוא בלתי נסבל, פוגע בסיכויי ההחלמה ואף עלול להחריף את המצב הרפואי, גורם אי-נוחות רבה מאוד למטופל המאושפז ופוגע בכבודו כאדם ובזכויותיו כחולה".
ואכן, מדד עומס התפוסה בבתי החולים הפסיכיאטריים של משרד הבריאות משקף תמונה מדאיגה אודות העומס הקיים בהם. ניתן לראות כי האכלוס הממוצע עומד על יותר מ-100% תפוסה, כשבכל מחלקה ישנן 34 מיטות בממוצע. מדובר במחלקות בהן יש 16-10 מיטות יותר במחלקה יחסית לעולם המערבי, כשהתפוסה המומלצת היא של עד 85%.
"ההזנחה רבת השנים של מערכת בריאות הנפש נתקלה כל הזמן באמירות כמו 'חכו עד הרפורמה ואחר כך זה יהיה יותר טוב'", סיפר יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל ד"ר צבי פישל. "זה נעשה מתוך מחשבה שלפני הרפורמה, לאף אחד לא היה אינטרס למנוע אשפוזים ולהקים מערכות שיובילו להשארת הטיפולים בקהילה וצמצום הצורך באשפוזים".
"המחשבה הייתה שכשהקופה אחראית על הפציינט - היא תנסה לשמור עליו אצלה כי זה יותר זול מאשר ימי אשפוז. כולם נערכו לרפורמה, אבל התהליך שהיה אמור לקרות - שהוא צמצום הצורך באשפוזים - לא קרה. דבר ראשון, בגלל העלייה במספר החולים שנגזרת מהעלייה בכמות האוכלוסייה. בנוסף, הקופות הקימו חלק מהשירותים, אבל הזמינות שלהן ושל המערכות שיכולות למנוע אשפוז היא בזמינות נורא נמוכה. לכן, לא הייתה ירידה במספר האשפוזים והצפיפות של המטופלים בבתי החולים".
"זלזול מצד המערכת"
"זו אכזבה, זה ייאוש", שיתפה יו"ר העמותה לסיעוד פסיכיאטרי בישראל, גלית לוי. "אם הייתה יותר תשומת לב, אם היו משקיעים יותר משאבים, אם היו מתייחסים יותר לבריאות הנפש - הכול היה נראה אחרת. מי שלא מבין עד כמה אדם שנמצא במצוקה נפשית צריך את השירות הזה, אם היו חווים את החוויה הזאת, הם היו מבינים שצריך להשקיע בזה הרבה יותר. אם מישהו ממשרד הבריאות יקרא את זה, אם השר והמנכ"ל החדש יקראו את הכתבה הזו, הם צריכים לדעת את זה. אין תקציבים ומשאבים. אנחנו מיואשים. זה פשוט זלזול מצד המערכת".
לדבריה, בבתי החולים נרשמת עלייה מתמדת בפניות לחדרי המיון במצבים אקוטיים, בזמן שבקהילה - אין מענה. "יש מרפאות שאמורות לתת טיפול אמבולטורי על פי תור שנקבע מראש, אבל אם יש מטופלים או אנשים שסובלים מבעיה נפשית וצריכים כרגע טיפול - הם צריכים להגיע לחדרי המיון. אין פתרון אחר. אין צוות משבר או מוקד חירום פסיכיאטרי למקרים שלא צריכים להגיע לחדרי מיון", הסבירה.
"ככה מגיעות לחדרי המיון יותר ויותר פניות, ובעקבות זה יש יותר ויותר אשפוזים - ואין מענה בקהילה לכל הסוגיה הזו. יש גם הרבה פניות בקהילה, ואין מספיק צוותים שייתנו מענה במרפאות הציבוריות של בריאות הנפש, ואז למעשה זה מסיט את המטופלים לחדרי המיון הפסיכיאטרי. זה גורם שם לעומס רב. המענה בקהילה לא ניתן בצורה מספקת, וקופות החולים לא לוקחות על זה מספיק אחריות", הוסיפה לוי.
וכך נוצרות התפוסות הגבוהות במחלקות. "זה יכול להגיע ל-130%, ובחלק מבתי החולים זה יכול להגיע עד ל-150%. מה שקורה בתפוסות האלו, זה שנוצרת צפיפות מאוד גדולה, נרשמת עלייה באלימות בין המטופלים לחבריהם, הצוות נפגע גם כן, ולכל הצדדים אין חוויית אשפוז טובה", הסבירה לוי. "בחדר בצפיפות ישנים לפעמים חמישה מטופלים ולפעמים יותר. יש כאלה שישנים במסדרונות על מזרונים. זה דבר שבאמת נותן תחושה, לצוות ולמטופלים, של זלזול. לא של חוויה טיפולית. זה לא טיפול שמתאים לשנת 2020 במדינת ישראל".
לדבי ד"ר פישל, הצפיפות בראש ובראשונה נוגעת למרחב הפיזי של המטופלים במחלקה, אך היא משמעותית הרבה מעבר לזה - כי היא משפיעה גם על יחס מטפל-מטופל. "כמה זמן מטפל יש לכל מטופל - זה הדבר העיקרי שמטריד אותנו ואת המטופלים. מבחינת המטופלים, הם יכולים עוד לספוג את הבעיה של המרחב, אבל החלק של הטיפול עצמו הוא החלק הבעייתי שהוא קשה עבורם".
