פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      התחממות גלובלית וסכסוך עולמי: ועידת האקלים תיפתח במדריד

      בכנס האו"ם השנתי יבדקו אם אוכלוסיית העולם הגדלה תצליח לשרוד בצל המשבר. בהודו ושכנותיה כבר סובלים ממחסור במים, ומומחים מזהירים מפני מלחמות והגירה המונית. הפתרון תלוי בפעילות עולמית, אך כל מסמך יהיה חסר משמעות ללא הסכמת ארה"ב וסין

      התחממות גלובלית וסכסוך עולמי: ועידת האקלים תיפתח במדריד
      צילום: רויטרס, עריכה: עמית שמחה

      25 אלף איש צפויים להשתתף בוועידת האקלים הבינלאומית שתיפתח היום (שני) במדריד, שם ידונו בנושאי איכות הסביבה ושימור כדור הארץ. לא מדובר רק בהתחממות הגלובלית, אלא במכלול סוגיות שייבחנו האם אוכלוסיית העולם ההולכת ומתרבה תוכל לשרוד. האם לתושבי הודו ושכנותיה, אפריקה, המזרח התיכון, וכן אירופה וארצות הברית, יהיו בסופו של דבר די מים ומזון. האלטרנטיבה אינה רק משבר כלכלי או אקלימי, אלא קריסת הסדר הקיים.

      הציפיות מהוועידה לא גדולות במיוחד. גרטה תונברג יכולה לעורר מודעות, צעירים יפגינו, מאמרים ייכתבו. אבל גם אם נשים בצד את האינטרסים רבי העוצמה - אין היתכנות לפעולה. לא פעולה שאכן תשנה משהו בעולם. לפחות כל עוד ארצות הברית לא שותפה להסכמים הבין לאומיים, כל עוד סין או ברזיל לא משתפות פעולה עם ההחלטות, אין כמעט משמעות לשום מסמך.

      שני מיליארד בני אדם בהודו, פקיסטן, בנגלדש וסין סובלים כיום ממחסור במים והמשבר צפוי להחריף כבר בעתיד הקרוב. כשמפליגים מכלכותה צפונה, על נהר ההוגלי ההופך לגנגס, קשה לחשוב על הודו כמדינה הנמצאת במצוקת מים. האמת היא שבמרבית הודו, חוץ מכמה אזורי מדבר כמו רג'אסטאן, רואים מדינה שבה זורמים כמה מהנהרות האדירים בעולם - הגנגס, הברהמפוטרה, האינדוס, מדינה שבה גשמי המונסון יורדים בזעף, מדינה שבה יש מי תהום בשפע בלתי נדלה.

      אז זהו, שלא. כבר לא. הודו נמצאת במצוקת מים - וכמוה גם שכנותיה, פקיסטאן, בנגלדש, סין. שני מיליארד בני אדם נמצאים במחסור מים, חלקו כבר כעת וחלקו המאיים יותר בעתיד - הקרוב מאד.

      משבר המים ההודי 1 בדצמבר 2019 (אתר רשמי , אורן נהרי)
      שני מיליארד בני אדם בהודו, פקיסטן, בנגלדש וסין סובלים ממחסור במים. נהר הגנגס (צילום: אורן נהרי)

      "כיום, המחסור במים מגיע לרמות הרות אסון בכל דרום אסיה ותת היבשת ההודית שהאוכלוסייה בה מונה כשני מיליארד נפש", מזהיר ד"ר משה טרדימן, מייסד שותף ומנהל האקדמיה ללימודי ביטחון סביבתי. הוא מסביר כי הסיבה לכך היא "בעיקר הירידה המהירה במפלס מי התהום שלהם, המהווים את המקור העיקרי לאספקת מי שתייה בערים ולהשקיית הגידולים החקלאיים בהודו, בפקיסטן, באפגניסטן, בבנגלדש ובנפאל".

      לדברי ד"ר טרדימן, נושא הסביבה הוא בעל השלכות עצומות לביטחון, בכל האפסקטים: החל במלחמות על מים ועד להגירה כתוצאה ממחסור באדמות ומים. "כיום, דרום אסיה היא אחד האזורים המושקים ביותר בעולם", הסביר. "ברחבי העולם, כ-70% ממי התהום משמשים לחקלאות, בעוד שבהודו מדובר על יותר מ- 90%. בחמישים השנים האחרונות גדל השימוש במי התהום בהודו בסדר גודל עצום של 500%", הוסיף ד"ר טרדימן. מהסיבה הזו, מי התהום בהודו נמצאים תחת הכי הרבה לחץ בעולם, "למרות שהמים מתחדשים, הם אינם עומדים בקצב השימוש המתגבר בהם ולכן הם מתדלדלים במהירות רבה", הסביר. לדבריו, מקורות המים בהודו מושפעים גם מהעיור המואץ במדינה, הבצורת בדרום המדינה והפחתה של כ-14 ימי גשם מדי שנה במהלך 30 השנים האחרונות.

      מפגינים נגד משבר האקלים בוינה - נובמבר 2019 (רויטרס)
      מפגינים נגד משבר האקלים בוינה, נובמבר 2019 (צילום: רויטרס)

      ביקור בכפרים הקטנים שלאורך הגנגס ממחיש את המצוקה הזאת. חלקות קטנות, מעובדות בשיטות של פעם, בכולם רואים את החיבור למים שהממשלה מספקת, ובמקביל את המשאבה ששואבת את מי התהום לעיבוד החלקות. למי שהתרגלו שהמים תמיד היו ותמיד יהיו - המציאות החדשה בלתי נתפסת. אך נראה שהזמן להיערך אליה עבר מזמן; הודו מתמודדת כיום לא עם מחסור עונתי, היא מתמודדת עם צמא. לא עם מחסור במים אלא מציאות שבה אין מים. "על פי ה-World Resources Institute, הודו היא המדינה ה-13 בעולם מבחינת הלחץ על משאבי המים שלה", סיפר ד"ר טרדימן. "אוכלוסייתה גדולה פי 3 מהאוכלוסייה של כל שאר 17 המדינות הנוספות בעולם שסובלות מלחץ על משאבי המים שלהן, מה שהופך את הטיפול במצב ביטחון המים במדינה ליותר דחוף", הוסיף.

      על פי מכון חשיבה של ממשלת הודו, כ- 600 מיליון הודים, המהווים כמחצית מאוכלוסיית המדינה, סובלים מחוסר מים גבוה עד קיצוני. המצב היה עד כדי כך חמור השנה, שב-19 ביוני עיריית צ'נאי (מדרס לשעבר), שבדרום הודו הכריזה על יום שבו כמעט ולא נשארו מים בעיר. זאת מאחר וכל ארבעת המאגרים העיקריים המספקים מים לתושבי העיר התייבשו לחלוטין. אי ניהול תקין של משאבי המים ושנתיים של גשמי מונסון חלשים, הובילו למשבר הזה.

      כדי להבין את הפרופורציות, צ'נאי היא העיר הרביעית בגודלה בהודו ומתגוררים בה כשמונה מיליון תושבים. אמנם בחודש שעבר הודיעה העירייה שהמשבר חלף, אבל לכולם ברור שהוא חלף זמנית. שני שליש ממאגרי המים של הודו מתייבשים והולכים. הנהרות מוליכים פחות מים, כמויות גשמי המונסון פוחתות, הקרחונים בהימלאיה נעלמים. כל אחד מהאירועים האלה מדאיג, אבל כולם ביחד מהווים מתכון לאסון סביבתי אפשרי. במדינות מהראשטרה וגוג'אראט למשל, מאגרי המים נמצאים בעשירית יכולת הקיבול שלהם. מתוך 91 מאגרי המים הגדולים של הודו 11 ריקים לגמרי.

      משבר המים ההודי 1 בדצמבר 2019 (אתר רשמי , אורן נהרי)
      ביקור בכפרים הקטנים שלאורך הגנגס ממחיש את המצוקה (צילום: אורן נהרי)

      בנוסף לכל אלה, ישנה ההתחממות הגלובלית כמובן. השנה נמדדו 50 מעלות בעיר צ'ורו שבמדינת רג'סטן. השנה שעברה הייתה השישית הכי חמה אי פעם בהיסטוריה של הודו. 11 מתוך 15 השנים החמות ביותר בהודו מאז תחילת המדידות היו מאז 2004. גם ההתחממות תורמת את חלקה למצוקת המים. תרומה נוספת למצוקת המים, ללחץ על המשאבים היא שלי, שלנו; הודו היא אחת המדינות המתוירות בעולם. התייר המערבי - לא המטייל אחרי הצבא, אלא זה המגיע לשייט על הגנגס ולסיור בארמונות רג'אסטאן, רוצה תנאים כמו בבית לפחות. זה אומר למשל שימוש נרחב במים. אז מה עושים? הפיתרון אמור להיות פעולה גלובלית, שכנראה לא תבוא בקרוב.

      ילדים מפגינים ל"שישי למען העתיד" נגד שינויי האקלים בתל אביב ב-29 בנובמבר 2019 (רויטרס)
      ילדים מפגינים נגד שינויי האקלים בתל אביב (צילום: רויטרס)

      משבר המים בעיקרו אינו תלוי אקלים. הוא תלוי אוכלוסייה שהולכת וגדלה, וניהול לא תקין של משאבי מים. כך בנילוס, כך בפרת ובחידקל, וכך כמובן בנהרות הודו וההימלאיה. גם ישראל יצאה ל"מחמה על המים" נגד סוריה לפני מלחמת ששת הימים. נכון, לא מוכרזת - אבל מלחמה. הסיבה: הניסיון להטות את מי מקורות הירדן הנשפכים לכינרת.

      באותו מקום שבו יש שני מיליארד בני אדם שיש סכנה להישרדותם, יש גם שנאות רבות שנים, ולמדינות המעורבות יש נשק גרעיני. ד"ר טרדימן הסביר כי "לא רק הודו סובלת ממשבר מים חמור אלא גם פקיסטן, אפגניסטאן, בנגלדש, נפאל ובחלק מסין. כל המדינות הללו מסתמכות על מי תהום לצרכי חקלאות ושתייה". לדבריו, "בעקבות אי ניהול תקין של משאבי המים, זיהום, גידול אוכלוסייה עצום, שינויי אקלים, התמוססות מהירה של קרחונים בהרי ההימאליה ומיקומם של מרבית המדינות, במורד הנהרות הגדולים האינדוס והגנגס-ברהמפוטרה, משבר המים הופך לקטסטרופלי בכל רחבי דרום אסיה".

      ד"ר טרידמן הבהיר כי המצב קריטי במיוחד עבור פקיסטן, הנמצאת במורד כל הנהרות הבינלאומיים הזורמים בשטחה, האינדוס ונהר קאבול, וטוענת כי הודו בונה סכרים על הנהרות ומשתמשת במים כנשק במלחמה נגדה. "נכון לעכשיו, אין סכנה שתפרוץ מלחמה בין שתי המדינות בגלל הגישה למי הנהרות והשימוש בהן", מרגיע ד"ר טרידמן. "אך עם התגברות משבר המים בשתי המדינות ובמדינות נוספות באגן הניקוז של הנהרות הזורמים מההימלאיה, יתכן וגם יפרצו סכסוכים בין המדינות השותפות לאגני הניקוז שלהם".

      משבר המים ההודי 1 בדצמבר 2019 (אתר רשמי , אורן נהרי)
      ניהול לא תקין של משאבי המים ושנתיים של גשמי מונסון חלשים, הובילו למשבר (צילום: אורן נהרי)

      על מנת להתמודד עם משבר המים, השיטה העיקרית שבה משתמשות כל המדינות הללו היא בניית סכרי אגירה על הנהרות הזורמים בשטחן, מה שעלול בסופו של דבר להפחית את זרימת המים למדינות הנמצאות במורד הנהרות, כמו פקיסטן ובנגלדש ובשל כך אולי לגרום לפריצת מתיחות ואף מלחמה בין סין לבין הודו, או בין הודו לפקיסטן, או בין אפגניסטן לפקיסטן. הודו אף מסתייעת בניסיון ובמומחיות הישראליים בנושאי מים. לאחרונה, הודו גם התחילה לפתח את הכלכלה הכחולה ולבנות מתקני התפלה בגוג'ראט. אבל ללא ניהול תקין של משאבי המים, המשבר במדינות הללו צפוי רק להחריף.

      בצפון-מזרח אפריקה, מצרים ואתיופיה נמצאות בעימות שהולך ומסלים בשל שאיפת אתיופיה להקים סכר ענק - סכר רנסנס על הנילוס. (הנילוס הכחול שיוצא מאתיופיה מספק לנילוס המאוחד, לאחר פגישתו עם הנילוס הלבן שמוצאו באגם ויקטוריה, קרוב ל90% מהמים וקרוב ל-90% מהדשנים). במזרח אסיה, נהר המקונג המיתולוגי גם הוא הולך ומתייבש - סין ולאוס מקימות סכרים בקדחתנות, בנוסף לבצורת המתמשכת. שש מדינות: סין, מיאנמר, תאילנד, לאוס, קמבודיה ו-ויאטנם תלויות במידה זו או אחרת במקונג, 60 מיליון בני אדם חיים ממנו, בעוד שמומחי האו"ם מזהירים כי כל המערכת האקולוגית שלו נמצאת בסכנה.

      משבר המים ההודי 1 בדצמבר 2019 (אתר רשמי , אורן נהרי)
      הודים רוחצים בגנגס (צילום: אורן נהרי)

      אבל כפי שאנחנו יודעים, האו"ם מנפיק דו"חות ממוסמכים, מדעיים, מתריעים - ופוליטיקאים מקבלים את ההחלטות בהתאם לאינטרסים של ההווה. אבל העתיד יגיע ומוקדם מהצפוי. "על פי תחזית שפרסם מכון מחקר של ממשלת הודו, עד לסוף שנת 2020 מי התהום יאזלו ב-21 ערים ברחבי הודו, כולל ניו דלהי ובנגלור, מרכז ההייטק של המדינה" אמר ד"ר טרדימן. "תחזית האימים הזאת לא תתגשם, אך יתכן מאד שהיא תתגשם תוך עשורים מעטים, בשל גידול האוכלוסייה העצום ואי ניהול תקין של משאבי המים ברחבי המדינה", הסביר. לדבריו, "בעשורים הבאים צפוי המחסור במים לגדול. הוסיפו לכך את הגידול העצום באוכלוסיית הודו, כך שכבר בשנת 2030 צופים כי לכ-40% מאוכלוסיית הודו לא תהיה גישה למי שתייה".

      ההסתמכות רבת השנים על מי תהום הוכיחה את עצמה זמן רב. אבל המאה העשרים ואחת משנה הכול. גידול האוכלוסייה, מודרניזציה, שינויי אקלים וניהול לא נכון של משאבי המים מביאים לכך שלא רק באזור אחד, אלא בכל רחבי הודו יש בעיית מים - מצ'נאי בדרום עד לדאק שבצפון. בואם של התיירים המערביים הביאו את המלונות לקדוח למי התהום. בעקבות התיירים הרבים, כמות התושבים באזורים מסוימים גדלה פי ארבע.

      המבקרים החדשים צורכים 25% יותר מים לנפש מאשר המקומיים בחודשי הקיץ, וכפול מהצריכה של המקומיים בחורף. המלונות החדשים בלדאק, המעוניינת כמובן בבום הכלכלי הזה, החלו לצרוך שני מיליון ליטר מים מדי יום בחודשי התיירות. והמים האלה הם מי תהום. פעם הם היו מתחדשים - אבל שאיבת היתר מביאה לכך שהם לא יכולים להתחדש בקצב הנדרש. ברצועה החקלאית בצפון הודו, שבה גדל כמעט שליש מהמזון של המדינה, האיכרים משלמים סכום סמלי או לא משלמים כלל על מי התהום שהם שואבים בחצר, או על האנרגיה לשאיבת המים. התוצאה, כפי שכל כלכלן היה מנבא, היא משבר המים. המשבר הזה, שממנו נפגעים החקלאים בצפון הודו, מסכן לא רק את אספקת המים - אלא גם את היצע המזון במדינה.