המאבק להשבת יצירות אמנות שהנאצים גזלו: "הכבוד שלהם נרמס"

יוליוס ודורה קלאוזנר נאלצו לעזוב את גרמניה ב-1937. לפני חמש שנים התברר לנכדיהם כי בביתם היו גם יצירות אמנות שנגזלו מהם, ובעקבות כך הם יצאו למסע אחר היצירות המשפחתיות. "נגרם להם עוול נוראי. השבת הציורים זה המעט שאני יכולה לעשות עבורם", סיפרה הנכדה מולי

צילום ועריכה: "שדות הפקות"

ב-31 בדצמבר 1937 הבינו יוליוס ודורה קלאוזנר שאין ברירה, עליהם לעזוב את גרמניה. יוליוס שהגיע כנער מפולין והקים בעשר אצבעות אימפריה כלכלית, גורש עם אשתו מהמדינה שבה ראו את ביתם. כשהם חשים נבגדים ומבוזים, מנושלים מנכסיהם, הבינו בני הזוג שלא יוכלו להישאר עוד בגרמניה. הכופר הכספי שנדרשו לשלם על ידי השלטון הנאצי, כדי לפדות את האפשרות לצאת מגרמניה היה עצום, והובהר להם שאיחור של יום נוסף בתשלום דמי הפדיון, יוכפלו פי שלוש ויגיעו למימדים שכבר לא יוכלו לעמוד בהם.

בבוקר שבו הופיעו קציני אס.אס בפתח הדלת ודרשו את הפספורטים, אמרה להם דורה שישובו בצהרים,  בחלון ההזדמנות הזו נמלטו יוליוס ודורה בדרכים נפרדות האחד במטוס והשני ברכבת. ונפגשו בהולנד. כעבור זמן מה הגיעו שניהם לארגנטינה, שבורים נפשית, כשמפעל חייהם נגזל מהם והמדינה שהעריצו ושראו עצמם בשר מבשרה, יורקת בפרצופם.

החברה של משפחת קלאוזנר היתה מפורסמת. מדובר במפעל לייצור נעליים וברשת חנויות משגשגת שמנתה עשרות סניפים בגרמניה, אוסטריה והולנד. "לייזר" הוא שם המותג שייסד קלאוזנר ב-1891 ושהיה לשם דבר בברלין ובערים נוספות.

עברו מברלין להולנד וכעבור זמן מה הגיעו לארגנטינה. יוליוס ודורה קלאוזנר (צילום: אתר רשמי, ארכיון קלאונזר)

העוול, ההשפלה והנישול מנכסיהם הם כמובן דברים שמוכרים לצאצאי בני הזוג קלאוזנר. כך לדוגמא, בידיהם תמונות שבהן תיעדו עצמם בכירים נאצים חוגגים בבית המשפחה המפואר בברלין, שהפך למועדון נשפים לאירוח החברה הגבוהה, ולתחזוק קשרי החוץ עבורם, אחרי גירוש המשפחה היהודית.

אבל רק לפני חמש שנים התברר לנכדים ולנינים כי בבית סבם וסבתם היו גם יצירות אמנות שנגזלו מהם, ועליהן הצאצאים לא ידעו דבר. "בשנת 2015 התקשר אלי מגרמניה עורך הדין פריץ אנדרליין שלו היה קשר עם המשפחה", מספרת מולי לנדסמן, נינתם של בני הזוג קלאוזנר ונכדתה של מרגוט קלאוזנר, מחלוצות התיאטרון והקולנוע בארץ. "הוא סיפר שמצא רשימה מסודרת של הרכוש שנמצא בבית אחרי שסבא וסבתא נאלצו לעזוב, וברשימה היה כתוב גם 'ציורים'. הפקידים הנאצים, לא פירטו את רשימת הציורים שנגזלו ממשפחת קלאוזנר", אמרה לנדסמן.

עו"ד אנדרליין החל לחקור וניסה להגיע למידע על אותם ציורים. הוא הצליח לגלות מספר פרטים מעניינים בקטלוגים ישנים של מכירות פומביות, מגזין אדריכלי ועוד. הוא הציג רשימה של 14 יצירות אמנות, חלקן של אמנים ידועים כגון פטר פאול רובנס (P.P.Rubens) ברויגל (A. Bruegel), ואן ליידן (van Leyden) ועוד.

