בין אם נתניהו יזוכה או יורשע, הכרעת הדין ברורה - ישראל מושחתת

(בווידאו: דיון בבג"ץ בעתירה הדורשת מנתניהו להשיב מימון שקיבל מבן דודו)

שתי רכבות יוצאות ממשרד ראש הממשלה בירושלים. תיקון: אחת מהן היא רכבת, שנייה עגלה רתומה לסוס ושמו היסוס. הרכבת דוהרת, דורסת, צופרת, מוציאה גם ממנוע חשמלי עשן כסיגר קובני ריחני, מתנת מפעלי ארנון מילצ'ן ושות'. העגלה מתנהלת בכבדות, בקצב הסוס הפולט לעתים גללים. ברחוב סלאח א-דין הן מתנגשות. תשרוד רק אחת מהן, לכל היותר.

אביחי מנדלבליט עבד שם, במשרד, אצל בנימין נתניהו. נכון יותר, עבד אותו. אצלו ואותו, לא עליו. סגד לו. העריץ את המשכל והשקפת העולם. היה מוכן להבליג על שגיונות המשפחה, שהתבטאו גם במעורבות מקוממת בענייני המשרד. האמין שבתקופתו ולו, כמזכיר הממשלה ואחר כך כיועצה המשפטי, זה לא יקרה; שנפתולי נתניהו עם החוק, שמנדלבליט היה צריך להכיר עוד יותר מכל קורא עיתונים בבואו לבקש מנתניהו תפקידים, פסו מהעולם, שנתניהו למד לקח וחזר למוטב.

וגם נתניהו היה אמור להכיר את מנדלבליט, אדם ישר במובן הצר של המילה. לא ייקח לכיסו שקל לא-לו, אך יכשיר כעורך דינו של הלקוח הצבאי ובהמשך המדיני כל עוולה הניתנת להגנה במסגרת פרשנות משפטית מתירנית. עד גבול מסוים, גבול ההתבזות, כי מעל כל דרג משפטי יש דרג גבוה ממנו. הפרקליט הצבאי הראשי כפוף מקצועית ליועמ"ש. החלטות היועמ"ש נתונות לביקורת בג"ץ, וגם שם יכול הרכב מורחב להפוך את העמדה. מני מזוז, כיועמ"ש שנדחק להסביר עקיצות שספג מהעליון בעקבות תפנית קוטבית בתיק משה קצב, סירב להיעלב אישית. אלה כללי המשחק, הגיב, ויש גם, אמנם נדיר, שבערעור הרשעה הופכת לזיכוי. אין זה אומר שמלכתחילה לא היה מקום להגיש כתב אישום.

מנדלבליט יצא מגדרו להקל עם נתניהו. בכל צומת בדרך פנה ימינה, או אחורה, בניגוד לדעת הפרקליטים והמשנים שמתחתיו. ראשית, המשפחה. שרה ויאיר קיבלו פטור בתיקים הגדולים ושרה שונמכה עד תחתית חוק העונשין בתיק המעונות. היא אמנם עבריינית מורשעת לפי הודאתה, אך יצאה בזול, לכאורה כאשר אהבה, אבל למי שרוצה הכול בחינם, גם זול יקר מדי.

שנית, נתניהו עצמו. בכל סעיף אפשרי פסק מנדלבליט פחות מהמומלץ בידי הדרגים הבקיאים בחומר. גישה מקצועית, של מי שמעדיף ביטחון על הימור ולכן בוחר סעיף קל יותר לעיכול בבית המשפט, או חמלה אישית על הנערץ שהיה לעריץ; כנראה, שתיהן כאחת. והזמן, המשאב הראוי לשר ממש כמו המים. מנדלבליט גרר וסחב אט-אט, מניח לאירועים חיצוניים לחלוף על פניו בתקוות שווא שתיחסך ממנו החלטה, מקבל בנדיבות מופרזת כל בקשה של הפוליטיקאי המופלל לראות בבחירות לכנסת, פעם ופעמיים, עילה לעיכוב פעולות (משיכת חומר חקירה, שימוע, כתב אישום). יעכב ההר את הדין. שום חשוד לא קיבל מעולם, ולא היה מקבל, תובע נוח ומתירני יותר משהיה מנדלבליט לנתניהו.

