אחרי כשלוש שעות ריאיון, בדרך לרכב, עם סיגריה ביד, זיקק עו"ד חסן ג'בארין את מה שהוא בעיניו כל התורה על רגל אחת. "היהודים הציונים עדיין לא מבינים שאין סיבה בעולם שנוותר על דרישת השוויון המלא בין יהודים וערבים בארץ. לא היה עם בהיסטוריה שהסכים על אפלייתו".
ג'בארין, בן 55, יסד לפני 23 שנה את עדאלה ("צדק" בערבית) - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, ומאז הוא משמש כמנכ"ל. עדאלה נאבק בבתי המשפט לשוויון בתקציבים ובתכנון, ועותר נגד חוקים כמו חוק הלאום, חוק הנכבה והחוק האוסר על "איחוד משפחות". עדאלה גם מייצג מחבלים בעתירות נגד תנאי כליאתם, או כאלה שמבקשים למנוע את שלילת אזרחותם על ידי שר הפנים, וכן משפחות מחבלים שמבקשות למנוע את הרס בתיהם.
עוד בוואלה! NEWS:
''לצאת מהמים מיד'': הקריאה החריגה למתרחצים בעקבות הסחף החזק
"ממשיכים להילחם על חייה": נעצרו הורי התינוקת שבדמה נמצא סם
ארדואן לא נרתע מאיומי טראמפ: העסקה עם רוסיה שמרתיחה את ארה"ב
הארגון גם מייצג באופן קבוע את חברי הכנסת הערבים בעתירות נגד פסילתם התמודדותם בוועדת הבחירות המרכזית. בחודשים הקרובים, אם לא יקרה משהו מאוד לא צפוי, הוא יעשה זאת שוב - בין אם יעתור נגד החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול ח"כ כזה או אחר, או אם יבקש להגן על ההחלטה שלא לפסול, מול עתירות שיוגשו נגדה.
"התיקים היחידים שארגון עדאלה תמיד מצליח בהם זה התיקים נגד הפסילות", אומר ג'בארין. "מכיוון שיש אינטרס שהכנסת תיראה כמו כנסת, ולא כמו בית כנסת. אתה מדבר על חברה שמבחינה מוסרית, העניין האתני והגזענות הם אינהרנטיים בה. מתן אפשרות לערבים להשתתף בבחירות היא כדי להראות שהמשטר הוא דמוקרטי, לא כדי לשתף אותם באמת. לא כדי לראות אותם כשווים. כי אלמלא הערבים בכנסת, יהיה אפרטהייד באופן גלוי".
דעותיו של ג'בארין, כמו גם התיקים בהם עדאלה מייצגת - ובפרט כאשר מדובר במחבלים או במשפחותיהם - הפכו אותו לסדין אדום בעיני חלקים מהימין בישראל. העובדה הזו לא מדאיגה אותו. להפך. "אם לא היתה נגדנו ביקורת של הימין הישראלי, עדאלה היה צריך לבדוק את עצמו", הוא אומר. "הימין הקיצוני בישראל הוא גזעני, ואם הוא לא היה מבקר אותנו, אז היינו צריכים לשאול את עצמנו אם הדרך שלנו נכונה או לא".
גם לגבי ייצוג המחבלים יש לג'בארין תשובה. "אנחנו מגנים על זכויות אדם, והגנה על זכותו של אדם לא בהכרח קשורה למעשה שהוא ביצע. אתן דוגמה קיצונית, שהיא לא מקרה אמיתי שהיה לנו. נניח שאדם דקר ילדה קטנה. ברור שבשום פנים ואופן אתה לא יכול להסכים לזה. אבל מה אם עכשיו הוא אסיר ומונעים ממנו אוכל? האם מתעוררת שאלה של זכויות אדם או לא? ברור שכאן אתה מגן על הזכות ללא קשר למעשה".
קשה לפספס את ג'בארין. כשהוא מופיע בבג"ץ, או מתראיין, או מרצה בפני כיתה, הוא חובש תמיד את כובע הקסקט שהפך לסימן ההיכר שלו. אבל מלבד הקסקט, יש לו גם את סגנון הטיעון שלו. הוא מדבר ברגש, מלווה את הטיעון בתנועות ידיים חדות, ולפעמים גולש להרמת קול. הוא גם מרבה להשתמש בשאלות רטוריות ובצחוק סרקסטי כדי להדגיש נקודות שבעיניו אינן הגיוניות או מגוחכות.