עוד בוואלה!

הטקס המרכזי של פורום השואה: "עומדים ביחד למען לא נשכח"

לכתבה המלאה
"גילויי המכירה הדהימו אותי ואת אחיותיי". מולי לנדסמן ועו"ד אנדרליין (צילום: אתר רשמי, רן אביעד)

לנדסמן סיפרה כי "עו"ד אנדרליין איתר מסמכים ששופכים אור על מכירות פומביות של הרכוש של סבי וסבתי, אותם ערכו הנאצים. גילויי המכירה הדהימו אותי ואת אחיותיי". היא הוסיפה כי "גדלנו על סיפורי האימפריה של סבי, לעיתים חלק מהם נראה כמו הגזמה. היה קשה להבין איך יהודי פשוט, שהגיע חסר כל מפולין, הפך במהלך השנים לדמות מרכזית בברלין, גם ברמה הכלכלית וגם בקשריו הבין אישיים".

מולי ובן זוגה, צליל, הם יוצרי קולנוע דוקומנטרי מזה עשרים שנה ("המזכיר", "בתי את", "אבא יש רק שניים", "הסיכוי האחרון", "המתנדבים באים", "סיפור המתחיל בתמונה" ועוד). עם הרצון לדעת עוד פרטים על משפחתה ועל יצירות האמנות שלהם, ועם הלהט של עורך הדין המבוגר, החליטו בני הזוג לנדסמן לצאת למסע קולנועי בעקבות היצירות שנבזזו.

במהלך המסע אחר היצירות המשפחתיות גילו בני הזוג כי הן נמכרו בשתי מכירות פומביות. אחת ב-1938, אחרי שבני הזוג קלאוזנר עזבו את גרמניה. מכירה זאת נעשתה ביוזמתם, כדי לכסות את ההוצאות שנכפו עליהם כשגורשו מביתם. המכירה השנייה נערכה ב-1941 על ידי הגסטאפו. בית המכירות הפומביות שבהן נמכרו הציורים כבר לא קיים, ובני הזוג לנדסמן יחד עם עו"ד אנדרליין לא מצאו פרטים על המסלול שעשו הציורים מאז שהוצאו מידי בעליהם.

מנגנונים ביורוקרטיים שנועדו לחסום ולהתיש את היורשים

הסרט עוקב במקביל גם אחרי מאבקו של רוברטו גרץ, שמבקש להחזיר לידיו כמאתיים ציורים שנבזזו מסבו רוברט. משפחת גרץ גם היא היתה משפחה ברלינאית, מבוססת כלכלית ונטועה עמוק בתרבות הגרמנית. רוברט גרץ סרב לעזוב את גרמניה ונרצח באושוויץ. לאחר מאבק של שנים הצליח עו"ד אנדרליין להשיב לרוברטו שני ציורים. ציורים נוספים נמצאים במאבק משפטי. יחד עם הסיפור האישי-משפחתי, הסרט, שעדיין נמצא בעבודה, עוסק בפרויקט העצום של גזל יצירות האמנות מידי היהודים. אומדן היצירות שנבזזו ולא הושבו מוערך בשווי כספי עצום.

במהלך המרדף של עו"ד אנדרליין ובתחקיר וצילומי בני הזוג לנדסמן, נתקלו שוב ושוב במנגנונים ביורוקרטיים שנועדו לחסום ולהתיש את היורשים, ובמערכת חוקים שמקשה על בני משפחותיהם של בעליהם המקוריים של הציורים הגזולים. "יש כל מיני חוקים שמקשים על השבת היצירות", מסבירה מולי. "למשל, יש בגרמניה חוק התיישנות שמונע השבה של יצירות המוחזקות בידיים פרטיות, יש חיסיון על מידע שמקשה להוכיח את המסלול שעשו הציורים הגזולים, יש דרישה להציג הוכחה שהציור היה בידי המשפחה. ממש רוצים תמונה של הציור תלוי על הקיר".

עוד בוואלה!

