וגנץ שותק: השפל החדש שמסמלת "תמונת הניצחון" של נתניהו

(בווידאו: נתניהו בפתח משפטו: "גורמים בפרקליטות תופרים לי תיקים")

גדול הבמאים הפוליטיים בתולדות ישראל היה משה דיין, כרמטכ"ל במסדר הניצחון של מבצע "קדש" בשארם א-שייח' וכשר הביטחון בדרכו לעיר העתיקה במלחמת ששת הימים. השחקן הראשי - דיין ביים את עצמו - זקוק באגפיו לשחקני משנה, תומכי משחק בעגת האוסקר - אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני ומפקד חטיבה 9 אברהם יפה ב-1956, הרמטכ"ל יצחק רבין ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס ב-1967. נחוצים גם ניצבים, מוטב חיילים, שזוטרותם תבליט את בכירותו של דיין. את כל השאר תעשה המצלמה.

לדיין, עד למלחמת יום הכיפורים, הייתה כריזמה טבעית וצבאית, עם רטייה אייקונית ועברית רהוטה וממזרית של בן הארץ. תקשורתית, הוא היה איש היומון והשבועון, הספר והרדיו והערוץ האחד והיחיד. הוא לא למד משחק, לא דחף את אשתו (או נשותיו) לכל נאום וראיון ולא פרט על מיתר היותו אח שכול.

מאז הסתלקות דיין מהזירה לא קם לו יורש, עד שהגיע בנימין נתניהו. בין כה וכה השתנה העולם. רב-ערוצי. פייסבוק. טוויטר. תגובות אלימות של תומכים המעוררות במשטרה פיהוק. הלאמת שידורים לטובת דבר המנהיג. עיתון פרטי. יש עם מה לעבוד.

תמונה אחת, יודע נתניהו, שווה לפעמים אלף מו"לים, אבל תמונה אחת גם יכולה להיות שווה יותר מתמונה אחרת, במיוחד אם אחת ברורה ומעוצבת, ושנייה סתמית ועמומה. לכן הוא מתוסכל מהתמונה המבורכת במקורה שהכתה בו כטורפדו שהשתגע - הירידה לצוללת. לכן הרתיחה אותו הגשת כתב האישום נגדו, שקלקלה את תמונת ההישג שתכנן לשדר מוושינגטון. לכן הפריעה לו כל כך תמונת הברחתו מאסיפות בחירות תחת אזעקות צבע אדום.

וכשלא הצליח להשתמט מהגעה לאולם בית המשפט המחוזי, למרות טענתו שאילוצו לנהוג ככל נאשם נועד להשפילו בצילומו יושב מול השופטים ולצד חבריו לאישומים מוזס ואלוביץ', בחר להביס את התמונה הקטנה בתמונה גדולה, מגה-דיינית. הוא בראש, הקברניט בחרטום הטיטניק, ואחריו עלובי החיים, המקהלה הדוממת של הטרגדיה הישראלית. חסרו רק פסקול, תנועה, הסרת המסכות ומחול כנופיה כמו ב"סיפור הפרברים".

מה באו כל הישראל כצים והיואב גלנטים, הניר ברקתים והצחי הנגבים והמירי רגבים, על מאבטחיהם (שכחו לומר להם שזה יקר מאוד, במצטבר), איש בל ייעדר למעט בתורנות אולפן, לעשות שם מה, מאחורי גבו של המנהיג? להודות בנמושותם. אין ליכוד בלי נתניהו וביבי נביאו. בלעדיו, הימין הוא חצי בן-אדם. המזימה השטנית של מחתרת השמאל-תקשורת-משטרה-פרקליטות היא להפיל את נתניהו ובכך להוריד את הימין. משמע, אין בלתו, והמעודדים סתומי-הפה מסכימים שאיתם בראש אין למפלגתם סיכוי.

ומי עוד נדבק לנתניהו אם לא אמיר אוחנה, השר לביטחון הפנים, אדונם הפוליטי של השוטרים, ממליץ המפכ"ל הבא, המהנהן אחר נתניהו המשתלח במפכ"ל הקודם (שהתמנה ביוזמתו) ובחוקרי להב 433, וכל זה באירוע פוליטי בבית המשפט. למרבה השמחה, החוק אינו אוסר במפורש אירועים כאלה, בכלל זה מפלגתיים למהדרין, גם כשעורכים אותם נאשמים, היום במחוזי ומחר בעליון. לכל היותר, אפשר להטיח בנתניהו את סעיף 72, המעניש מי ש"בעת דיוני בתי משפט" מתנהג לכאורה "סמוך לאולם בית המשפט... בדרך של אלימות או איומים או דרך פרועה או מבישה; מקים רעש כדי להביע הסכמה או אי-הסכמה לפעולה משפטית; מאיים על פקיד בית המשפט; מפריע בדרך אחרת לדיוני בית המשפט".