ההרגשה היא שלפעמים יותר משאתה רוצה לנצח בתיק, אתה רוצה להראות שבעצם אין לך סיכוי לנצח. שהמערכת מוטה והיא לא תיתן לך לנצח, ולכן אתה רוצה להגחיך אותה.
"יכול להיות שלפעמים בחלק מהתיקים, האסטרטגיה היא להגיד שהמערכת נגדי, ושאתם מפלים, ואז בואו תוכיחו אחרת. אבל אני אגלה לך סוד על המקצוע - אין עורך דין שאוהב להפסיד. לא משנה באיזה תחום, כל עורך דין רוצה לזכות ויעשה הכל בשביל זה. למרות שיש תיקים שמראש אני יודע שאני הולך להפסיד".
אבל תיקח אותם בכל מקרה.
"לפעמים כן, ואנסה לעשות כל מאמץ כדי לזכות, למרות שאני יודע שאני הולך להפסיד. זה משום שלעתים, יכול להיות שלדיון בבית המשפט יהיו השלכות האחרות, כמו דיון ציבורי או דיון בזירה הבינלאומית. ולמרות זאת, אנחנו לעולם לא נשתמש בבית המשפט אך ורק כדי לקדם לרטוריקה פוליטית".
זו דילמה קבועה אצל עורכי דין שפועלים למען מטרה. נגיד שיש לך אפשרות להשיג פשרה טובה ללקוח שתפתור את הבעיה הפרטית שלו, אבל פשרה לא מייצרת הלכה משפטית.
"כשאנחנו מייצגים אדם פרטי המחויבות שלנו היא אליו. ולא במקרה אין לנו הרבה תיקים פרטיים שמלכתחילה ישימו אותנו בדילמה שבה אינטרס של הלקוח יפגע בזכויות האדם כמו שאנחנו תופסים אותן. בתיקים פליליים, למשל, תחשוב על תיק נגד מישהו שהניף דגל פלסטין ולאחר שהוגש כתב אישום המדינה מציעה לו הצעה מאוד מפתה - תודה ותקבל עונש ללא הרשעה. מבחינתו, זו יכולה להיות הצעה מאוד טובה, והוא יחוש שעדיף לו לקבל אותה מאשר לקחת סיכון ולנהל את ההליך כדי להתווכח אם הנפת דגל זו עבירה או לא. אבל מבחינת הארגון זו הצעה רעה כי היא יכולה לייצר תקדים רע. לכן אנחנו לא לוקחים הרבה תיקים פליליים שיכולים להוביל למצב הזה, והתיקים הפליליים שלנו הם עקרוניים ותמיד נוגעים להנהגה הפוליטית".
"המקצוע הפוליטי ביותר"
ג'בארין נולד באום אל פחם בשנות השישים, בן לאחד מעורכי הדין הראשונים בעיר, אז עדיין כפר. "מה שמשך אותי במקצוע של עריכת הדין זה שאתה נוקט עמדה לצד מישהו, וגם העובדה שזהו המקצוע הפוליטי ביותר. אני באתי מבית פוליטי, וגם מאום אל פחם שבתקופה ההיא היתה מעורה בפוליטיקה. המפלגה הקומוניסטית, חד"ש, בני הכפר, העלייה הראשונית של התנועה האסלאמית - בעולם של המלחמה הקרה הכל היה פוליטיקה".
"בתקופה ההיא כדי להרגיש שאתה משכיל ורלוונטי, היית צריך לתקשר את עצמך עם כל הספרים שיוצאים ממוסקבה בערבית", המשיך ג'בארין. "היית חייב להיות מזוהה אינטלקטואלית גם עם פלג פלסטיני - חזית עממית, פתח, חזית דמוקרטית או המפלגה הקומוניסטית. אין דבר כזה שלא. זה היה עידן האידיאולוגיות. שאתה לא רק בן השכונה שלך, ולא רק בן העיירה, ולא רק פלסטיני, ולא רק ערבי, אלא חלק מהעולם הגדול".
