הפעם מירי רגב צודקת. בני גנץ עדיין אינו בשל לכהן כראש הממשלה. זה אינו גינוי, אלא חציטוט - חצי-ציטוט, כי לרשות רגב עומד עד מדינה: גנץ. כשבשיחות עם עיתונאים עוד לפני הבחירות השלישיות הוא הביע אי-אמון בעצמו וניסה לשכנע שהשתלמות תחת יריבו המנוסה תעניק לו את הליטוש הנחוץ.
בעיני גנץ, בנימין נתניהו, שהתעלל בו פומבית, היה רק כביכול הנמסיס שלו. בשאיפה - יהיה המנטור, הנחתום שיכניס את העיסה לתנור ל-18 חודשים על אש קטנה, ויוציא אותה מוכנה לעיכול.
גנץ הפך 61 ממליצים עליו ל-72 תומכים בנתניהו. בכך קם והיה בכנסת, וממנה לבית המשפט העליון, גלגול חדש של רצון הבוחר. מי שהצביע בעד גנץ כי הם - הבוחר והנבחר - התנגדו לנתניהו, נדהם לגלות שלפי השיטה הייצוגית, ההצבעה נגד הנאשם בפלילים הומרה להצבעה בעדו.
אל תפספס
זה המסמר שעליו תלה בית הדין הגבוה לצדק לפני שלושה שבועות את החלטתו שלא לפסול את מועמדות נתניהו להרכבת ממשלה. גנץ העניק לנתניהו רוב בכנסת. הוא לא טרח לשאול את בוחריו לדעתם על הבגידה המתוכננת. הספיקה לו תמיכתו של גבי אשכנזי.
לדברי גנץ בריאיון ל"עובדה", התיקו ברביעייה המובילה של כחול לבן, הוא ואשכנזי מול לפיד ויעלון, היה אמור להישבר בקולו הכפול של היו"ר. מכאן שההכרעה המעשית הייתה של אשכנזי. אילו התנגד או אף נמנע, העריקה אל היריב הייתה מסוכלת.
כך הרכיב אשכנזי את גנץ על כתפיו, ונשיאת העליון אסתר חיות נתלתה בגבו של גנץ כדי לדחות את העתירות נגד נתניהו. החלטה תחילה, הנמקה אחר כך. אתמול, כשהתפרסמו הנימוקים, לא הייתה לשופטי בג"ץ סיבה להתגאות בהחלטתם. מביך מאוד, מה שיש שם ומה שאין.
כצפוי, ברוח עמיתם לשעבר אליקים רובינשטיין לפני 20 שנה, ביכו השופטים את המצב ואת התנהגותו העקבית, אם גם לא בהכרח הישרה, של נתניהו - כמבוא להחלטה שסיפקה לו את מאוויו. מילים קשות, שהיו מעליבות אדם רגיש יותר אם היה מצליח להיקלע לשפל דומה. לא נתניהו. מה אכפת לו? אז אמרו. העיקר שפסקו בעדו.
ההיגיון המעגלי של בג"ץ
שלוש בעיות גדולות מזדקרות מתרומותיהם המלומדות של 11 השופטים להחלטה הראשונית של הנשיאה, החלטה שתיזכר בתולדות בג"ץ כמשפיעה אך לא משכנעת.
הבעיה הראשונה היא פלישת השופטים לפוליטיקה, הסותרת חזיתית את טענתם שנרתעו מלעשות זאת בהכשירם את נתניהו חוקית, אם גם לא מוסרית וערכית. השופטים מתנצלים על שהחוק לא אפשר להם, למרות רצונם, לפסול נאשם בעבירות חמורות, קלוניות, בזיקה לתפקידו הציבורי. לכן הם פונים לכנסת כדי לתקן את המעוות ולחוקק איסור מפורש.
זה, עם כל הכבוד לרשות השופטת - לא עניינה. עליה לפסוק לפי החוק: לא לדרבן תוספות לו או גריעות ממנו, כתירוץ לאי-הלימה בין הסתייגות השופטים ממועמדות נאשם לראשות ממשלה, לחוסר האונים שלהם בחפשם עוגן משפטי לסיכול המועמדות.