המדהים הוא שנתניהו חושב שהצליח לכסות תמונה רעה בטובה. האמת הפוכה: התמונה באולמה של השופטת רבקה פרידמן-פלדמן מעולה לישראל והתמונה שבסמוך לה מבישה. השערורייה שבתוכן דבריו הדמגוגיים הייתה מקוממת גם אילו נאמרו על המדרכה שממול, בעצרת או באולפן. אך לחלל את כבוד בית המשפט, מתוך הבניין גופו, בהשתלחויות כאלה במערכת החוק - זה כבר שפל חדש. אין כאן שום מקריות: כוונת המשורר היא שהכיתוב "נתניהו, בבית המשפט המחוזי" יופיע מתחת לתמונתו כמנהיג קבוצת עוטי המסכות, ולא בעומדו למשפטו.

ויש עוד קבוצה, שאינה מצטלמת ואינה פוצה פה. כחול לבן. סיעת בני גנץ. מילא, גנץ. הוא מוכיח את אפסותו יום-יום, ואפס הוא ערך נדיב בהשוואה למינוס המתבקש כאן. גנץ לא ליווה את נתניהו למשפטו רק משום שלכל נאשם הותר סניגור אחד. אבל מה מפריע למי מתריסר שריו לומר, בחריפות, את דעתו האישית השלילית על תעלולי נתניהו? גנץ יפטר אותו (לנתניהו אסור, לפי ההסכם ביניהם)? עד כדי כך? או שזה הפיוס המהולל, שפירושו שנתניהו ישסה את תומכיו במערכת החוק ובמחצית האחרת של הבוחרים וגנץ ילטף אותו ויאמר שחזקת החפות עומדת לנתניהו (לא למנדלבליט, חלילה). איך איפיין את עצמו דונלד טראמפ? גאון יציב.

השופטים, בהחלטתם לשוב ולהתכנס בעוד פחות מחודשיים, לא התרשמו מהמסיבה של נתניהו בביתם. זה מסר חשוב לעדים למיניהם ובמיוחד לעדי התביעה: אל תיפול רוחכם, הנאשם נתניהו לא יכתיב את הקצב ואת המתכונת.

אשר לאביחי מנדלבליט, שהמתין לפתיחת המשפט כמו לירידת משה מהר סיני עם לוחות הברית, אין לו עכשיו אמתלה להשהיית החקירה הפלילית המלאה בפרשת סי-דריפט ולדרישת 120 אלף השקלים שלדעת התביעה חייבת שרה נתניהו למדינה. בכל פעם שנתניהו סטר לו, הוא הגיש את הלחי השנייה וספג עוד סטירה. אין לו לחי שלישית לתת. בנוסף, הוא כעת בעיקר התובע הכללי. מוטב שלא ייפגש עם נתניהו.

בייעוץ לממשלה יכולים לעסוק המשנים שלו, ובקרוב יהיה עליו לנווט את ועדת האיתור לפרקליט המדינה. אין קלישאה נדושה יותר מ"אור השמש הוא הטוב שבמחטאים", מאת השופט ברנדייס. נתניהו רוצה לשזף את חטאי הזולת ולהשאיר את סודותיו באפלולית. אף שזאת גישה אנוכית, הצדק עקרונית איתו. אם יש דמות לאומית המשפיעה על החלטות חשובות, ראוי שרצונה בפרטיות והצלחתה לחלץ חסיון משופט ייסוגו מפני טובת הכלל.

ומכאן שנתניהו, המופעל בידי רעייתו, צריך להיות ראשון התומכים בפנייה לשופט המחוזי בתל אביב יהושע גייפמן, לפנים שופט לענייני משפחה, לפרסם את החומרים הבאים - הנמצאים בכספת בית המשפט מאז קיץ 1997 בעיצומה של כהונת נתניהו הראשונה. חמש קלטות בנות 90 דקה כל אחת, הסכם גירושין בין שרה לבין בעלה הראשון דורון נויברגר, מכתב בן 93 עמודים ששלחה שרה להורי דורון, עוד מכתב קצר (עשרה עמודים) להורים, מכתב ממנה אליו, פתקים שכתבה, תמונותיה ונגטיבים שלהם.

מה מסתירים בעלה השני של שרה בן-ארצי-נויברגר ואשתו השלישית? מדוע לא יניחו לאורן הבוהק של הקרניים המלטפות של השמש החמימה לחטא את החומרים הכמוסים הטמונים כמעט רבע מאה בכספת של השופט גייפמן (או של מי שהתיישב בחדרו כשהתקדם מענייני משפחה למחוזי, מאז שהתמודדו שם דוד שימרון מטעם שרה ואביגדור פלדמן מטעם מחבר הזכרונות דורון)? בלי הליכוד - ושותפו גנץ - אין מדינה, בלי נתניהו אין ליכוד, ובלי שרה אין ביבי. חשוב לפרסם הכל, ועכשיו, כי יחלפו כמעט חודשיים משעממים עד הגל השני של מופעי המחוזי בירושלים.