בתיכון התמקד ג'בארין דווקא בפיזיקה ובמתמטיקה, אבל לאחר שסיים את לימודיו הלך לעבוד שנה במשרד של אביו עורך הדין בחדרה. שם החליט ללמוד משפטים והתקבל לאוניברסיטת תל אביב. הוא היה בין הערבים היחידים במחזור. באותו זמן פרצה האינתיפאדה הראשונה, מה שחידד עוד יותר את ההבדלים בין ג'בארין לחבריו לספסל הלימודים. אירוע אחד מאותה תקופה יביא אותו להתמקד דווקא בתחום זכויות האדם. "הוכרזה שביתה כללית אצל הערבים", הוא נזכר. "אני יצאתי לאום אל פחם, והיו הפגנות בכניסה והמשטרה התחילה לעצור באופן שרירותי כל מי שנכנס או יצא. גם אני נעצרתי באופן שרירותי".
יחד עם ג'בארין נעצרו עוד כמה סטודנטים למשפטים ועורכי דין שעמדו בסמוך זה לזה. "אמרו עלינו ששרפנו צמיגים, וזרקנו אבנים ובקבוקי תבערה", הוא נזכר. "אנחנו מדברים על 1987. תרבות השקר הייתה דומיננטית מאוד אצל המשטרה ביחס לערבים, ובית משפט השלום נתן לכולנו 15 ימי מעצר". למזלו של ג'בארין, עורך דין בשם חוסני אבו חסיין ערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בשם כמה מהעצורים, בהם ג'בארין עצמו. "המשטרה כל כך זלזלה בתיק שהיא לא העבירה את התיקים שלנו לבית המשפט שישב בערר על המעצר שלנו", אמר ג'בארין, ובשל כך השופט בבית המשפט המחוזי שחרר את העצורים לאחר שבעה ימים בבית המעצר.
"הסיפור כולו העיד אצלי על הקלות הבלתי נסבלת של איך ערבי יכול לאבד את כל הקריירה שלו", אומר ג'בארין. "איתי בחדר היו כאלה שעו"ד חוסני אבו חסיין לא ערער בשמם. אלה שהוא לא ייצג באותו יום קיבלו בהסדר טיעון שנה ושנה וחצי של מאסר. בקלות הייתי יכול להיכנס גם אני לשנה או לשנה וחצי, ואלו עבירות שיקשו עליך לקבל רישיון עריכת דין. אני זוכר כל יום משבעה ימי המעצר האלה".
המסע לארה"ב שהוליד את ארגון "עדאלה"
עם הסמכתו לעורך דין החל ג'בארין לעבוד באגודה לזכויות האזרח, ולאחר כשנתיים טס לארה"ב במלגה שיועדה למשפטנים שעוסקים בזכויות אדם. "שם נחשפתי לארגונים של קבוצות מופלות של שחורים, של אסייתים, של נשים. בתקופה שאני יצאתי היה מקובל בארץ לחשוב על זכויות אדם באופן אוניברסלי, ללא הבדל אם הלקוח הוא ערבי או יהודי. החשיפה לארגונים ממוצאים אתניים שונים חיזקה אצלי את הלגיטימיות שאכן צריך להקים ארגון ערבי שהאג'נדה שלו לפעול למען הגנה על זכויות המיעוט הערבי".
בעצם הבנת שההגנה על זכויות האדם של אזרח ערבי בישראל דורשת טיפול אחר מההגנה על זכויות של אזרח יהודי.
"הדילמות הן אחרות לגמרי. למשל, בתקופה של היווסדות עדאלה, האגודה לזכויות האזרח עתרה כדי להכניס ערבי למינהל מקרקעי ישראל. עדאלה בתקופה ההיא לא יכול היה לחשוב על עתירה כזו, כי זה אומר להיות חלק ממנגנון הנישול של העם שלנו. האגודה תחשוב שכחלק מתפיסה אוניברסלית, ערבים זכאים לייצוג הולם. מבחינתם זה נכון, אבל מבחינתנו זה בלתי אפשרי".
כדי לחדד את ההבדלים, ג'בארין מספר על תיק בו טיפל כשעבד באגודה לזכויות האזרח. דובר על תלמידה ערביה שהתקבלה לבית ספר תיכון נוצרי בנצרת, ולאחר שהתקבלה גילה בית הספר שהיא נוהגת ללכת עם כיסוי ראש. בית הספר טען שהתלבושת האחידה אוסרת על סממנים לזהות או לאידיאולוגיה של התלמיד, ודרש ממנה להוריד את כיסוי הראש. התלמידה עתרה לבג"ץ נגד בית הספר, באמצעות האגודה לזכויות האזרח. העתירה נדחתה.
"כמעט שנה אחרי היווסדות עדאלה הגיע אלינו תיק דומה של סטודנטית מוסלמית שלא התקבלה לבית ספר ערבי-נוצרי בעכו מאותם טעמים, וביקשה שנייצג אותה. אמרנו שאם נחליט לקחת פה צד - נייצג את בית הספר. שאלו איך זה יכול להיות, הרי רק לפני שנתיים הייתי בתיק ממש כזה. עניתי שאז הייתי בארגון שמדגיש את זכויות הפרט, וכאן יש גם זכות של קבוצה. אנחנו מעוניינים שערבים ינהלו את מוסדות החינוך שלהם בלי התערבות של המדינה. אם יש ויכוח עם בית הספר אז תעשו מולו הפגנות. אבל לא נבקש התערבות של בג"ץ שיקבע איך נכון לנהל את המוסדות שלנו".
זו תפיסה שיכולה לפגוע בפרט. הרי תחת אוטונומיה תרבותית נוצר לא פעם מצב של מיעוט בתוך מיעוט שמאד קשה להגן על הזכויות שלו.
"זה נכון. השיח של עדאלה היה מכוון לזכויות קיבוציות, אבל ברור שהיינו מודעים לעובדה שבשם הקבוצה יכולים לפגוע בבני אדם. למשל, אנחנו לא יכולים לקבל אלימות בתוך המשפחה כעניין תרבותי, ויצאנו נגד זה. אבל מבחינה עקרונית ראינו שאוטונומיה תרבותית היא חשובה. ההחלטה צריכה להיות ערבית, וגם אם אנחנו לא מסכימים איתה הדרך היא לא לשאול את בית המשפט הישראלי ולבקש ממנו להתערב. אנחנו כפרטים צריכים להתערב ולהפגין. אנחנו צריכים להשפיע על המפלגות. אנחנו צריכים לכתוב בערבית נגד ההחלטה. לדינמיקה הזו אנחנו צריכים לשאוף".
עם השנים, אומר ג'בארין, השתנה המיקוד של עדאלה מהגנה על זכויות קבוצתיות של המיעוט הערבי למאבק למען שוויון. הסיבה העיקרית לכך היא שינוי בתנאי הרקע בהם הארגון פועל, וליתר דיוק - מותו של התהליך המדיני.
"אחרי הסכם אוסלו היתה תחושה שהכיבוש יסתיים והקו הירוק יהיה דמוקרטי, ולכן הפילוסופיה הרב תרבותית התאימה לנו כדי להבליט את הייחודיות והשונות של הערבים", הוא אומר. "אוסלו העביר מסר עם תקווה שמיד יהיו שתי מדינות שוות, ואז ברור שהגורל שלנו הוא מיעוט במדינה שיש בה רוב יהודי. במציאות של היום, אנחנו מדברים על זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני כולו, שמשמעותה לחיות בשוויון, בשלום, ולהיות שותף בשלטון. אם נגיע להסכמות לגבי זה, אז לא משנה אם תחלק למדינה אחת או שתיים או שלוש. אוסלו יצר שיח שקודם מדבר על מדינות, ורק אחר כך על זכויות. היום התפיסה שלנו בעדאלה היא קודם כל לדבר על זכויות של אנשים".
נקודת המפנה: מהומות אוקטובר 2000
הנקודה שסימלה את השינוי היתה אירועי אוקטובר 2000. בעקבות עליית ראש האופוזיציה דאז, אריאל שרון, להר הבית, פרצו מהומות במגזר הערבי. בהפגנות הנרחבות עשתה המשטרה שימוש בירי חי ובירי צלפים, שהביאו להרג 13 מפגינים. באירועים נהרג גם אזרח יהודי אחד מזריקת אבנים. אף שוועדת החקירה הממלכתית (ועדת אור) מצאה כשלים חמורים בתפקודם של קציני משטרה - המחלקה לחקירות שוטרים סגרה בסופו של דבר את כל התיקים. עדאלה ייצג חלק ממשפחות ההרוגים מול הוועדה.
"אוקטובר 2000 היה רגע היסטורי עבור הארגון", מסביר ג'בארין. "אבל סגירת התיקים סימנה עבורנו שהמשטר הזה יכול להרוג אותך, בתור ערבי, ואז לא יעמיד לדין אף אחד - ולו בעבירת רשלנות. האירועים החזירו את המצב שבמקום השינוי והתקווה שהיו לתקופה קצרה, העם הפלסטיני התחיל להבין שהכיבוש הוא ארוך. ואנחנו הפלסטינים בישראל הבנו שאנחנו מאוד רחוקים מלדבר על זכויות של רב תרבותיות כל עוד החיים שלנו בסכנה מסוימת. וזה שינה גם את התפיסה של הארגון, שהתחיל לעבוד גם על תיקים של הגדה המערבית ורצועת עזה".
בראיון ב-2015 לאתר "שיחה מקומית" אמרת שאירועי אוקטובר 2000 הובילו למסקנה 'שהכלים הפרלמנטריים והמשפטיים אינם מספיקים' כדי להגן על מעמדם של הערבים בישראל. זו אמירה קצת מוזרה ממי שכל חייו מנהל מאבקים משפטיים.
"תופיק טובי (חד"ש), למשל, היה חבר הכנסת שכיהן את התקופה הארוכה ביותר עד היום מכל חברי הכנסת - אבל מעולם הוא לא תפס את המאבק כמאבק פרלמנטרי בלבד. הוא ארגן הפגנות, והשתמש בכלים חוץ פרלמנטריים. גם אם אנחנו פונים לבית המשפט, זה לא אומר שזה בהכרח הכלי היחיד. יש לנו למשל מחלקה בינלאומית שעושה עבודה חשובה ומופיעה בפני ועדות האו"ם לזכויות אדם, ובפרלמנט של האיחוד האירופי ועוד".
לדעתך אזרח ערבי יכול לקבל צדק בבתי המשפט בישראל?
"בתיקים מסוימים כן, אבל באופן כללי קשה לומר שמערכת בתי המשפט לא מפלה את הערבים. לדוגמה - הליברלים הציונים מתנגדים לפסקת ההתגברות, כי הם טוענים שתפקידו של בית המשפט להגן על המיעוט ולכן אסור לפגוע בו. אני מאתגר את הטיעון הזה ושואל האם הייתה חקיקה מפלה אחת שבית המשפט העליון ביטל בשל כך? התשובה היא לא. בית המשפט העליון אישר את אחד החוקים המפלים ביותר בעולם, שאוסר על אזרחים איחוד משפחות עם בני עמם. הוא אישר את חוק הנכבה, את חוק ועדות קבלה, את חוק ההדחה, ואת חוק החרם. כל עוד לא עוברת פסקת ההתגברות, יש חשש שבית המשפט ימשיך לדחות עתירות של ערבים נגד חוקים מפלים בגלל האיום שיעבירו אותה. אז אולי עדיף שיעשו את זה כבר ואז בית המשפט ישתחרר, כי הוא ידע שפסק הדין שלו לא סופי".
"ובכל זאת", אומר ג'בארין, "אנחנו ממשיכים להגיש עתירות. מדוע? כי זו תכונה אנושית. כל עוד בני אדם עושים פוליטיקה לשינוי ולהגנה על זכויותיהם, צריך שתהיה להם תקווה. וחלק מהפוליטיקה הזו זה לפנות לערכאות השיפוטיות. כשאנחנו מייצגים תושבי עזה שפונים לבג"ץ, אף אחד לא סבור שהם מאמינים במערכת הצדק הישראלית. בתקופת האפרטהייד פנו באופן אינטנסיבי ביותר לערכאות שם, לא כי נתנו לגיטימיות לאפרטהייד, או כי האמינו בצדקתו. אנחנו פונים לבית המשפט העליון לא כי אנחנו רואים שיש לגיטימיות ערכית ומוסרית להגדרת המדינה כמדינה יהודית. אנחנו בעד פוליטיקה של שינוי. כל עוד יש הומניות באדם, הוא מתנגד ועושה פוליטיקה לשינוי. וחלק מהפוליטיקה הזו זה גם לדבר איתך, בעברית".