השופט בנימין הלוי קטע שש שנים בעליון כדי להתמודד לכנסת ברשימת גח"ל - בלי צינון - ולאחר חודשיים היה לח"כ וכיהן תריסר שנים. אם חיות ועמיתיה רוצים לשנות את החוקים, פתוחה בפניהם הדרך להתפטר, להקים מפלגה, להניף את דגל המאבק בשחיתות ולבקש את אמון הבוחר. ההכשר שהעניקו לנתניהו יסייע להם להיתקע אי-שם מתחת לאחוז החסימה.
הבעיה השנייה היא היתממות בג"ץ בסוגיית המידע שברשות המצביעים בבחירות. השופטים מקבלים כעובדה את החלטת רוב הבוחרים, משמע רוב הנבחרים לאחר בגידת גנץ, לבחור בנתניהו למרות - ואולי אף בגלל - כתב האישום נגדו. אבל לנגד עיני המצביעים עמדו החלטות חוזרות ונשנות של בג"ץ, שלא לפסוק אם הנאשם פסול או כשר, בטרם תוענק לו סמכות הרכבת הממשלה.
בג"ץ טען אז שזה "מוקדם" ו"תיאורטי". מהבוחרים נשללה האפשרות לגלם בהצבעתם - ובמחאה שיביעו אם גנץ יאותת על הרהורי עריקה - הפנמה של עמדת בג"ץ. עכשיו, כשהתיאוריה הייתה למעשה גם בזכות שתיקת בג"ץ, השופטים מביאים את ההיגיון המעגלי לקצהו, ואומרים שאת הנעשה אין להשיב.
הבעיה השלישית, הקולעת את בג"ץ לפקעת שאינו יכול להיחלץ ממנה, ולכן הוא בוחר לעצום מולה את 22 עיניו, היא תחולתה של הלכת דרעי על שרים-נאשמים במקרהו של נתניהו. השופטים מסבירים, כמקובל, שיש הבדל עקרוני בין שר החייב להתפטר, שאם לא כן על ראש הממשלה להפעיל שיקול דעת ולפטרו, לבין ראש השרים, המתמנה ומודח בהצבעת הכנסת.
תמוהה בעיניהם ההצעה, שהח"כ המומלץ לראשות הממשלה יאמר לממליצים ולנשיא: לא תודה, לא יאה שנאשם בשוחד יעמוד בראש הממשלה. מדוע? כי אין אדם משים עצמו רשע. אבל אם כך, מדוע על ראש הממשלה, הנאשם המסרב להרשיע את עצמו, לפטר את עצמו מתיקיו הנוספים כגון שר הביטחון אשתקד? האין הוא אותו אדם? אמון הציבור ייפגע אם נתניהו יחזיק בתיק זה או אחר, אך לא ייפגע אם יעמוד בראש הממשלה?
אף מילה על כך לא נאמרת ב-78 עמודי הנימוקים. נוח לבג"ץ להתעלם. הוא פחד להתייצב מאחורי עמדה ערכית, המשתקפת אצלו במלל ובאנחה. השופט מני מזוז לא גילה את בלפוריה, כשאבחן כשל מוסרי בחברה המתמסרת למי שמדיף כישלון מוסרי. אבל מזוז וחבריו נשארו במושב המשקיף והחמירו בכך את המצב, כי גם בעמידה מהצד, של מי שבידם הכוח לפעול לריפוי אותו כשל מוסרי - יש כשל מוסרי, המעניק חותמת כשרות מעשית של הערכאה הגבוהה להתנהגות הנמוכה.
זאת אינה היפה בשעותיהם של הנשיאה חיות ועשרת עמיתיה. הם רשאים להתנחם בכך שיש להם מתחרים על תואר מאכזבי השנה - גנץ והיועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, שמשותפת להם, בנפרד, תכונת ההיעלבות הפרטית. מנדלבליט נעלב רק כשעוקצים אותו ולגנץ לא אכפת כשמנדלבליט נפגע, רק שהוא הנעקץ אצל רגב שליחתו של נתניהו, שהוא המופת של גנץ.