על טעותו זו שילם מנדלבליט בהתנגשות חזיתית עם הטעות הנגדית של נתניהו. זו תורה וזה שכרה. על כל הנמכת ראש, חבטה בקרקפת, בלי שום הדדיות, למעט במובן אחד - הצבת מחיר אישי. אם הנחקר בסיכון, יידע גם החוקר שראשו מתחת למערפת. אם החשוד מתקרב לאישום, גם לפרקליטה יש שם וכתובת וילדים. אם היועץ חותם ומגיש, חייו לא יהיו חיים. ה"אנדר" של התובע, ה"אובר" של הנאשם, כשבסוף לא משנה מי מהם מהיר מדי ומי איטי מדי - קובעת המהירות הנצברת. מה גם, ששני אורות אדומים ברמזור, בני גנץ ובג"ץ, התחלפו לירוק ואפשרו לרכבת להתנגש בעגלה כשבקטר יושב ראש ממשלה מכהן.

בתיקים גדולים קודמים, כגון אלה של אולמרט או קצב, הדהד גם אצל היועצים המשפטיים רצון לצמצם את הביזיון והקצף שבניהול משפט שחיתות או עבירת מין נגד האזרחים הבכירים ביותר. מה יגידו בעולם, איזה פרצוף יהיה למדינת ישראל, איך ניקח את הכבסים המלוכלכים מהבית למלון בניו יורק (ניקח גם ניקח, הכול כלול). זה מותר היועמ"ש, הרואה רחב, מהחוקר ביאח"ה והפרקליט ברשות ניירות הערך. תירוץ דחוק אך שמיש להנחה המוענקת למי שהפר את החוק בדרכו לפסגה או בהימצאו בה.

אלא שזאת טעותו הגורלית של נתניהו, בבחירה למלחמת חורמה במערכת החוק. נתניהו מסכים עם המשטרה, הפרקליטות ומנדלבליט שהשחיתות בישראל איומה. הוא חולק עליהם רק בליהוק. לטענתו, הם המושחתים. לא שחיתות אישית, מהסוג שהם מייחסים לו. שחיתות ממשלית, משטרית, קשירת קשר להפלתו מהשלטון. למשקיף חיצוני, להבדיל מנתניהו הרוצה לראות את מעשיהו רק מחלון המכונית המאובטחת, לא משנה איזו מהגרסאות המתעמתות נכונה.

כך או כך, בהרשעה או בזיכוי, הכרעת הדין תהיה שאכן ישראל מושחתת. אבל אם זה המצב, טיפשי מצד נתניהו לצפות ששמונה שופטים - השלושה במחוזי בירושלים ובעקבותיהם בוודאי חמישה בערעור לעליון - יקבעו שהשחיתות פשתה במערכת החוק ולא אצל פוליטיקאי אחד ונאשמים נוספים. נתניהו, בהתקפתו הפרועה, הסחטנית, יצר מצב של משחק סכום אפס. יציאתו מבית המשפט חף כלעומת שניכנס אליו היא, כמובן, כמו בכל תיק, תוצאה אפשרית, אם התביעה תיכשל בהוכחת העובדות או פרשנותן, אבל הפעם זיכויו ירשיע את מאשימיו. הוא גם לא ישכנע בצדקתו, אלא בכוחו. זה יהיה סוף דימויה של ישראל - נכס ממטה האו"ם עד האג - כמערכת משפטית ללא משוא פנים.

שיטת הסחיטה השיגה את מטרתה רק לאחרונה, כשנתניהו וגנץ הציבו על שולחן בג"ץ אקדח טעון: אם לא תכשירו נאשם כמרכיב ממשלה, השופטים יואשמו בבחירות הרביעיות שבעיצומו של הגל השני. מנדלבליט הציל שם את נפשו, כשתמך בנתניהו. לא כך במשפט - שם זה או-או, אם נתניהו מנצח, היועמ"ש והפרקליטות והמשטרה מפסידים, והשופטים מאשרים שההרתעה פועלת, וישראל מקבלת גושפנקה של מדינה רקובה, שצריך להסיג את המשפט הפנימי בה מפני הדין הבינלאומי. זה היה מפעל חייו של הפצ"ר והיועמ"ש מנדלבליט עוד יותר מהשירות בהיכל נתניהו.

