הנה מה שהמצלמות בעתירות נגד נתניהו לא חשפו לכם

ראיתם פעם שופט נרדם מול העיניים שלכם באמצע דיון? ישן ממש, עם נחירות קלות פה ושם. או שופט עליון שצורח, בפנים אדומות, על עורך דין שמבוגר ממנו בכמה שנים טובות? ושופטת שנוזפת בנכה צה"ל בעל קשיי דיבור על כך שהוא לא מדבר באופן שוטף?

בשידורי העתירות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו לא ראה עם ישראל דבר מכל אלה. הוא ראה 11 שופטים אנושיים, שולטים בחומר, מעירים הערות לעניין ומקיימים דיון אינטליגנטי בסוגיות שעלו לדיון. מחיאות כפים סוערות של כתבי המשפט על ההצגה הכי טובה בעיר נשמעו מכל היציעים.

אולם זו בדיוק הבעיה - זו הייתה הצגה. המציאות אפורה הרבה יותר. אני מופיע יותר מ-30 שנה בבתי משפט, כמעט מדי יום, ומצטער לגלות לעם ישראל סוד שידוע לכל עורכי הדין, ודאי הפליליים, שמופיעים חדשות לבקרים בכל בתי המשפט: שופטים מגיעים לא מוכנים לדיונים. לא פעם, בהרכבים של שלושה שופטים, לא פעם רק שופט אחד מכיר את התיק וגם זאת לעתים בעירבון מוגבל. לא לכל השופטים יש סבלנות לשמוע טענות שונות משלהם.

לא פעם הופעתי בדיון בו שופטים "הקשו" עליי בשאלות שהמענה עליהן הופיע בעמוד השני להודעת הערעור שהיו אמורים לקרוא לפני הדיון. לא זו אף זו, יש אולמות בהם ההרגשה היא שהשופטים מגבילים את היקף לימוד הטיעונים למסגרת התווים המותרת בטוויטר. העם גם לא ראה שופטת שמתכתבת במהלך ישיבת הוכחות בטלפון החכם ומצחקקת למסך כשהנאשם מתפתל על הספסל, או כזו שפותרת תשבצים במהלך הדיון. את כל אלה ראיתי במו עיניי. אלה, והתנהגויות עגומות מסוג זה.

השידור החי מבית המשפט העליון אמור היה להעלות על נס את עיקרון פומביות הדיון. הוא לא. פומביות הדיון אינה זכות הציבור לקבל קטעים נבחרים בלבד מהמתרחש באולמות בתי המשפט - אלא הזכות לראות כיצד מתנהלים הדברים באמת.

הנשיאה אסתר חיות הזכירה בדיון את התכנית "חתונה ממבט ראשון", אך לי הדיון נתן הרגשה של פרק ראשון בסדרת התכניות שעוד תצא: "דייט במסכה", בה ראינו יציאה של שופטים לדייט ראשון עם עם ישראל. מתאפרים, מסתרקים, מזליפים בושם ומפגינים עניין רב, כמו בכל דייט ראשון.

אבל אנחנו לא בדייט, בטח לא עם מסיכות, ומערכת המשפט ועם ישראל נשואים זה לזה כבר יותר מ-70 שנה. כדי שעם ישראל יכיר את בן או בת הזוג שלו באמת, הוא צריך לראות את ההתנהגות של בת הזוג שלו אחרי חודשיים, שנה או חמש שנים של היכרות מתמשכת. בוקר וערב, יום יום.

אם למערכת המשפט באמת חשוב אמון הציבור ופתיחת הדלתות נעשתה לא רק לשם יחסי ציבור, עליה לשדר את כל הדיונים המתקיימים בפניה. נוכחות המצלמות תישכח מהר מהשחקנים ואז, ורק אז, יוכל העם להתרשם איך באמת מתנהלת מערכת המשפט; מי שופט טוב, כל הזמן, ומי רק מעמיד פנים. מי קר כמו דוב קוטב שהתעורר משנת חורף ומי מסביר פנים בכל עת. מי מתכונן לדיונים ומי מסתפק בעיון בתמצית של עוזר משפטי, במקרה הטוב, בלי לקרוא את החומר לקראת הדיון.

התוצאה הנפלאה של פומביות הדיון תהיה סינון אמיתי שיוביל להותרת הטובים ביותר בשיפוט. שופט שבמהלך דיון בעניינו של אדם שעלול להישלח ל-20 שנות מאסר גולש במקומות אחרים - לא יעשה זאת לאחר שצילום הדיון יופץ ברשתות. שופט, שבמהלך הדיון יתגלה כמי שאינו מכיר את החומר - יחשוש לחזור על כך לאחר שהדיון המשודר יופץ באינטרנט.

אור השמש - ואור המבזק של המצלמות - יטהרו את המערכת המשפטית ויובילו לשלוש תוצאות עיקריות: שופטים גרועים ייפלטו מהמערכת; שופטים יתייחסו ביתר רצינות לדיונים שבפניהם, גם אם לא מדובר בשאלת החלפת ראש הממשלה, אלא באדם במאסר שממתין למעלה משנתיים לדיון בבית המשפט העליון; ושופטים טובים - יזכו להערכה הראויה.

ואולם, פומביות הדיון אינה רק מצלמות בהכל. עיקרון פומביות הדיון מחייב לאפשר לאזרחי מדינת ישראל צפייה גם בפרוטוקולים הכתובים וכתבי הטענות של כל דיון שאינו חסוי במדינת ישראל. בלעדיהם, צפייה בדיונים בלבד מגשימה בצורה חלקית בלבד את עיקרון פומביות הדיון, באשר אין לאזרח הצופה כל דרך לבחון את משמעות המתרחש באולם. כאשר בעל דין מעלה חמש טענות שמחייבות קבלה של תביעתו ושופט דוחה את תביעתו תוך מתן מענה לשלוש בלבד, כי שתי הטענות האחרונות הן טענות מנצחות - המעיין בפסק הדין אינו יכול לדעת שבית המשפט מעל בתפקידו. התנהגות שיפוטית כזו נפוצה מכפי שהיינו רוצים. גם את זה זכאי הציבור לדעת.

בעבר, בקשה לפומביות בהיקף כזה הייתה קשה ליישום. היום, כשכל המסמכים נגישים במערכת הממוחשבת של נט המשפט, אין סיבה לגרוע מהציבור הרחב את כל הטוב הזה בלחיצת מקלדת אחת. האמון במערכת במשפט אינו מושג מופשט. זכינו ויש לנו שופטים מצוינים, אבל גם כאלה שלא. לשם הגברת האמון בה, מערכת המשפט חייבת לפעול לקדם שקיפות מירבית של המתרחש באולמות המשפט. פתיחת כל הדיונים לצפייה ולעיון אפשרית היום, יותר מתמיד, והעת בשלה לשינוי.

ואילו אני מחכה לחידוש ההצגות בתיאטרון ירושלים. להצגות האלה, אני לפחות לא צריך להתכונן.

הכותב הוא עורך דין