בנוסף לכך, משרד הבריאות מעולם לא קבע תקנים לחדרי המיון הפסיכיאטריים, שהביקוש אליהם הולך וגדל. "יש צוותים מהמחלקות שהולכים במיון. אני אפילו לא יודעת מה הסיבה. אולי לפני 50 שנה זה היה מתאים כי לא היו הרבה פניות, הגיעה אחת בכמה שעות. היום, בעקבות הרפורמה והגידול באוכלוסייה והמשברים בישראל, יש הרבה אנשים שסובלים ממצוקה נפשית - והם יכולים לפנות רק לחדרי המיון. ושם יש לנו בקושי אחות ורופא. כשעשו את הרפורמה, אמרו גם שלא צריך לחדרי המיון טופס 17. כלומר, כל אחד יכול לפנות לחדר המיון. זה אומר שהמרכזים לבריאות נפש לא מקבלים כסף על פניות לחדר מיון - אלא אם מאשפזים את המטופל".
כמו בכל תחום, גם התשובה שקיבלו ראשי התחום ממשרד הבריאות היא שאין תקציב לסיוע בפתרון לבעיה. בנוסף, בהיעדר תקציב מדינה, נאלצו בבתי החולים לדרוש כספים במסגרת ועדת חריגים - על פי הנוהל. לצד זאת, בזמן שבתי החולים קורסים, רואים הצוותים את חבריהם בתחומי הרפואה האחרים זוכים להשקעה כספית ותקנית.
"במהלך השנים היו פניות רבות למשרד הבריאות כדי לשנות את התקנון ואת התקצוב של המערכת הפסיכיאטרית", הסביר ד"ר פישל. "היא נמצאה בתחתית סדר העדיפויות - גם מבחינת משרד הבריאות וגם מבחינת ההיבט התקשורתי. אנחנו חושבים שהסיבה העמוקה לכך היא הסטיגמה וחוסר היכולת להסתכל לנושא של בריאות הנפש בעיניים ולהגיד שרוצים לתת את הטיפול הכי טוב. עבדנו הרבה מול העיתונות, בוועדת הבריאות בכנסת וישירות מול משרד הבריאות וזה הוביל בעיקר לשינויים קוסמטיים. לא הצלחנו להדביק את העלייה בכמות המאושפזים למספר המיטות והתקנים".
"אפליה משוועת"
בפנייתם למשרד טרם עתירה לבג"ץ, הזכירו הפונים את פסק הדין שקבע כי על המדינה לספק מרחב מחיה הולם לכל אסיר בבתי הכלא בישראל. "אני חושב שזה עצוב שהיינו צריכים להשתמש בטיעון של בתי הכלא", אמר ד"ר פישל. "זה עצוב שאין שיפור של הדברים האלה. משרד הבריאות הצליח להשיג תקציב לבתי החולים הפסיכיאטריים - אבל היה מדובר בשיפוץ קוסמטי. הוא חשוב כמובן, אבל מדגיש את הקושי. אתה צובע קירות ומרצף - אבל זה לא מגדיל את המרחב של האדם בחדר השינה. זה גם מעכב את הפתרון, כי אחרי שיפוץ לא נהרוס שוב פעם את מה שבנינו מחדש".
"כשהולכים לבתי החולים הכלליים ורואים את הפאר, השיש, יצירות האומנות, המרחבים, הפרטיות שניתנת לכל חולה - וכשחוצים את הכביש רואים את בית החולים הפסיכיאטרי שבו המיטות צמודות אחת לשנייה - וברור שיש כאן אפליה והיא משוועת", תיאר את הפער בין מקום עבודתו לבית החולים בילינסון הסמוך. "אם לצורך זה צריך לעשות את ההשוואה למערכת של אנשים שהם הכי מעוטי זכויות - האנשים שבבתי הכלא, אנחנו בעצם אומרים 'תראו לאן הגענו'. אפילו להם יש יותר זכויות. והחולים שלנו לא חטאו. הם אנשים שלא צריכים לסבול בתנאים לא אנושיים ולא מתאימים למאה ה-21".
לוי ציינה כי "כל התחום הטכנולוגי מאוד מתקדם בבתי החולים הכלליים. ובאופן כללי, ניתן פשוט לראות איך שבתי החולים הכלליים נראים לעומת הפסיכיאטריים. אני מתביישת. אנחנו מאוד מקצוענים, אבל הרמה של המבנה של בית החולים עצמו נורא נמוכה. זה עצוב שמדינת ישראל לא פוקחת את עיניה ואומרת עד כאן. עשו רפורמה, אבל אין מספיק מרפאות. אין מספיק טיפול במצבים אקוטיים שלא דורשים חדר מיון. בריאות הנפש לא חשובה? לא צריך לתת על זה את הדעת? למה רק מי שכואבת לו הבטן זה בסדר? מה עם אדם שחווה חרדה?".