הישג לארדואן, כישלון לטראמפ: הסדר החדש של פוטין במזרח התיכון

היחסים בין טורקיה לרוסיה, איך נאמר בעדינות, סבוכים לאורך הדורות. כך הם היו גם כשהיו אלה האימפריה העות'מאנית מול רוסיה, או ברית המועצות מול טורקיה. מאז החלה האימפריה העות'מאנית להיהדף אל טורקיה בלחצו של פיוטר הגדול וגורמים נוספים שהביאו את רוסיה אל הים השחור, והקווקז - ואל לב אסיה, החאנתים הטטאריים שהם בני העמים הטורקים - נלחמו טורקיה ורוסיה זו בזו שוב ושוב.

הפעם האחרונה, ששינתה את מהלך ההיסטוריה, הייתה מלחמת העולם הראשונה - ואחרי מלחמת העולם השנייה, שבה טורקיה הייתה ניטראלית, הגיעה המלחמה הקרה. אולם, האמיתות הישנות לא השתנו עם התחלפות העידנים והמשטרים והגיאוגרפיה נותרה בעינה. השכנות גם, והשליטה הטורקית במיצרים החיוניים של הבוספורוס והדרדנלים. משנכנסה רוסיה לסוריה, באדיבותו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, הסיכוי לחיכוכים גדל מאוד. והיו כאלה, השיא שלהם בפרשת הפלת המטוס הרוסי בידי טורקיה.

זו הייתה תקוותם הקלושה של הכורדים, מרגע שננטשו בידי ארצות הברית וטורקיה החלה במבצע מעיין השלום - שם שייכנס לפנתיאון על שם אורוול - התקווה שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ יימלך בדעתו, או יושפע מהביקורת מבית, ויאיים על ארדואן שייעתר. התקווה הזו נגוזה עם ביקורו של סגן הנשיא מייק פנס באנקרה, שאשרר את בגידתה של ארצות הברית בבעלי בריתה. הוא לא אמר זאת כך, אך בפועל ארצות הברית אישרה לארדואן להמשיך.

וארדואן ממשיך. ההישג היחיד היה סוג של הפסקת אש, כדי שהכורדים יסתלקו מרצונם והטיהור האתני שלהם ייעשה בעצמם, ולא על ידי הכוחות הטורקיים והמיליציות התומכות בהם.

התקווה היחידה שנותרה היא שרוסיה, או שילוב שלה עם סוריה, יעצרו את המבצע הטורקי. אחרי הכול, טורקיה פלשה לסוריה, וסיפחה למעשה רצועת ביטחון בת 32 קילומטרים, לפחות רשמית, ותמשיך להחזיק שם כוחות. המחשבה הייתה שאולי מסוריה, ובעיקר מהמעצמה החדשה הקובעת בסוריה - רוסיה, תבוא הישועה. אלא שהתשובה הייתה "נייט".

הערב בסוצ'י, לחוף הים השחור הסמלי עבור שתי המדינות, נפגשו היורש של סולימאן המפואר עם היורש של פיוטר הגדול. הם סיכמו ביניהם עסקה שאפשר להגדיר כ"ווין ווין". עבור אסד לא מדובר בהכרח בעסקה מנצחת, ואילו עבור הכורדים היא נוראית.

השורה התחתונה של הסיכום היא שטורקיה, מבחינתה של רוסיה, רשאית להמשיך במבצע מעיין השלום. כשהלוחמים הכורדים יסולקו מהאזור, תהיה רצועת ביטחון שמעבר לה יפטרלו כוחות סורים-רוסים.

בכך, רוסיה נותנת לטורקיה את רצועת הביטחון שהיא דורשת. אסד לא יהיה מאושר, אך יקבל את התכתיב בלית ברירה, מאחר שטורקיה מבהירה שבזאת מסתיימים האינטרסים שלה בסוריה. השאיפות להפלת בשאר אסד - אחרי שארדואן היה המנהיג הזר הראשון שקרא להפלתו של נשיא סוריה לאור הטבח שהחל לעשות בבני עמו - מסתיימות. בכך, טורקיה מקבלת את הסדר החדש בסוריה, וכך גם אסד ואיראן, שהאינטרסים שלה בשלב זה לא מתמחים עד גבול טורקיה, ואיום פוטנציאלי על משטר אסד הוסר מבחינתה.

ארצות הברית עזבה את סוריה לפני שבועיים. הסנאט האמריקני עוד יקיים הצבעה על השבת הכוחות האמריקניים ועל תמיכה בכורדים, נאומים יינשאו, אך הכול לא רלוונטי. כפי שנכתב לא פעם, אין ואקום בעולם. כך גם לא במדינה או במלחמה. כשכוח אחד יוצא, כוח אחר נכנס.

לכאורה, יצאו כוחות זעירים של כמה מאות לוחמים בלבד. עם זאת, עצם הימצאותו של כוח זה בשטח, עצם ידיעה שפתיחה באש עליו היא פתיחה באש על ארצות הברית, יצרה הרתעה. רוסיה זוכרת היטב מה קרה כשפרץ קרב בזירה בין כוח וגנר, שכירי החרב הרוסים, לבין כוח אמריקני מצויד בעל יכולת לקרוא למטוסים אמריקניים. הכוח הזה שמר על הלוחמים הכורדים שנהרגו בקרבות נגד "המדינה האסלאמית" (דאעש). למעשה, לא היו לאמריקנים אבידות בזירה הזו: הכורדים וצבא סוריה החופשית לחמו, הכוחות המערביים סיפקו מודיעין וכוחות מיוחדים.

זאת, עד שיחת הטלפון בין טראמפ לארדואן שהקדימה את פסגת פוטין-ארדואן. גם ברמה הסמלית, נוצרה הכרה טורקית, בעצם עולמית, בשאלה מיהו הכוח היוצא ומיהו הכוח הנשאר.

מדובר בהישג לטורקיה אבל גם לרוסיה. לא כל דבר שהקרמלין ירצה בו יקרה בסוריה, הכורדים עדיין יכולים להילחם על נפשם, הסונים מרי הנפש עדיין שם, לישראלים יש מה לומר. עם זאת, מבחינת הדברים המהותיים, פוטין יקבע את זהות האדם היושב בארמון הנשיאות בדמשק - הוא ישקלל אינטרסים טורקיים, איראניים ואפילו סוריים - אבל האינטרס שיקבע יהיה האינטרס שלו.

מדובר בכישלון ענק לארצות הברית - מוסרית והומניטארית, אך גם אסטרטגית. טראמפ התחייב במסע הבחירות שלו שיחזיר את הצבא האמריקני הביתה. מכך עולה השאלה, מדוע נשלח לערב הסעודית כוח שטראמפ התפאר שריאד משלמת עליו? האם הצבא שלוחם תחת סמל העיט הגאה היה לצבא שכירי חרב?

מסקנה נוספת היא שאיראן צדקה. פעם אחר פעם היא אמרה לבעלי בריתה של ארצות הברית שלא לסמוך על וושינגטון; שברגע האמת, ארצות הברית תנטוש אותם. כך עשתה ארצות הברית, ובינתיים לא אכפת לה. החיילים חוזרים, יש פחות סכנה לכך שייהרגו בארצות רחוקות עבור אינטרסים לא ברורים, אך בפעם הבאה שהיא תצטרך מגפיים על הקרקע כדי להילחם בדאעש או באל-קאעדה - מי בדיוק יתייצב?

ובעוד ארצות הברית מתקפלת מאפגניסטן, מהמזרח התיכון ומהמזרח הרחוק, רוסיה - שרק לפני עשרים שנה הייתה מדינה מפוררת ופשוטת רגל - חוזרת למזרח התיכון, עם יומרה שקורמת עור וגידים לנגד עינינו: להיות המעצמה הזרה המובילה באזור.

שר החוץ האמריקני מייק פומפאו הצהיר כי ישראל היא בעלת ברית לארצות הברית ושהידידות איתנה כתמיד. השאלה הגדולה, אחרי שראינו את ערב הסעודית, הכורדים ואפגניסטן, היא כמה זמן זה "תמיד" בשפה המדינית-אסטרטגית החדשה של ארצות הברית.