ולכן, אין תבונה רבה בהיטפלותו של נתניהו למנדלבליט בגלל פרשת בועז הרפז, גם אם נתניהו חושב שיש בידיו חומר שהציבור טרם ראה (לנתניהו ולהרפז סנגורים משותפים, מיעקב ויינרוט המנוח עד יוצא משרדו עמית חדד). בסבך הפרשה, יש למנדלבליט אויב נחוש עוד יותר מנתניהו, אהוד ברק, שנפגש לעתים עם הרפז; ואילו היעד העיקרי של ברק, גבי אשכנזי, הוא עכשיו שותפו השתקן של נתניהו. כמו גנץ, אשכנזי נמנע מלחזור על טענתו לאורך השנה הקודמת שנתניהו מושחת. מכאן שאחד מהשניים השתנה, וזה לא נתניהו לטובה אלא אשכנזי לרעה. חרפת האלם של גנץ ואשכנזי עושה אותם לסייעני נתניהו בהתקפתו על מערכת החוק.

באותה שיחת עדכון בנימה רכילותית בין הרמטכ"ל אשכנזי לפצ"ר מנדלבליט, החוסה תחת צו איסור פרסום כי הוכרה כהאזנת סתר אסורה, אין שום בעיה מהותית. היא לא עסקה בשיבוש חקירה, משום שהתנהלה בין שתי חקירות, אחת שהסתיימה וטיהרה את האלופים שהיו מועמדים לרמטכ"ל לאחר אשכנזי ממעורבות בזיוף מסמך הרפז ושנייה שתתחיל רק כעבור שלוש שנים. הנושא שהטריד את אשכנזי, ושנדרשה בו רגישות בפרקליטות המדינה, לא נגע באיש מהמשוחחים - החשש היה מסדקים במעטה הסודיות על מערך המ"מ, המבצעים המיוחדים של אמ"ן.

מאמציו של נתניהו להיאחז בפרשנות מטעה ותלושת הקשר למילותיו של מי שהתמנה בהשפעתו למזכיר הממשלה וליועצה המשפטי מעידים על הממנה ולא המתמנה. מנדלבליט היה ראוי בעיניו רק כל עוד נתניהו העריך שאצלו הוא מוגן. ואשר להסרת חסיון, אדרבא. יפרסם נתניהו את הצהרות ההון שהפקיד אצל מבקר המדינה, לפי כללי ועדת אשר למניעת ניגוד עניינים של שרים; וייחשפו גם עדויותיהם החסויות של עיתונאים ועיתונאיות המסקרים את פרשת הרפז וסיפקו למבקר מיכה לינדנשטראוס עובדות והטיות בתחילת הפרשה.

החוקרים, התובעים והשופטים מתגייסים ומכהנים ומשתחררים ומשפחת נתניהו תמיד מסתבכת עם החוק ומאשימה את המנגנון הזדוני. "אני רוצה לציין", צעקה שרה נתניהו ("מתפרצת", מתאר התמליל) על קציני המשטרה בפרשת עמדי, ב-1999, "שמתנהל כאן מסע ציד, כי אתם רוצים לראות את נתניהו מחוסל. אתם אומרים, אנחנו נחסל את נתניהו, שלא יחזור להיות ראש ממשלה. אין לכם נושא, ואתם הולכים מנושא לנושא ואנחנו נצוד אותו, אולי נחסל אותו ונצוד אותו, אם לא בנושא הזה אז על זה, ואם לא פה אז שם, העיקר שנמוטט אותו ונחסל אותו, שלא יחזור ולא יהיה ראש ממשלה, אולי נלך לגננת שלו ונבדוק, אולי הגננת שלו נתנה לו סוכריה, שוחד".

מי שהכיר את בנימין נתניהו שנים לפני פגישתו עם שרה יכול לייחס לה רבות מצרותיו המשפטיות. זה יהיה נכון כמותית, אך לא הוגן איכותית. תכונותיו הועצמו, לא נבראו, בשלושת העשורים האחרונים. זאת אותה התנהגות, חמורה יותר ובשניים ומתוך אמונה שניתן לחמוק מעונש או לצווח "ציד", "רדיפה", "חיסול" ו"דרייפוס".

שום שופט המכבד את עצמו ואת החוק לא ייכנע לנאשם המאיים כי יתאבד אם יורשע, או לחילופין כי ייפרע מהשופט וממשפחתו. שום מערכת אינה יכולה להיכנע לנאשם המשדר שהעמדתו לדין, שלא לומר הרשעתו, כמוה כהתאבדות של המדינה. מנדלבליט טעה קשות, לטובת נתניהו, לכל אורך נתיב תיקיו, אבל נתניהו טעה יותר, בהתנהגות שהמיטה עליו את האישומים ובהתקפתו על המערכת. המדינה או אני, אומר הנאשם, ולאתגר כזה, בכפוף לעדויות ולראיות, יכולה להיות רק תגובה אחת.