מוריס הסתתר כשהוריו נשלחו לאושוויץ. את האמת על אמו גילה רק אחרי שנים

לכתבה המלאה
הסרט עוקב במקביל גם אחרי מאבקו. רוברט גרץ בביתו בברלין (צילום: אתר רשמי, ארכיון משפחת גרץ)

מולי לנדסמן תהתה האם יש צדק בדרישה, לפיה כל נטל ההוכחה יהיה על כתפי הניצולים ומשפחותיהם ומחזיק התמונה לא יצטרך להציג הוכחה כיצד הציור הגיע לידיו. "מדובר בתהליך משפטי ארוך וסבוך, והחוק שקיים פועל נגדנו", אמרה. "מדובר במנגנון של הסתרה והכחשה. גם עולם האמנות שותף בכך, משום שאם ישיבו את הציורים לידי בעליהן, המוזיאונים יספגו מכה קשה", הוסיפה לנדסמן. היא סיפרה שלפי הרגשתה, "ככה נוח לכולם. יש חושך שמקשה לאתר את היצירות ובינתיים עוד ועוד אנשים הולכים לעולמם יחד עם המידע שבידיהם".

לדברי מולי וצליל לנדסמן, "בין המטרות שלנו היה להשיב יצירות למוזיאונים בישראל, להעלות את המודעות להיקף הגזל ולגרום למדינת ישראל להצטרף בצורה רשמית למאבק ולמאמצי ההשבה".

קרן אור שהאירה את המאבק שלהם היתה פעילותו חסרת הפשרות של עו"ד אנדרליין. הוא אזרח גרמני שלקראת סוף המלחמה, כשהיה בן 16, גוייס לוורמאכט. חלק ניכר מחייו הבוגרים, כשלושים שנה, הקדיש למאבקו להשבת רכוש שנלקח מיהודים. בשנים האחרונות התמקד בעיקר בהשבת יצירות אמנות. "הוא פעל מתוך תחושת שליחות חזקה ועסק בכך באופן מוחלט", סיפרו בני הזוג לנדסמן. "אדם לבבי עם חוש הומור שהתועלת הכלכלית שלו מעיסוק זה לא היתה עבורו הדבר העיקרי", הוסיפו. "הוא הקדיש לכך עבודה רבה והציקה לו התחושה של העוול וחוסר הצדק".

היצירות המשפחתיות נמכרו בשתי מכירות פומביות. מולי לנדסמן ועו"ד אנדרליין (צילום: אתר רשמי, רן אביעד)

לפני שנה, בזמן הצילומים, ביקש להיפגש עם מולי בדחיפות. בפגישה, שצולמה לסרט, סיפר לה על עתירה ששלח לבונדסטאג, בית הנבחרים של גרמניה, נוכח העוול שראה במערכת החוקים הגרמנית שנועדה להקשות על השבת יצירות האמנות לידי בעליהן. בין השאר הוא המשיל בפנייתו את פעולת מערכת החוקים בגרמניה, למקרה בו נגנבה מידי אדם מכוניתו ואחרי שהתגלתה על ידי המשטרה, נמכרה לאדם אחר. בעליה המקוריים של המכונית לא יזכה להחזיר אותה לידיו, רק משום שאיחרו לעדכן את המשטרה בדבר הגניבה.

חוק נוסף שגורם עוול ונגדו יצא אנדרליין, הוא חוק שמונע מבני משפחה שאינם מקרבה ישירה, לקבל לידיהם את הרכוש שנגזל. למשל, רכושו של מי שנרצח במחנה ריכוז בטרם הקים משפחה והעמיד צאצאים, לא יוכל לעבור בירושה לנכד או נין של אחיו.

בסוף פגישתם ביקש אנדרליין מלנדסמן כי דבר העתירה שלו תובא לעיני הציבור בישראל, דרך פרסומה בכלי תקשורת בישראל. יום לאחר מכן הוא הלך לעולמו בגיל 88. על העתירה לא זכה אנדרליין לקבל התייחסות מהבונדסטאג, אך מולי וצליל ממלאים את בקשתו לפרסם את העתירה, ולמרות הקושי הגדול שלאחר לכתו, הם ממשיכים במאבק. לדברי מולי, "התמונות הן משהו שנשאר מסבא וסבתא. זו פיסה קטנה מחייהם, משהו עם ריח מהבית ומהחיים שהם בנו". היא הוסיפה כי "סבי וסבתי שהרגישו גרמנים וחלק מהחברה ואפילו חזרו כדי להיקבר בברלין, גורשו מהמדינה שלהם. הכבוד שלהם נרמס ונגרם להם עוול נוראי. השבת הציורים אליהם זה המעט שאני יכולה לעשות עבורם".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully