בדרמה הפוליטית שמתחוללת בימים אלה מככבים מספר שחקנים ראשיים, אבל הבמאי הראשי הוא הזמן. קצת יותר מחמישה שבועות חלפו מאז מהבחירות, ויש עוד שבעה שבועות עד שנדע אם חוזרים לשם. זוהי שעתם הגדולה של חובבי הספקולציה והקונספירציה: בתקופה כזו יש אינספור תרחישים ותסריטים שאפשר לדמיין, ולכל אחד מהשחקנים אפשר להמציא מהלכים מפתיעים שיגרמו לתפניות בלתי צפויות בעלילה. כך שהתשובה הכי טובה שאפשר לתת לשאלה "מה יהיה בסוף" היא שצריך לתת לזמן לעשות את שלו. לזמן יש משמעות בדינמיקה של משא ומתן, לזמן יש משמעות בהבשלת תהליכים ולזמן יש משמעות בהכשרת דעת קהל. המערכת הפוליטית רחוקה מאוד מאחדות אבל על דבר אחד יש הסכמה מקיר לקיר: שום דבר דרמטי לא יקרה לפני הסוף.
נקודת הציון הראשונה בלוחות הזמנים - העברת המנדט מנתניהו לגנץ - חלפה השבוע, הפכה את התקליט והשיקה שעון עצר חדש של 28 יום שבמהלכם כחול לבן ינסו לייצר מוצא מן הפלונטר, או לפחות לגלגל את האחריות לכישלון על הצד השני. מבחינה פוליטית מהותית, זה היה אקט טכני, שלא שינה את יחסי הכוחות או גרם לשום טלטלה במפה: התנאים והדרישות מוכרים, הליכוד רק נצמד יותר ויותר חזק לבלוק הימין, בכחול לבן עדיין מסרבים למתווה הרוטציה של הנשיא, וליברמן ממשיך לכדרר בין שניהם. אלמנט הזמן עומד בעינו; אם תימצא הדרך לפשרה זה יקרה רק ברגע האחרון, לקראת סוף הדד-ליין של גנץ ובשלושת השבועות שאחריהם, שבמהלכם כל ח"כ יכול לנסות לגייס 61 חתימות, לנסות את מזלו ולמנוע בחירות.
עוד בוואלה!
ובכל זאת, לאיבוד המנדט ולכישלון השני של נתניהו בהרכבת ממשלה עשויה להיות משמעות תודעתית, שרק הזמן ילמד מה תהיה עוצמתו. ביום רביעי בערב, בפריים טיים של המהדורות, גנץ נשא בבית הנשיא נאום חזק ומרשים, ובפעם הראשונה מאז 2008 מישהו שהוא לא נתניהו דיבר בשפה של ראשי ממשלה. זה נכון שעם נאומים לא בונים קואליציות או קונים במכולת, אבל מילים כן יכולות לבנות מציאות. בעשור האחרון הפוליטיקה הישראלית התרגלה לשנן את המשפט "אין אלטרנטיבה" והנה, גנץ נכנס בנונשלנט לתפקיד. אימפריות נופלות לאט, כמאמר השיר; ככל שיחלוף הזמן, הכישלון של נתניהו עשוי לחלחל.
בשבוע הבא גנץ ייפגש לראשונה עם השליח המיוחד של הנשיא טראמפ, ג'ארד קושנר, שמגיע לישראל לביקור. זה לא אומר שהשלום בדרך, ואפילו לא תוכנית המאה, אבל זה כן מלמד שאפילו בבית הלבן מכירים בכך שיש לנתניהו עכשיו מתחרה אמיתי על המפה. כמה ימים לאחר מכן, הוא יהיה הנואם המרכזי בעצרת השנתית לציון רצח רבין בכיכר רבין, שם תהיה לו עוד הזדמנות לדבר בממלכתיות בשידור חי ולתפוס את קדמת הבמה. נתניהו, שהתרגל להיות השליט הכמעט בלבדי של סדר היום, איבד יחד עם המנדט לפחות חלק מהשליטה והתהילה.
בכחול לבן ספגו ביקורת אחרי הבחירות כשהעדיפו שנתניהו יקבל את המנדט ראשון, אבל גם ניצלו את הזמן היטב והגיעו לרגע הזה מוכנים עם תוכניות פעולה מתוקתקות. כמה דקות אחרי שגנץ קיבל את המנדט הוא סימן טריטוריה עם סבב שיחות טלפוני נרחב לכל ראשי הסיעות (חוץ מבל"ד), שאמנם לא הוליד שום פריצת דרך, אבל מקעקע את הרעיון שיש בעל בית חדש בשכונה. ביום ראשון יושקו רשמית שיחות המשא ומתן, והשאיפה היא לשדר עשייה והמאמצים יימשכו במהלך כל החודש הקרוב.
גם אם הפגישות לא יניבו שום התקדמות, כפי שגורסת ההערכה הרווחת, הן יתפסו את הכותרות. כמה שעות קודם לפני שהמו"מ יושק רשמית, נתניהו יכנס את שרי הממשלה בירושלים. זו ישיבה שבועית לכאורה, אבל מאז הבחירות, ממשלת המעבר די משותקת ומתכנסת רק מדי כמה שבועות. עכשיו, כשנתניהו מתחיל לאבד את המושכות, השרים זומנו לפוטו-אפ הקבוע, וגם הקבינט המדיני-ביטחוני קיבל זימון לישיבה בשבוע הבא. הכל כדי לייצר מראית עין של שגרה.
התרחיש שעשוי להפוך ללגיטימי
בתווך, זה שקיבל את המנדט וזה שאיבד אותו גם צפויים להיפגש בימים הקרובים, אבל אם לא יהיו התפתחויות מפתיעות של ממש, את החודש הקרוב הם צפויים להמשיך בעיקר במשחק הבליים גיים. גם אם יהיו פגישות מו"מ רבות ויריב לוין ויורם טורבוביץ יתפלפלו במשך שעות, אפשר לשער בזהירות שמהר מאוד זה יגיע למבוי סתום; בכחול לבן יאשימו את הליכוד בסירוב לדון בקווי היסוד, והם יכדררו חזרה וידרשו לדון במתווה הרוטציה והנבצרות של הנשיא. בסוף - שתי הסוגיות העיקריות שמונחות על השולחן הן האם נתניהו יהיה מוכן להיפרד מהבלוק והאם כחול לבן מסוגלים לשבת עם נתניהו בקונסטלציה כלשהי. בליכוד משוכנעים שהתשובה לשאלה השניה היא לא, ושגם אם גנץ יגלה נכונות להתגמש, חבריו לקוקפיט לא יתנו לזה לקרות. לכן, הם חוששים כל כך מתרחיש האימים של ממשלת המיעוט ובטוחים שהאפשרות שכחול לבן יקימו ממשלה עם העבודה והמחנה הדמוקרטי בתמיכה חיצונית של הרשימה המשותפת קיימת וממשית. וגנץ וליברמן - לא עושים שום מאמץ להכחיש את זה.
על פניו, ממשלת מיעוט נתפסת כתרחיש ממש לא ריאלי, אבל באופן אירוני שני הצדדים מפמפמים אותו - כל אחד מסיבותיו הוא - ובסוף הם עשויים לייצר לו לגיטימציה. מצד אחד, נתניהו מתכונן כבר לבחירות עם סרטוני קמפיין שמזהירים מממשלת השמאל של ליברמן, גנץ טיבי ועודה, ומהצד השני - גנץ וליברמן משתמשים בממשלת המיעוט כקלף מיקוח שנועד לאיים על ראשו ולהלחיץ אותו במשא ומתן. אף אחד בכחול לבן לא אוהב את הרעיון הזה במיוחד, במיוחד לא הפלג הימני יותר, אבל יש מי שחושב שהמטרה מקדשת את האמצעים - הדחת נתניהו והוצאתו מבלפור. וכמה שקשה עד בלתי אפשרי לדמיין סיטואציה שבה ליברמן ובל"ד משתפים פעולה, זה ספין שגורם לנתניהו להזיע. לכחול לבן גם אין שום סיבה למהר לשום מקום. ככל שהם ימשכו את הזמן, ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה על כתב אישום לנתניהו מתקרבת, והיא עשויה לטרוף לו עוד יותר את הקלפים.
התקווה היחידה במערכת הפוליטית כרגע בנויה על זמן, ועל הדקה ה-90. ההנחה הרווחת היא שככל שהשעון יתקדם, הלחץ הציבורי להימנע מבחירות ילך ויתגבר ויחייב את כולם לרדת מהעצים הגבוהים שעליהם הם טיפסו, ולכן כולם מסתכלים כבר מעבר למנדט של גנץ הלאה לתקופת ה-21 יום. ברמה הפוליטית, זו כנראה תהיה שאלה של מי יתפרק ראשון: האם נתניהו ייפרד מהגוש ויחבור לממשלת אחדות ליברלית בלי החרדים או בלי פרץ וסמוטריץ', או שגנץ יפרום את השותפות עם לפיד כדי להיכנס לממשלה תחת נתניהו.
ויש את הדרך השלישית - שמחזירה את הזרקור לליברמן, האיש שהביאונו עד הלום, לשון המאזניים וממליך המלכים. כשחרב הבחירות תונף סופית, ליברמן יוכל להיות זה שמונע אותן - רק שהוא יצטרך לבחור צד: לשתף פעולה עם ממשלת מיעוט של המרכז-שמאל בתמיכת הרשימה המשותפת, או לחזור הביתה לקואליציית הימין-חרדים שאותה הפיל מלכתחילה. בחודשים האחרונים זרם כל כך הרבה דם רע בין ליברמן לנתניהו, וגם ברגעים אלה הם עם חרבות שלופים במלחמות מילים, אבל הם כבר הוכיחו בעבר שהם יכולים להתגבר מעל המשקעים, והזמן, יחד עם האינטרס הפוליטי, יכול גם לרפא את הפצעים. ימים יגידו.