בימי קורונה, טחנות הצדק ממשיכות לטחון עם מסכות וקווי טלפון משובשים

מאז תחילת השבוע, רוב הדיונים בבתי המשפט בישראל נדחים בגלל מצב החירום עליו הכריז שר המשפטים אמיר אוחנה. אלא שדיונים דחופים, בהם דיוני מעצרים, ממשיכים להתקיים. בקומה השנייה של בית משפט השלום בפתח תקוה, שם מתקיימים רבים מדיוני המעצרים של מחוז המרכז, ניסו גם היום (רביעי) להתמודד עם המצב החדש.

השופטים לא נותנים לאנשים שעדיין לא החל הדיון בעניינם לחכות בתוך האולמות, וקוראים לאנשים לפי תורם. במסדרון נמצאים עורכי דין, אנשי שב"ס וקרובי משפחה של עצורים שהגיעו לחתום על ערבות. חלקם עם מסכות וכולם מנסים ככל האפשר לשמור מרחק זה מזה. אין בכל הקומה שני אנשים שיושבים בכיסאות סמוכים. "אני פה מהבוקר מחכה, תבינו אותי", אומרת לאנשי השב"ס עורכת דין במסכה. "יש לי שני ילדים קטנים, אני צריכה לחזור הביתה".

באולמה של השופטת אופיר כתבי-ריבלין מתקיימים דיוני מעצר ימים לחשודים שהחקירה נגדם טרם הסתיימה. בדרך כלל, בין דיון לדיון מורה השופטת לאנשי יחידת נחשון של שב"ס אילו חשודים להעלות לאולם מתאי המעצר. אלא שכחלק מתקנות החירום, העצורים לא מגיעים יותר לבית המשפט, ובמקום זאת הם "נוכחים" בשיחת טלפון מבית המעצר. במקום להעלות את העצורים, השופטת מורה לאנשי שב"ס להעלות אותם על הקו. קשה לומר שזה עובד חלק. "מוחמד, אם אתה לא שומע בכל שלב תאמר לנו ונסדר את זה", מסבירה השופטת כתבי-ריבלין לעצור בצדו השני של הקו, והוא משיב: "מה, לא שומע".

הרמקול דרכו נשמע העצור מוצב בין השופטת והקלדנית. בשלב מסוים מתעוררת בעיה: כשהסנגורית מתקרבת לרמקול כדי שהעצור ישמע אותה כמו שצריך, היא מתקרבת מדי לשופטת ולקלדנית. הפתרון שנמצא: הרמקול מונח על פודיום העץ הקטן שמשמש בדרך כלל את הסנגורים שטוענים באולם, והוא מונח במרחק שווה בין כל הצדדים. בסופו של הדיון השופטת מוודאת שוב שהעצור עדיין על הקו ושומע כמו שצריך, לפני שהיא מקריאה לו את ההחלטה. הוא תושב השטחים שחשוד במעורבות בגניבת רכבים, והשופטת מאשרת להאריך את מעצרו רק עד 22:00 בערב, ולא בארבעה ימים כמו שביקשה המשטרה.

בדיון הבא עולים על הקו שני עצורים. הם חשודים כי ברחו משוטרים בנהיגה פרועה, וכשנעצרו לבסוף נתפסו ברכבם 4,000 כדורים, ככל הנראה של אקסטזי. במהלך הדיון יכולים הסנגורים לשאול את נציג המשטרה שאלות כדי לברר מהם החשדות ואם יש בסיס למעצר. אלא שכשהעצור נמצא על הקו, ולא בתא העצורים, הדברים לא מתנהלים כרגיל. אחד הסנגורים שואל את נציג המשטרה האם היה בזירה חשוד נוסף שברח. "כן!" משיב מיד העצור דרך הרמקול, וסוחט חיוך מהנוכחים, עד שהשופטת מסבירה לו שהשאלה לא הופנתה אליו, אלא לטוען המשטרתי.

בינתיים במסדרון מסתובב תת גונדר שלומי כהן, מפקד יחידת נחשון, שבימים כתיקונם אחראית על הובלת עצורים מבתי המעצר לבתי המשפט. הוא רוצה לראות בעצמו איך מתנהלים הדיונים בהיעדר העצורים, כשאנשיו הם שאחראים גם על יצירת הקשר הטלפוני. בין היתר הוא עובר ליד אולם 27, שם מנהל השופט ארז מלמד דיונים בבקשות מעצר עד תום ההליכים. אלו דיונים מורכבים יותר, ובהתאם הם ארוכים יותר. השופט מלמד לא מתיר לאיש מלבד עורכי הדין והקלדנית להיות באולם הקטנטן, והלחץ של האנשים שנאלצים לשהות שעות ארוכות מחוץ לדלת הולך וגובר.

"אף אחד לא רוצה להיות פה", אומרת עורכת דין במסכה. "אבל זה פרנסה וגם ככה אי אפשר תמיד לוותר על הכל, כי זה אנשים שאתה מטפל בהם. שב"ס מאוד מתאמצים, השופט יושב כבר ברצף שלוש שעות מהבוקר ועדיין לא קם לשתות כוס מים, אבל דברים לוקחים זמן. הם מפחדים להיות פה, וגם אנחנו".

עורכת דין אחרת ששומעת את השיחה מצטרפת גם היא. "אי אפשר להעביר תיקים (לעורכי דין אחרים), כי גם אם תעביר לעורך דין אחר הוא יצטרך לפגוש את הלקוח בכלא בשביל זה, ואי אפשר. אני הייתי משלמת 500 שקל עכשיו בשביל לא להיות פה. אבל אי אפשר".